מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הסיפור של סבתא רבתא הדסה פונדק וסבא צבי גוטליב

נכדתי האהובה דורי ואני
אבי צבי, דודי אליעזר, אני הקטנה ואחיותי
ההורים של סבתא יפה זהבי

סבתא רבתא הדסה נולדה בעיירה קטנה בשם בלונייה ליד וורשה.

כל משפחתה המורחבת התגוררה שנים רבות בוורשה.

הם גרו בבית שפנה לכיכר העיר היפה והיתה להם חנות נעליים ודברי עור נוספים. סבא אריה וסבתא חנה ילדו שבעה ילדים.  שתי בנות וחמישה בנים. סבתא הדסה הייתה הבת השנייה. היא למדה בבית הספר הפולני שבעיירה יחד עם ילדים פולנים והיחסים היו מצוינים. סבתא הדסה נהגה לעזור בבית ובטיפול באחיה הקטנים.

כשסיימה את בית הספר היסודי נסעה לוורשה ולמדה שם בבית ספר התיכון תפירה אומנותית. לאחר שסיימה עזרה להורים בפרנסת המשפחה.

משפחתה של סבתא רבתא מצד אמא

 

כשפרצה מלחמת העולם השנייה הגרמנים גרשו את יהודי העיירה לוורשה ושם חיו כולם בחדר אחד. הם נאלצו למכור את כל מה שרק אפשר היה כדי לקנות לחם ואוכל להשביע את נפשם.

המצב הלך והחמיר, אנשים מתו מרעב. לאחר 8 חודשים קשים המשפחה החליטה להציל את נפשה ולברוח מוורשה. אביה מצא גלויה ברחוב בה היה כתוב על עיר קטנה במרכז פולין ששמה אוז'רוב קילצקי – שבה אין גטו, יש שם לחם בשפע וחיים נורמליים ליהודים. הדסה עזרה למשפחה לברוח והם הבריחו כל פעם בן משפחה אחד. הדסה הייתה האחרונה.

אחותה, יפה פונדק, ברחה עם בעלה לביאליסטוק שם נרצחה ברחוב עם התינוקת שנולדה להם. האח, אליעזר פונדק, ברח לרוסיה והרוסים כלאו אותו במחנות עבודה בסיביר, שם עבד עבודת פרך. אצבעות רגליו קפאו ונאלצו לקטוע אותם ללא הרדמה.

הם חיו שם במשך כשנתיים. אולם, לילה אחד, נכנסו הגרמנים לדירה בה גרו וגרשו את כל הצעירים לכיכר העיר.

בכיכר העיר נאספו צעירים רבים שהסתדרו בחמישיות והגרמנים הצעידו אותם שלושה קילומטר לרכבת בקר. לאחר מכן אספו הגרמנים את המבוגרים, הילדים הקטנים ואת החולים. אותם העמיסו על רכבות אחרות לטרבלינקה – להשמדה. ביניהם היו אמא ואבא של הדסה. אחיה הקטן מוישלה ואחיה החולים – מרדכי, מיכאל והירש.

את סבתא הדסה הסיעו ברכבת למחנה עבודה אכזרי סקרז'יסקו קמיינה. היא נבחרה בין כל הבנות, יחד עם עוד 9 בנות – לעבוד במטבח. בבית החרושת ייצרו נשק ופצצות למלחמת הגרמנים בבעלות הברית.

סבתא תמיד עזרה לכל מי שסבל. יום אחד עזרה לחברתה שחלתה במחלה קשה. היא נדבקה ממנה במחלה ולכן הוציאו אותה מהמטבח. מעכשיו נאלצה לעבוד ליד מכונות שייצרו כדורי רובים – 12 שעות ביום. הדסה חלתה מאוד בטיפוס אבל חברותיה עזרו לה להירפא.

סבתא עזרה לכל מי שהיה זקוק לעזרתה. היא תפרה בגדים לנשים הגרמניות וקבלה בתמורה לחם או מרק. היא תמיד חלקה עם חברותיה.

כאשר הגרמנים נסוגו בגלל הצלחות הרוסים במלחמה נגדם – הם לקחו איתם את העבדים היהודים למחנה צ'נסטוחובה שהיה קרוב יותר לגבול הגרמני. סבתא הצליחה לשרוד גם את המחנה הזה. לאחר 3 שנות סבל, מחלות ועבדות כשהגיעו הרוסים גם למחנה החדש – הם שיחררו את האנשים המסכנים וגם את סבתא.

