מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הסיפור של סבתא רותי יוזפסון

סבתא איתי בבית ספר
סבתא בילדות
הסיפור מתאר על הילדות של סבתא רותי ברוסיה

הקשר הרב דורי

שמי הפרטי לריסה רות .שם הראשון לריסה ניתן לי ע"י הורי בלידתי ברוסיה. כאשר הגעתי לארץ ,הגעתי לקיבוץ מזרע והשם לריסה נשמע להם"גלותי" ו"מוזר". החליטו לתת לי שם ישראלי יפה רותי. מאז אני משתמשת רק בשם הזה והכנסתי אותו לתעודת הזהות ליד השם לריסה. בכל אופן לאורך כל תקופת חיי אני ידועה בשם רותי. רק בעלי אהב את השם לריסה וקרא לי לרה (זה שם חיבה של לריסה). שם המשפחה שלי הוא יוזפסון עקב הנישואין ושם הקודם הוא קוט.

תאריך הלידה הוא 26.7.1948 . מאז שאני קטנה אנחנו חוגגים לי את היום ההולדת בקרב המשפחה. גם אחרי הנישואין המשכנו במנהג. כשההרים שלי היו בחיים חגגנו אצלנו בבית בהרכב של כל המשפחה הורי , ילדי חמות וחם. כאשר הנכדים גדלו מזמינים מדי פעם את הילדים למסעדה. זה כיף גדול. מאז שבעלי נפטר לפני כשנתיים אני מזמינה רק את שתי הבנות והבן למסעדה.

ההורים שלי לפני לידתי

אני נולדתי ברוסיה בסיביר הרחוקה והקרה בעיר נובוסיבירסק שהיא בירת סיביר. בזמן המלחמה אבא שלי למד בלבוב והוריו גרו ברוסיה הלבנה שהייתה שייכת לפולין בתקופה ההיא. כאשר פרצה המלחמה אבי רצה לחזור לבני משפחתו במקום הולדתו אך בינתיים סגרו את הגבולות ולא ניתן היה לחצות אותן. אבי המשיך בדרך לא דרך להתקדם לתוך רוסיה וכך הגיע עד סיביר.

אני בת יחידה. תמיד קנאתי בילדים שיש להם אחים.

גדלתי כפי כתבתי קודם בעיר גדולה אני לא זוכרת האם היא יפה או לא. עזבנו את רוסיה כאשר הייתי בכיתה ד', אבל אני זוכרת שהיה שם מתאטרון, בתי קלנוע, תחבורה ציבורית ענפה. העיר זכורה לי לטובה. בחורף היה שם שלג, שלפעמים כיסה את הבתים הבודדים והנמוכים ובקיץ היה חם. אנחנו גרנו בבית משותף בעל שתי קומות ומסביבו הייתה חצר ענקית עם עצים. זה נראה כמו יער. בחורף היינו בונים איש שלג ענק ומשחקים סביבו או שהיינו מתגלשים עם מגלשיים מהר. או סתם עושים סקי. בקייץ שחקנו מחבויים, מחניים וקלאס. היה כיף!

בילדותי דיברתי רק שפה רוסית אבל בשנת 1958 עזבנו לפולין ושם למדתי פולנית אז דיברנו בשפה שהיא חצי רוסית חצי פולנית.

זכור לי כי קנו לי ליום ההולדת של גיל  6 בובה גדולה יפהפייה שסוגרת את העיניים ואומרת את המילה "אימא". היה לה כובע בעל שוליים רחבים בצבע תכלת. בכל מקום הסתובבתי איתה. ודבר נוסף אני זוכרת היה זה ספר האגדות של פושקין. תמיד קראתי בו. הוא היה מצויר בצבעים עזים הדפים של הספר היו חלקים ומבריקים הוא היה די גדול. הספר והבובה נעלמו במשך הזמן בין נדודים לנדודים.

בילדותי הייתי אכלנית קטנה מאוד אבל בכל זאת אהבתי פירושקי והקרפלך וכמובן הממתקים.

