מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הסיפור של סבתא נורמה והנכד יונתן

סבתא נורמה ויונתן
סבתא נורמה בצעירותה
העשור המשמעותי בחיי סבתא נורמה

העשור החשוב בחיי שעיצב את מי שאני עד היום היה העשור הראשון בחיי.

נולדתי ב- 9 במאי 1945, יום הניצחון, כניעת הנאצים לכוחות בעלות הברית, היום בו נחתם השלום והביא לסיום מלחמת העולם השנייה.

נקראתי על שם בן דוד האהוב מאוד של אימי, שמת בלחימה באיטליה ונקבר שם בזמן המלחמה.

נולדתי בקייפטאון, עיירה בצד הים בדרום אפריקה, באותו בית חולים בו נולדה אמי.

את השנים המרשימות ביותר בחיי ביליתי בדה אהר (De Aar, ) כפר באמצע הקארו (Karroo ) מקום בו היו כבשים ואדמות חקלאיות. זו הייתה עיירת צומת עם תחנת רכבת גדולה לרכבות מכל רחבי הארץ. רוב היהודים, כמו סבי שהתיישב כאן, עזבו את לטביה וליטא ובעצם נמלטו מהפוגרומים של הקוזקים. הם הגיעו לעיירות הקטנות בדרום אפריקה בתחילת המאה ה-19 כדי להתחיל להקים עצמם כלכלית וכדי להרוויח כסף למשלוח עבור משפחותיהם. לסבי היה סוס ועגלה, הוא היה נוסע ומוכר סחורה לחקלאי הכבשים העשירים בסביבה. הוא היה גם הרב, החזן והשוחט של הקהילה היהודית. אבי הגיע לדרום אפריקה בגיל 11 עם אמו, שלושת אחיו ואחותו. כשאבי גדל הוא הפך להיות שען ובסופו של דבר פתח חנות תכשיטים בבניין שקנה ​​עם 5 חנויות נוספות שהשכיר אותן. אבי תמיד עזר לפרנס את משפחתו. הוא שלח את אחיו הצעיר לבית הספר לרפואה, לאחיו הבכור שהיה חזן הוא עזר כלכלית ואת האח האמצעי הוא העסיק אצלו בחנות. אחותו של אבי שסבלה מעיוורון, תמיד גרה עם אביהם, בהם הוא תמך כלכלית כל חייהם.

לקהילה היהודית היה בית כנסת די גדול בדה-ארה ומשפחתנו הייתה מרכז החיים היהודיים בעיירה שלנו ובכפרי הסביבה. במהלך כל חגי ישראל הקהילה היהודית הלכה לבית הכנסת ואחריה כולם הגיעו לביתנו לאכול. אני זוכרת את כל המפגשים המשמחים האלה.

דה-ארה הייתה עיירה קטנה כמו כפר בנגב, משם למדתי לאהוב את הנוף המדברי ולמדתי להבין שגשם זה ברכה. הייתי שומעת את צליל הרכבות כחלק משיר הערש שלי בלילה. החבר הכי טוב שלי היה ילד קטן בשם אנדרו, שגר בשכנות אתנו. אביו היה נהג רכבת וכמובן שלא היה יהודי. אני עדיין כמהה לחיי בעיירה הקטנה הזו, שבה פעם בגיל שש, נסעתי ברכבת יומיים עם אבי לעיירה בה חי אחיו לקנות מכונית למשפחתנו. ישבנו עם כל האנשים שעבדו ברכבת כי הם היו חבריו של אבי. לאחר מכן חזרנו עם מכוניתנו בכבישי עפר מכיוון שלא היו אז דרכים סלולות. בדה-ארה ראיתי לראשונה את האפרטהייד בפעולה, שם התייחסו לכל אחד לפי צבע עורו. שם נוצרו הזיכרונות החזקים ביותר שלי. העובדה שאני שייכת לאומה היהודית, שכולם ראויים לכבוד ללא קשר לצבע או לדת. הנוף המדברי היפהפה שמצאתי בנגב בארץ ישראל. זה מה שהשארתי אחריי. אנחנו כמו כל המשפחות היהודיות, עזבנו את העיירה כאשר הייתי בת 10 ועברנו לקייפטאון כדי לזכות בחינוך טוב יותר.

סבתא נורמה חלק א

סבתא נורמה חלק ב

הזוית האישית

סבתא כותבת ליונתן, אני מאחלת לך חיים מלאי אהבה. תזכור תמיד שגם אם יש קשיים בחיים, זה מה שגורם לך לצמוח ולגלות את נקודות החוזק שלך. אני מאחלת לך שחייך יהיו כל מה שתרצה שיהיו. שתהיה לך אמונה בעצמך ללכת בדרך שתבחר ושתמיד יהיה לך ביטחון עצמי גם אם אתה מפקפק בעצמך. רק אתה יודע למה אתה מסוגל, תזכור שאתה אחראי על האושר שלך. שתמיד תפתח את ליבך לאחרים ותכניס אותם לליבך. תזכור תמיד כמה כולם אוהבים אותך.

יונתן:סבתא יקרה, תודה שהשתתפת איתי בקשר הרב דורי. תודה שבאת בזמנך הפנוי, שבאת שהייתי חולה, תודה שכל יום את מסכימה לי שאבוא אלייך, ותמיד את עוזרת לי, עם הידע שלך בשיעורים. אני אוהב אותך לנצח, ומאחל לך שתזכי לעוד שנים רבות. באהבה יונתן

מילון

אידיאליסט
אדם המאמין שהגשמת הרעיונות שלו היא הדבר החשוב ביותר ומוכן להקריב הרבה למענם.

ציטוטים

”אם אתה מאבד את העשתונות – אז אתה זה שמפסיד. “