מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סבתא אילה סגל והנכדה שחף דרורי

אני ונכדתי, שחף בתכנית ”הקשר הרב דורי"
אני כאשר הייתי בת-5.
ילדות בשנים הראשונות של המדינה

שמי אילה סגל לבית טאוב. נולדתי בתאריך 08.06.1948 – תש"ח, שנת הקמת המדינה, בתל אביב, ישראל.

אני נקראת על שם סבתי מצד אבי. שם זה היה נדיר בזמנו היות ורוב הילדים נקראו בשמות תנכיים. ולכך יש סיפור: אבי חלם זמן מועט לפני היוולדי, חלום ובו הופיע אמו שנראתה ודיברה בדיוק כמו ביום היפרדם, בטרם עלה ארצה, ועל כן החליט שתיוולד לו בת. שמה של סבתי היה הינדה ולכך אמי לא הסכימה, היות ואינו שם עברי. דוד של אבי שהיה מורה לעברית אמר כי השם העברי הוא אילה, וכך היה. כנראה שאמי לא הייתה שלמה לגמרי עם האירוע וקראה לי "איה" וכך אף הציגה אותי בפני כולם. ועל כן חברים, שכנים ובני משפחה קוראים לי איה.

אמי, מינה לבית אשכנזי, נולדה בעיר צפת לאב הרב אפרים פישל, מחסידות קרלין ומן הצד שלה אני דור עשירי בארץ. מצד אבי, יואל לבית הירש צבי טאוב מפלונסק פולין, אני דור ראשון בארץ. ומשפחתו נמנית על חסידות מוזיץ'.

הנני בת יחדיה וגדלתי במה שנקרא אז, צפון תל אביב, והיום זה מרכז (אזור דיזינגוף סנטר). גרנו בדירת שני חדרים, ברחוב שמשון הגיבור בתל אביב. בבית בן תשע דירות שכולן היו ב"דמי מפתח", דהיינו חלקה של הדירה שייכת לבעל הבית וחלקה לדיירים, ובכל חודש שולם עבורה שכר דירה. במידה ורוצים למכור את הבית, יש לשלם לבעל הבית חלק נכבד מן הסכום.

עלי לציין את יחסי השכנות המדהימים שהיו אז. בבניין התגוררו חילונים, דתיים בעלי כיפות סרוגות וחרדים. בין כולם הייתה עזרה הדדית, שיתוף חוויות וקשרי חברות. כשאבי נפטר אמרו שלושה שכנים בגיליים שונים "קדיש", ובעת שאמי נזקקה להלוואה היא קיבלה זאת מן הגמ"ח של הקהילה למרות שלא השתייכה אלייה היא קיבלה כל סכום שביקשה ומעולם לא נשאלה מתי תשיב. בביתי דיברו עברית, אך בבית חברותי דיברו גם עברית וגם את שפת ההורים של אותה ארץ ממנה הם עלו (גרמנית, פולנית ועוד) כך שרוב חברותי ידעו שתי שפות.

אהבתי לשחק בעיקר בבובות. קראתי הרבה ספרים, אותם היינו מחליפים בסיפריות הציבוריות. אספתי "זהבים" שאלו הן עטיפות צבעוניות של ממתקים שישרתי ושמרתי במחברות. אספתי גם "פרסים" אותם היינו רוכשים בחנות למכשירי כתיבה. "פרסים" זה כמו בולים שהיו בעצם תמונות של מלאכים. היינו משחקים בחצר, בקפיצה בחבל, בגוגואים, בקלאס ובמחבואים. חוגים לא היו, היות והכל למדנו במסגרת בית הספר כמו זימרה, ציור, מלכאת יד, תזונה, בישול, חקלאות ועוד. היו ילדים שלמדו נגינה (כינור, פסנתר או אקורדיון) אך כל אחד בנפרד ואצל מורה פרטי.

למדתי בבית הספר היסודי "הכרמל" (היום "גבריאלי") ברחוב הנביאים בתל אביב. בכל שכבה היו ארבע כיתות בנות ארבעים תלמיד. בבית הספר הייתה מסעדה בה התלמידים למדו, בישלו ואכלו. בכיתות ז'-ח' נסענו פעם בשבוע לחווה במקום של הספארי היום ושתלנו, נטענו ועם ההבשלה קיבלנו הביתה את פרי עמלינו. בכל בוקר עם הצילצול, התכנסנו בחצר ותלמידי כיתות ח' הקריאו את פרק היום בתנ"ך של אותו היום. בשעה עשר, הייתה התעמלות קצרה בחצר לכל השכבות על ידי המורה להתעמלות. ביום שישי הקריאו תלמידי כיתות ח' בחצר בית הספר לכל התלמידים את פרשת השבוע והיה זה בית ספר חילוני.