זכורה לי התקופה היפה שהייתי במשך חודשיים בקיבוץ מזרע. הייתי כולו בת 11 וחצי. אבל בקיבוץ כמו בקיבוץ היינו קמי בשעה 5 בבוקר לקטיף של תפוחים או שיזיפים. לי זה היה חדש לגמרי ההורים לא היו איתי הרגשתי את עצמי עצמאית לגמרי ובוגרת. לא זכורים שירי הילדות חוץ מהשירים הרוסיים בארץ המתורגמים לעברית. זכורים לי תכניות הרדיו לילדים שהייתי מקשיבה להם, בהם היו מקראים סיפורים ואגדות. טלוויזיה לא הייתה אז. הרווחנו מזה כי כל רגע פנוי הייתי בחוץ עם חברים.

אני בגן הילדים

המשחקים שאהבתי לשחק זה קלאס ומחבואים וללכת לראות סרטי הילדים בקלנוע. ובחורף להתגלש במחלקיים. בסילבסטר היו שמים בכיכר המרכזית בעיר אץ אשוח ענק מקושט במנורות קטנות ובצעצועים המיועדים לתליה על העץ, הייתה שם מוזיקה וריקודים ואיש השלג והשלגיה היו מחלקים מתנות  לילדים.

כאשר הייתי קטנה הלכתי לגן ילדים. ליום שלם. ההורים עבדו משעה 9 בבוקר ועד שעה 6 בערב, הגנים היו פתוחים בהתאם. היינו אוכלים שם וישנים שנת צהריים. כאשר כבר הגענו הביתה אכלנו ארוחת ערב ולישון. בבית הספר היסודי למדתי בשתי משמרות שליש בבוקר ושליש אחר הצהריים. הוא לא היה כל כך קרוב לבית אבל הייתי עצמאית וכבר מכיתה א' הלכתי לבד. באותה תקופה לא היו מים בבתים ולא שרותים הכל היה בחוץ. היינו צריכים להביא מים מהבאר וללכת פעם בשבועה לבית המרחץ. הזיכרונות הטובים ביותר היו ממחנות הקיץ שנסענו עם הגן וגם עם בית הספר לכל חדשי הקיץ. ההורים עבדו ולא היה עם להישאר בחופש הגדול, המפעלים ובית הספר היו מתארגנים לשהות במחנות קיץ. המחנה היה ממוקם מחוץ לעיר בתוך היער. בתוך ביתנים מסודרים עם חדרים גדולים ובתוכם כ30 מיטות. ההורים יכלו לבקר פעם בשבוע – ביום ראשון, בתוך המחנה. כאשר ההורים היו באים לביקור היינו עושים פיקניק לכל היום. עצוב היה כשהם עזבו. כי בכל זאת הייתי קטנה אך כך נהגו כל אלה שהיה להם מזל והתקבלו לקייטנה. בילינו באגם, באיסוף פרות היער ואיסוף פטריות וכמובן פרחים.

אני בקייטנה עם ההורים

לא היה לי טקס בת מצווה כי הייתי בחו"ל ושם לא חגגו את הבת מצוות. זאת הייתה ארץ קומוניסטית כל דת ומנהג היו אסורים, כאשר הגעתי לארץ בגיל 13 התחילו פה לרקוד בחברה ריקודים סלוניים. זה לא היה מקובל לרוב הלכו לתנועת נוער ומסיבות סלוניות היו בגדר סוד. הייתה חוויה למרוד ולעשות משהו בלתי מקובל.

אני למדתי בבית ספר ללבורנטים רפואיים וכל החיים התעסקתי בכימיה. מקום העבודה הראשון שלי היה במעבדה מרכזית לבדיקת מזון. הייתי בודקת וופלים ,שוקולדים חלבה. המון מתוקים. אחרי זמן עזבתי את כימיה וגוונתי בעבודה במעבדה לפיזיקה ואסטרונומיה. כל חיי עבדתי במעבדה. החלפתי רק שלושה מקומות עבודה. בתקופתנו זה היה חשוב להתמיד במקום העבודה ולשמור על הקביעות.

עליתי לארץ בשנת 1961.עלינו דרך פולין. אבי היה יליד פולין ולכן התאפשר לנו לצאת לפולין . מרוסיה אי אפשר היה בתקופה ההיא לצאת בכלל. למזלנו אבי נולד בפולין והיה הסכם בין פולין לרוסיה שילידי פולין יוכלו לעזוב לפולין. ומשם כעבור שנתיים המשכנו לישראל.

