מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מיכאל ברודסקי הילד היהודי הראשון בלטביה אחרי המלחמה

תולדות משפחת ברודסקי

אימא ואבא שלי נולדו באוקראינה שהייתה אז חלק מברית המועצות. המשפחות שלהם היו גדולות עם הרבה ילדים. עם תחילת מלחמת עולם השנייה (1939-1945) אבא שלי גויס לצבא הסובייטי. ואימא עם המשפחה שלה הספיקו לברוח מהעיירה שלהם כמה ימים לפני הכיבוש הנאצי. המשפחה של אבי לא הצליחה להתפנות וכולם נספו בשואה.

אני נולדתי בזמן המלחמה במאי 1944, בדרך ללטביה שהייתה אז אחת המדינות בברית המועצות. הגעתי עם אימא שלי ללטביה בחודש נובמבר 1944. הייתי ילד יהודי ראשון בלטביה אחרי המלחמה. לא היה לאף ילד בעיירה שבה גרתי אפילו צעצוע אחד ואני הייתי הילד היחיד שהיה לו אקדח צעצוע. גרתי בבית משותף עם שכנים בחדרים הסמוכים, הבית היה חד קומתי והשירותים היו בחצר. באותה חצר הייתה לי פינה שבה בכלוב שהכין סבא שלי גידלתי 2 ארנבים חמודים וקטנים. העיירה שבה גדלתי הייתה מוקפת אגמים קטנים ויפים.

בבית הספר אנחנו למדנו 10 שנים על מנת לקבל תעודת בגרות מלאה. בכיתה שלי היו 25 תלמידים ומתוכם רק 2 ילדים יהודיים כולל אותי. הייתי תלמיד טוב וסיימתי את בית הספר עם מדליית זהב שזה סמל להצטיינות בכל המקצועות. היו לי הרבה חברים בכיתה, אבל במיוחד התיידדתי עם שניים מהם שנשארנו חברים ושומרים על קשר עד היום הזה .

סיימתי את בית הספר בגיל 17 ובאותה שנה התקבלתי לטכניון בעיר ריגה (בירת לטביה). שם למדתי לתואר ראשון (4 שנים) ולתואר שני (שנתיים נוספות). אחרי 3 שנות לימודים גייסו את כל הקורס שלי לצבא ל-3 שנים. המשכתי בלימודים רק אחרי שהשתחררתי מהצבא.

העיסוקים שהיו לנו בערב היו בעיקר מסיבות והשתתפנו גם בהצגות של תיאטרון הסטודנטים. בשנתיים האחרונות של טכניון עברתי ללימודי ערב ועל מנת לפרנס את עצמי התחלתי בימים לעבוד במפעל.

עם סיום הטכניון וקבלת תואר שני התקבלתי כמהנדס מכונות במפעל בטחוני בריגה. לא הייתי הולך כל כך הרבה למסיבות וכל מיני עיסוקים בערב בעיקר עבדתי ולמדתי.

את אשתי (סבתא סופי) הכרתי במסיבת יום הולדת של אחד מהחברים שלי בקורס הלימודים בטכניון והוא היה במקרה בן דוד של סבתא התחתנו אחרי 4 שנים בריגה ונולדו לנו 2 בנות: הבכורה – ליאורה (דודה) הקטנה – אוה (אימא של רוני). הבילויים שלנו היו בעיקר ללכת לקונצרטים, להצגות תיאטרון ולהרצאות (את הדברים האלה אנחנו עושים גם היום כאשר אנחנו בני 70 +).

נולדתי בברית המועצות לשעבר. עליתי לארץ בשנת 1980 בגיל 36 ביחד עם אשתי (סבתא) ושתי הבנות שלנו כאשר הגדולה הייתה בת 7 והקטנה הייתה בת שנה וחצי.

הסיבה לעלייתנו, הייתה שתמיד הרגשנו נטע זר בין לטביים ורוסיים ותמיד הרגשנו ביטויי אנטישמיות סביבנו. ניסינו לעזוב את ברית המועצות כבר ב 1972 אבל מכיוון שעבדתי במפעל בטחוני עם סיווג גבוה הייתי מסורב עלייה במשך 8 שנים.

הגענו במטוס ממוסקבה לוינה בירת אוסטריה ומשם טסנו בחברת אל על לישראל.

כשעלינו לארץ גרנו 5 שנים באשדוד מתוכם שנתיים במרכז קליטה . ולאחר מכן מכיוון שגם אני וגם סבתא מצאנו עבודה ברחובות עברנו לגור שם ואנחנו גרים שם עד עצם היום הזה.

הזוית האישית

סבא מיכאל ברודסקי מספר לרוני את סיפורו: הילד היהודי הראשון בלטביה אחרי המלחמה.

מילון

ריגה
ריגה היא עיר הבירה של לטביה בה גדלתי בילדותי.

ציטוטים

”''הייתי ילד יהודי ראשון בלטביה אחרי המלחמה''.“