מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הסיפור של סבתא יהודית יצחקי

איתמר ליברמן עם סבתא יהודית אקסלרד
תמונת מחזור סיום בית ספר
קורות חיים

שמי יהודית יצחקי, אני סבתא של איתמר ומשתתפת עמו בתכנית הקשר הרב דורי.

במקום בו נולדתי, בכפר קטן בבוקובינה, היה שמי יהודית אקסלרד, אבל כולם קראו לי דיטה. נולדתי בכפר קטן בבוקובינה – זהו מחוז שנמצא במורדות הרי הקרפטים בצפון-מזרחה של רומניה, כיום חלקו הדרומי  שייך לרומניה וחלקו הצפוני לאוקראינה.עד סיום מלחמת עולם הראשונה  (1918) היתה בוקובינה חלק מהממלכה האוסטרית ושמו בגרמנית –BUCHENLAND, היא ארץ עצי האשור. כשמו, האזור הוא יער אחד ענק, יערות של עצי אשור (בוק בגרמנית) מסתרעים עד אין סוף ובין יער אחד לשני נמצאים כפרים קטנים. הכפר בו נולדתי, BRODINA, נמצא כמעט כולו בתוך יער כזה.

שפת האם שלי היא גרמנית כי הורי שנולדו כשהמקום היה בשליטת אוסטריה, דיברו בבית ולמדו בבה"ס בשפה זו.

עד סיום מלחמת העולם הראשונה ותבוסתה של אוסטריה, הועברה השליטה באזור לידי רומניה עד שנת 1940. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, לאחר פלישתה של גרמניה הנצית לפולין, חולק האזור לשני חלקים: השליטה בצפונה של בוקובינה הכולל את העיר צ'רנוביץ, שהורי אהבו מאד לבלות בה, ניתנה לברית המועצות  ואילו האזור הדרומי, והכפר בו נולדתי נישאר בשליטת רומניה שהייתה בעלת בריתה של גרמניה.

כשהגיעה המלחמה למחוזנו הייתי כבת שנה. הורי כמו כל יתר היהודים באזור אולצו לעזוב את בתיהם וגורשו בכוח מזרחה "מעבר לנהר הדנייסטר" זהו אזור טרנסניסטריה – אזור הידוע לשמצה בקרב יהודי בוקובינה. כארבע שנים ידעו הורי ואני איתם רק ימי נידודים, לינה תחת כיפת השמיים או במקרה הטוב במקלט או בבית חצי הרוס מהפצצות. חחינו הפכו למסכת נדודים וחיפוש אוכל ומקומות מסתור באזור בטרנסניסטריה, שהפכה למחנה ריכוז גדול, בו מצאו את מותם הרבה יהודי בוקובינה, וביניהם גם אחיה הצעיר של אימא והוריה, סבא וסבתא שלי. חלקם מתו מרעב או מהכפור המקפיא ורבים ממגפת הטיפוס בחורפים הקשים.

את ילדותי המוקדמת הזאת הכרתי רק מסיפורי הורי: "באיזה אסם היה יותר נוח להסתתר, איך נמלטים מבית שהופצץ ובוער ובאיזה יער יש מקומות להסתתר בהם מבלי "להפגש" על להקת זאבים רעבים. הורי ואני איתם נדדנו מגטו צ'רנוביץ, לערבות אוקריינה וממחנה ריכוז אחד לשני, אשר בחלקם היו "פתוחים", אבל באף אחד לא היה מה לאכול והלינה הייתה במקרה הטוב באסם חצי הרוס ובמקרה הנפוץ יותר תחת כיפת השמיים.

בתור ילדה דימיינתי את הסיפורים כמשחק מרתק ורק לאחר שהיו ל ילדים משלי הבנתי כמה זה היה מסוכן ומפחיד. כארבע שנים התמשכו החיים הקשים האלה, אבל שרדנו את הרע מכל ובסיום הלחימה באזור חזרנו לרומניה לעיר  רדאוץ RADAUTI, בה גרנו עד לעליתינו ארצה. ברדאוץ למדתי בביה"ס ולאחר לסיום  התיכון התקבלתי ללימודי הנדסה כימית ב"פולוטכניקה בוקרסט" – אחת האוניברסיטאות למקצועות הנדסה ברומניה.

 צילום מתמונת המחזור בסיום לימודי בבית הספר

לאחר שנת לימודים אחת הופסקו לימודי בהוראת ממשלת רומניה אשר החליטה לא לאפשר לימודים אקאדמאים ליהודים שנרשמו וציפו לעלייה לישראל. העיר בוקרסט נמצאת במרחק כמעט 1000 ק"מ מהעיר בו גרו הורי. עם סיום שנת הלימודים הראשונה עזבתי את בוקרסט וחזרתי לבית הורי ברדאוץ. עברו יותר משנתיים עד שמשפחתי הורשתה לעזוב את רומניה ולעלות לארץ. במהלך שנות ההמנתנה לעליה, עבדתי.

עדיין מהדהד באוזני המשפט שהורי אמרו לי  פעמים אין ספור: "אין אופציה לשבת בחיבוק ידיים ולא לעשות כלום"… לכן יצאתי לעבודה… שנה עבדתי כמורה למטמטיקה בבית ספר עממי בכפר נידח במקום מרוחק מבית הורי. הייתי מגיעה הביתה רק לפעמים בסופי שבוע, כי התחבורה הייתה מאד לא סדירה ואת חלקה של הדרך היה צריך לעשות בהליכה של יותר מ 3 ק"מ, לפעמים בשלג או בכפור מקפיא. שרדנו גם את זה ובתום המתנה של כשנתיים  עלינו ארצה.

הגענו בחודש יוני באניית "תיאודור הרצל" לנמל חיפה. הנוף מהים אל הר הכרמל היה היפה ביותר שראיתי עד אזי בחיי. שלושה חדשים לאחר הגעתי ארצה, התחלתי ללמוד כימיה ב"טכניון", בחיפה וכ-6 שנים לאחר מכן עזבתי את חיפה עם תואר שני בכימיה, נשואה ליהושע יצחקי ואמא לבתי הראשונה, רונה.

מאז ועד ליציאתי לגמלאות עבדתי כ – 50 שנה בתור כימאית במחקר, פיתוח ושווק בחברות תרופות. במהלך תקופה זו ילדתי את בתי השניה, היא שירה – אמא של איתמר.

הזוית האישית

סבתא יהודית: בעלי ואני בנינו בית ומשפחה בישראל, טיילנו בכל העולם וקיבלנו את המתנות השוות בעולם, את ארבעת נכדינו: איתן, איתמר, הללי ודניאל.

מילון

sehnsuchut
געגועים

ציטוטים

”"אין אופציה לשבת בחיבוק ידיים ולא לעשות כלום"“