סבתא נסעה ברכבת עם חברותיה כדי לחפש את משפחתה באוז'רוב, אבל נודע לה שכולם נשלחו למחנה ההשמדה טרבלינקה, שם נרצחו והיא נשארה יחידה מכל משפחתה. רק אחיה אליעזר – לא נודע גורלו.

הדרך חזרה, מפי אמי, הדסה גוטליב לבית פונדק

בתום המלחמה עז היה חפצי להגיע למקום בו התגוררתי עם בני משפחתי היקרה לפני הגירוש  כדי לדעת מה עלה בגורלם.

נסעתי לשם בגפי. הייתה זו סכנת חיים לנסוע לבד בדרכים.

אנשים עמדו בצפיפות על מדרגות הכניסה לקרונות הרכבת. רגלי האחת עמדה על מדרגת הקרון ורגלי השנייה באוויר. בידי אחזתי בידית הדלת. כך נסעתי כ- 80 ק"מ.

את תחנת הרכבת הכרתי היטב. פעמים כה רבות עברתי בה כשעזרתי לפרנסת משפחתי בעיירה אוז'ארוב אליה ברחנו מגטו וורשה.

הזיכרונות הציפו אותי.

היה עלי לעבור 5 ק"מ בתוך היער … לא פחדתי.

לאורך כל הדרך הרהרתי על בני משפחתי היקרים. שם ראיתים בפעם האחרונה. לרגע לא פסקו המחשבות להתרוצץ בראשי. ולאורך כל הדרך פרצו הדמעות והציפו את עיני. נישבר בי משהו…  פרצתי בבכי בלתי נשלט. בכיתי עבור כל אותן השנים בהן לא יכולתי לבכות. בהן התאבן ליבי.

לא יכולתי לצחוק ולא לבכות. ידעתי שכל משפחתי הושמדה ואבדה לנצח.

הנוצרים, עימם עבדנו במחנה העבודה האסאג בסקרז'יסקו, סיפרו בדיוק מאילו ערים גרשו את היהודים. כל יום בוצע הגירוש מעיר אחרת.

אחי, הירש, היה אף הוא איתי במחנה, אולם נבצר מאתנו להיפגש.

הפולנים סיפרו לי שלמחרת היום בו הגיע אחי הירש, הוציאו אותו מהמחנה וצירפו אותו למשלוח של יהודי העיר סקרז'יסקו, למחנה השמדה טרבלינקה.

אז כבר ידעתי שנשארתי לבד.

במשך כל התקופה בה שהיתי במחנות לא בכיתי ולו פעם אחת. לא יכולתי להרשות לעצמי להישבר – לא הייתי שורדת. כלל ראשון להישרדות הייתה ההבנה שצריכים להיות אמיצים ולהסתגל מהר ככל האפשר למציאות כדי למצוא דרכים לעקוף את הקשיים. לא היה זמן ופנאי להתפנק ולבכות.

הגעגועים לאמא, לאבא, למוישלה הקטן, שבדיוק חגג בר מצווה. לאחי מוטה, לייזר, מיכאל והירש היפים, החסונים וישרי הדרך, שהיו בראשית דרכם בחיים, שלא הרעו לאיש…ולאחותי שינדל'ה היפה והמוכשרת. שהייתה נערצת על כל מכריה … דמותם של כולם עמדו לנגד עיני.

הגעתי לבית בו השארתי את משפחתי.

הקשתי על דלתם של השכנים. לא יכולתי להוציא הגה מפי. בני המשפחה ניסו להרגיעני. הם הציעו לי שתייה ודברי מאכל, אולם לא הייתי מסוגלת להכניס דבר לפי.

עברתי בעיני על החפצים שבחדר. עיני נפלו על חפצים ורהיטים שהיו מוכרים לי היטב – הם היו שייכים לנו. רעד עבר בגווי. השכנים סיפרו לי איך הוציאו את בני משפחתי, לקחו את כל חפציהם, ערמו אותם בערימה ושרפו הכול.

התאכזבתי מאוד. חשבתי שאמצא תמונות. לא הייתה לי אף תמונה מהאחים. היו לנו כל כך הרבה אלבומים. על הקיר היו תלויות שתי תמונות של אימא ושל אבא שהיו פרי מכחולו של צייר מוכשר, הוא צייר את אימא לחוד ואת אבא לחוד. כפי שהיה מקובל במשפחות רבות.