את בית הספר ניהל פנחס זומר שהיה דמות יוצאת דופן – לדוגמה ביום השואה שנקרא אז רק יום השואה התקיים טקס קצר שעיקרו היה הסיפור של המנהל, אשר היה ניצול שואה (הוא היה נער בשואה) ובו סיפר מקרה אחד שקרה לו או לאחד מחבריו וכל בית הספר בכה עימו, זה גרם לי להתחיל להתעניין בשואה ולחפש ובכל הספריות חומר שהיה עד אז מועט (לא היו ספרים כמו היום ולא היה אינטרנט).

בתיכון למדתי ב"עירוני א'" בתל אביב במגמה הומניסטית ארבע שנים. בזמנו היו שמונה כיתות יסודי וארבע כיתות תיכון. בתיכון היו גם פעילויות חברתיות כמו הליכה להצגות, קונצרטים לכל שכבת גיל. דבר יחודי נוסף בכיתה י'א נסענו לשבועיים שלמים, כל השכבה ל"שרות לאומי", כל כיתה לקיבוץ אחר לאיזור שהיום נקרא "עוטף עזה" שם עבדנו ולמדנו.

בהיותי תלמידת תיכון, בבוקר למדתי ואחר הצהריים עבדתי במשרד בתור פקידה עד כיתה  י"ב כדי לעזור בפרנסה, עבדתי  חמישה ימים משעה שלוש עד שעה שש וחצי. למדתי באוניברסיטת תל אביב ספרות עברית במטרה להיות מורה, אך לא הוצאתי תעודת הוראה וכיום אני מנהלת משרד אדריכלים וניהול פרוייקטים.

הייתי, כמו כמעט כל חברותי, בתנועת הצופים. כולם היו מחולקים אז לתנועות שונות ובהן התקיימו חיי החברה, נקשרו חברויות ויצאנו בקיץ "למחנות עבודה" לעזור לקיבוצים ולבלות עם שכבת הגיל המקבילה.

רציתי גם לספר על חגיגת בת המצווה שלי, היו לי שתי חגיגות בת מצווה, החגיגה הראשונה הייתה למשפחה הקרובה ולשכנים שהיו מאוד קרובים לנו, אמי אפתה עוגות, קנינו ממתקים ואמי שעבדה בבית חרושת לגלידה הביאה גלידה, קרטיבים, ארטיקים. המתנה שהכי נגעה לי ללב ושאני שומרת אותה עד היום הגיעה מבעלי המכולת שהתגוררו ועבדו בקומה הראשונה בבניין והיה זה סידור קטן עם כריכת "בצלאל" ועליו ריקועים של 12 השבטים. החגיגה השנייה הייתה לכיתה עם עוד שתי חברות והיא התקיימה באולם ובו הופיע הזמר בני ברמן, דבר זה היה מאוד נדיר בזמני.

לסיכום, כיום, אני בת קרוב ל-70, יש לי שלוש, ורד הבכורה, מיכל האמצעית ואורה הצעירה ו-5 נכדים ואני ממשיכה לעבוד.

הזוית האישית

שחף: בזכות העבודה המשותפת למדתי על ילדות בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל ויצא לי להכיר דברים חדשים על סבתי.

סבתא אילה: בזכות העבודה המשותפת למדתי הרבה על נכדתי והכרתי אותה טוב יותר. תכנית זו גרמה לי ולשחף, נכדתי לשיתוף פעולה ולקשר עמוק והדוק יותר. מקווה שהצלחתי במעט להעביר מה היה.

סבתא אילה ושחף בתכנית הקשר הרב דורי

מילון

גמ"ח
גמילות חסדים

חסידות קרלין
חסידות קרלין היא חצר חסידית שנוסדה בעיירה קרלין (היום פרוור של העיר פינסק בבלארוס) על ידי רבי אהרן ("הגדול") מקרלין, תלמידו של המגיד ממזריטש. היא אחת החצרות הוותיקות בתנועת החסידות. בשנות ה-50 של המאה ה-20 נחלקה החסידות לשתי חצרות. הגדולה יותר נקראת קרלין-סטולין, בראשות רבי ברוך שוחט, והשנייה נקראת כיום פינסק-קרלין ובראשה עומד רבי אריה רוזנפלד. אחד המאפיינים הבולטים של חסידות קרלין הוא התפילה, המלווה בצעקות. ויקיפדיה

ציטוטים

”"איזה הוא העשיר השמח בחלקו"“