כאשר היינו ברוסיה בתחילה לא חשבנו לעלות לישראל. יכול להיות שהורי בתוך ליבם חשבו על כך אך אף פעם לא דיברו על כך אבל פתאום הגיע לאבי מכתב מישראל כתוב ביידיש מאחיו. אבי חשב שכל בני המשפחה נספו אך כאשר קיבל את המכתב התחיל לפעול לעזיבת ברית המועצות ונסיעה לפולין ומשם כבר לארץ וכך היה. גרנו כשנתיים בפולין בעיר שצ'צין. למדתי שם בבית הספר היהודי. הייתה קהילה יהודית גדולה. הייתה מסעדה יהודית ובית הכנסת. בשנת 1961 הגענו לארץ כאן נפגשו אבי ואחיו שלא ידעו על קיום אחד של השני. נשארנו בתל אביב הייתי חודשיים בקיבוץ מזרע ועם תחילת שנת הלימודים התחלתי ללמוד בכיתה ז' בבית הספר אלחריזי. כמעט ולא היו קשי קליטה. מאוד מהר למדי את השפה. לא הייתה לי ברירה . חוץ מעברית איש לא ידע שפה אחרת. ידעתי שאם אני רוצה להיות כמו כולם אני חייבת לדעת את השפה.

את בעלי הכרתי בארץ. למרות שגם הוא היה עולה חדש הוא הגיעה בעליה של שנות השבעים מווילנה. גם הוא נקלט מהר מאוד. בדיוק פרצה מלחמת יום כיפור והוא התנדב ועבד בהספקה ובתובלה על המשאיות. התחתנו בחתונה צנועה ברבנות ואחרי הטקס מסיבה קטנה בבית. הילדים שלנו נולדו בשנת 1972, 1975ו1979. שתי בנות ראשונות ובן זקונים. דנה, מיכל האימא של יונתן,אורי.

אנחנו בחתונה שלנו

לצערי לא שרתי בצבא כי הגיוס שלי היה אחרי מלחמת ששת הימים ומחזור שלם שוחרר בצורה גורפת. הצטערתי על כך כל חיי. למעשה עברנו את כל המלחמות חוץ ממלחמת העצמאות ומלחמת סיני. לפני מלחמת ששת הימים הייתה תקופה מאוד מתוחה, נאצר נשיא של מיצריים סגר את מיצרי טירן. המלחמה לא ארכה הרבה ימים. היה ניצחון גדול. אבל מיד אחרי זה היינו צריכים להחזיק את השטחים הכבושים אז בדרום נפתחה מלחמת ההתשה. היו הרבה פצועים והרוגים.

את החגים אנו מעבירים אצלנו בארוחה כל המשפחה מתאספת. אנחנו 17 איש. ממש שבט. תענוג לראות את המשפחה הילדים והנכדים בהתפתחותם .

מיכל עם הורי

חבל שאין לנו חפץ מסוים שעובר מדור לדור. להורי לא נשאר דבר אחרי המלחמה. אמי הביאה מחול כלים מקריסטל. אחרי מותה הילדים לקחו את מה שרצו. בשנת 1992 נסעתי למוסקבה (בדיוק נפתחה שם שגרירות ישראלית) למפגש בין העולים הפוטנציאליים לבין הישראלים. לימדנו קצת עברית, הסברנו להם על הווי בארץ. שהיתי שם ששה שבועות. מאוד נהניתי. בשנת 1993 נסעתי לאוקראינה מטעם נעל"ה. נוער עולה לפני הורים. נסענו כמעט בכל אוקראינה ואבחנו מי רשאי  מהילדים להצטרף לתכנית ומי לא. חוויה מאתגרת וקשה.

אני מאוד גאה בילדים ובנכדים שלי בעלי ואני הצלחנו להקנות להם יושרה הגינות שאפתנות ואהבה לארץ. כולם שירתו בחיילות קרביים. מיכל האימא של יונתן שירתה כמדריכת הנדסה קרבית. הקורס היה קשה מאוד . היא יכלה לעזוב בכל רגע אך למרות הקושי הרב המשיכה והצליחה בכך.

כיום אני פנסיונרית. כבר כ – 8 שנים. אני מציירת, מתנדבת בביטוח לאומי במוקד ארצי תמיכה לקשיש. עושה חרוזים, מטיילת נהנית מהזמן הפנוי ומנצלת אותו היטב.

הזוית האישית

מילון

פוזה
קרס

ציטוטים

”אני מתנדבת בביטוח לאומי במוקד ארצי תמיכה לקשיש“