הייתה לי תקווה שאמצא זכר כלשהו….

השכנה ייעצה לי לחפש בעליית הגג.

מצאתי שם מסגרת השייכת לאחת משתי תמונות השמן של הורי. מצאתי חותמת של אבא, חותמת גומי.

זה כל מה שמצאתי בעליית הגג.

בין הדברים שמצאתי היה צעיף גדול ויפה שסרגתי לאימא שלי. היו שני כיסויי מיטות יפהפיים מקטיפה. לא אמרתי דבר….

השכנה הרגישה בכך ואמרה שהיא קנתה אותם מהוריי לפני הגירוש.

מצאתי מכונה לסחיטה ידנית, מכונה בה נהגנו לסחוט את הכביסה.  לא אמרתי דבר, ממילא לא הייתי זקוקה לחפצים אלה, וכיצד אסחב אותם עמי בדרכים?

בין החפצים שמצאתי בבית השכנים הגויים הייתה גם מכונת התפירה שלי. השכנה הגויה אמרה: "אני קניתי את כל הדברים האלה מההורים שלך".

לא האמנתי לה, אבל לא היה טעם לעמוד ולהתווכח איתה. זה כבר לא היה רלוונטי. לא היה לזה שום ערך כעת.

היא סיפרה לי על מוישלה אחי, שהיה בן 13. הם מאוד אהבו אותו. הוא היה כזה בלונדיני עם עיניים כחולות. הוא לא היה דומה בכלל ליהודי. הוא נראה לגמרי כמו גוי. הם ביקשו אותו להישאר. הם רצו להחביא אותו. הם רצו להחזיק אותו אצלם ולהציל אותו-  אבל מוישלה לא הסכים. רצונו היה ללכת עם ההורים.

הנאצים העלו על עגלה את האנשים החולים, השבורים והחלשים.

כשהגיעו לאבא שלי, ביקשו ממנו לעלות על העגלה, אבל הוא לא הסכים. אבא היה איש צעיר ברוחו. אימא הייתה בת 45 ואבא היה בן 52. הוא רצה להלך ברגליו.

זה כל מה ששמעתי מפיהם על משפחתי.

יצאתי מביתם של השכנים הגויים לרחובות העיירה. רציתי לטייל בעיר, להיזכר ברחובות. רגלי נשאו אותי לאורכה של העיירה.

אנשים שפגשתי בדרך זיהו אותי מיד, בירכוני לשלום, שמחו איתי והזמינו אותי לביתם. הם ביקשו כי אשאר בעיירתם. הבטיחו כי יספקו את כול מחסורי, יתנו לי דירה ומכונת תפירה חדשה, יספקו לי עבודה ואני אעבוד עבורם. הם זכרו את הימים שלפני הגירוש, בהם תפרתי עבור נשות העיר.

לא הסכמתי אפילו לשמוע על כך. לא נשארתי שם זמן רב, הרגשתי שאין לי יותר מה לחפש שם.

השנים שעברו מאז עזבתי את אוז'ארוב נראו לי כמו נצח נצחים, שלוש השנים הקשות האלו: כל כך הרבה עבר עלי מאז… כאן הפסדתי את משפחתי לנצח. כאן השתנו חיי מן הקצה לקצה. תמו נעורי, הסתיימו חיי משפחה שלימה. משפחה יפה ומאושרת. שלוש שנים ארורות…

הייתי שם אולי שעתיים וזהו… לא נשארתי לישון, לא היה לי מה לחפש שם…

על פי התחקירים – פינוי היהודים מסקרז'יסקו היה לטרבלינקה. יש לי יסוד איתן לשער כי עפרם של יקירי מפוזר באדמת טרבלינקה.

השם יקום דמם.

יהי זכרם ברוך.

בינואר 1945, מיד לאחר השחרור, סבתא הדסה פגשה את סבא צבי גוטליב. הם התאהבו ונישאו בקילצה. בלודז' נולדה בתם הבכורה ציפורה על שם אחותו של סבא צבי שנספתה בשואה.

הם החליטו לא להישאר בארץ המקוללת פולין בה התבצעה השמדת העם היהודי והחליטו לעלות לארץ ישראל, שם יהיו בטוחים מכל רע. במחנה העקורים גרוסל מרודה בגרמניה נולדה בתם השניה חנה. ממחנה העקורים בנדול בצרפת – בנמל נסתר – עלו על ספינת הקוממיות. אולם הספינה נתפסה ע"י הבריטים והם נעצרו והושמו במחנות הסגר בקפריסין.

שם נולדה סבתא יפה, בתם השלישית, בבית החולים הצבאי הבריטי.

אבא בסנדלריה במחנה בקפריסין עם אחותי ציפורה

סבתא יפה התינוקת במחנה בקפריסין

 

בבית החולים בו נולדתי בניקוסיה, אחת האחיות סיפרה להדסה, אמי, שאחיה נמצא גם הוא בקפריסין. הם נפגשו לאחר תשע שנים שלא ראו זה את זו. השמחה הייתה רבה. עד אז היא לא ידעה כלל מה עלה בגורלו והיכן הוא נמצא. הם היחידים מכל משפחתה בת תשע הנפשות ששרדו את השואה. הם החליטו לא להיפרד יותר לעולם. ואכן, כל חייהם הם שמרו על קשר הדוק. דוד אליעזר היה האבא השני שלנו וילדיו היו כמו אחים לנו. שניהם כבר לא בחיים. כל שאר בני המשפחה, של הדסה ושל צבי הורי, נרצחו כולם בטרבלינקה. יהי זכרם ברוך. השם יקום דמם.

לאחר כשנתיים וחצי, הבריטים שיחררו אותם והם עלו ארצה. תחילה גרו במעברות, באהלים ובפחונים – לאחר מכן, עברו לגור בקיבוץ רמת רחל ולמדו עברית. כך נעשתה המשפחה ישראלית.

קישור לסיפור בפורמט PDF:  הסיפור של סבתא רבתא הדסה פונדק וסבא צבי גוטליב

תמלול הקלטה מ-1990:  אימא מספרת – תמלול מעודכן של ההקלטה מ- 1990

 

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת מפגשי תכנית "הקשר הרב דורי" בבית הספר.

מילון

מחלת הטיפוס
מגפות טיפוס תקפו רבים מאלו שהוחזקו בתת-תנאים במחנות שבויים, בגטאות, ובמחנות ריכוז נאציים, בהם התנאים ההיגיינים היו ירודים. תמונות של קברי אחים, בהם קורבנות טיפוס, נראים בסרטי תיעוד ממחנה הריכוז ברגן-בלזן.

מחנות הסגר בקפריסין
מחנות המעצר בקפריסין היו מחנות שהוקמו בקפריסין על ידי ממשלת בריטניה החל מאוגוסט 1946 ועד נובמבר 1949, לצורך כליאת המעפילים המגיעים לארץ ישראל.

מחנות עקורים
שארית הפליטה הם היהודים ששרדו את השואה, המשטר והכיבוש של גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה. כך נקראים במחקר ההיסטורי ניצולי השואה בשנים הראשונות לאחר סיום המלחמה, שטרם מצאו מקום התיישבות קבע ונדדו באירופה או שוכנו במחנות העקורים. ברחבי אירופה וצפון אפריקה נמצאו לאחר המלחמה מאות אלפי פליטים יהודים ניצולי השואה, שהצליחו לשרוד את החקיקה האנטישמית של הנאצים, מחנות ההשמדה והגטאות. חלקם הסתתרו במקומות מסתור ובבתי משפחות זרות, או ניצלו על ידי חסידי אומות העולם. בעלות הברית שיכנו את חסרי הבית היהודים במחנות פליטים (שכונו "מחנות העקורים") וניסו לדאוג לצרכיהם, אך שאלת גורלם לאחר חשיפת היקף השמדת העם היהודי בשואה הפכה לאחד הנושאים שעלו למרכז דעת הקהל בעולם, ושולבה בדיון על גורלה המדיני של ארץ ישראל שהתנהל באותו זמן.

מעברה
מַעְבָּרָה, או בשם הרשמי "יישוב קליטה", היו יישובים זמניים, אשר התקיימו במדינת ישראל בשנות ה-50. את הרעיון להקים מעברות העלה לוי אשכול בעת ששימש כראש המחלקה להתיישבות של הסוכנות. המעברות הוקמו לרוב בשולי יישובים ותיקים או ביישובים ערביים נטושים, כדי לספק דיור לעולים שהגיעו בגל העלייה הגדול שלאחר קום המדינה.

ציטוטים

”כשפרצה מלחמת העולם השנייה, הגרמנים גרשו את יהודי העיירה לוורשה ושם חיו כולם בחדר אחד.“