מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הסיפור של סבא יוחנן

יוחנן עם הנכד שלו (המראיין)
יוחנן כילד
על ילדות העת מלחמת העולם השנייה, העלייה לארץ ושהות בית היתומים

ילדות במלחמה

שמי יוחנן מנדיל כהנא. לצערי הרב, על הילדות שלי אין לי הרבה מה לספר מפני שכשאני נולדתי, כשהייתי תינוק, התחילה מלחמת העולם השנייה. אבא שלי, אימא שלי ואני היינו בבריחה בלתי פוסקת, כך שמעט מאוד אני זוכר מהילדות שלי, וכל מה שאני זוכר, זה ממה שאימא שלי סיפרה לי, כלומר – סבתא רבתא סוזי. יש לי זכרונות רק מגיל חמש בערך. מכאן שהילדות שלי לוטה בערפל.

במלחמת העולם השנייה היינו במחנה הסגר כי אנחנו יהודים, והגרמנים לצערי הרב רצו להשמיד אותנו ולהרוג אותנו. לכן אבא שלי כל הזמן ברח, שלא יתפסו אותנו. בסופו של דבר תפסו אותנו, והיינו במחנה הסגר. בהתחלה ביוגוסלביה, ואחר כך באוסטריה. מה שאני זוכר מהתקופה שהיינו במחנה הסגר ביוגוסלביה, זה שהיינו במקום שיש בו גדרות. הייתי בערך בן שלוש ואני בקושי זוכר משהו מהתקופה הזאת.

הייתי בן חמש כשהשתחררנו ממחנה ההסגר ומהתקופה הזאת יש לי יותר זכרונות. נסענו ברכבת ואמרו לי שמי ששיחרר את מחנה ההסגר היו הצבא הרוסי. ברכבת היינו יחד עם כל מי שניצל, כולל הגברים שנשארו בחיים ממחנה ההסגר, ביניהם היו יהודים, היו נוצרים וצוענים. חזרנו לבלגרד, בירת יוגוסלביה. פגשתי את סבתא שלי ואת הדודה שלי, והם טיפלו בי כי אני הייתי מאוד מאוד חולה.

 בילדותי עם אמי

לאחר פרק זמן אימא שלי לקחה אותי לבית יתומים יהודי ושם הייתי עם עוד יתומים אחרים, כי אבא שלי נלקח במחנה ההסגר ולא חזר יותר, אז אנחנו מניחים שהוא מת, שנרצח או נהרג. אז הייתי עם עוד ילדים יהודים עד גיל שמונה. בגיל שמונה, אימא שלי שמעה שיהודים יכולים לעלות לארץ ישראל. ארץ ישראל היא המדינה של העם היהודי. בשנת 1948, אימא שלי לקחה אותי באונייה והגענו לארץ ישראל.

ההתמודדות עם הקשיים בעלייה לישראל

כשחזרנו ממחנה ההסגר, עם כל שאר הילדים והילדות, היינו במצב גופני קשה מאוד. חלקינו היינו מאוד חולים והיינו רזים מאוד. במחנה ההסגר לא היה לנו מספיק אוכל. גם כשהיינו בבית יתומים נזהרו מאוד לתת לנו הרבה אוכל כדי שזה לא יגרום לנו לבעיות. ולכן לאט לאט, נתנו לנו דברים שיחזקו אותנו ונוכל להבריא מהרעב ומהמצב הגופני הירוד שלנו. אחד מהדברים שנתנו לנו כל הזמן היה שמן דגים עם חתיכת לחם. לי זה היה מאוד חשוב, החתיכת לחם הזאת שקיבלתי, ולכן הייתי מוכן לסבול את הטעם של שמן הדגים (גם מזה לא היה הרבה, כי גם יוגוסלביה הייתה אחרי מלחמה וגם שם לא היה הרבה מזון). רוב המזון הגיע מאמריקה בחבילות שנקראו "קר" (care). רק כשהגענו לארץ, התחלנו לאכול דברים יותר בריאים כמו ירקות, ביצים, וכדומה. לכן, כשעלינו לאונייה בדרך לארץ ישראל, אני חיפשתי את המקום של האוכל והגעתי אל המטבח. שם הייתי חבר של הקונדיטור. הייתי עוזר לו וכל מה שהוא ביקש ממני עשיתי, רק כדי שהוא ייתן לי עוגה, או  אוכל ממה שקיבלו אחרים. היה לי כיף באונייה ואולי זאת הסיבה שאחר כך התגייסתי לחיל הים.

העלייה לארץ

החיים בארץ ישראל היו קשים מאוד, אבל לי לא היה קשה. אני חשבתי שכל מה שקורה איתי זה הרבה יותר קל ממה שהיה קודם: בית היתומים היה יותר קל מאשר מחנה הסגר. הלכתי לבית ספר- הייתי בבית ספר עממי, הייתי בבית ספר תיכון, למדתי באורט, שירתי בצבא, הייתי בחיל הים, ועדיין לא מצאתי את אבן הדרך שתשנה את החיים שלי.

אחרי שהשתחררתי מהצבא, הכרתי נערה יפיפייה בשם אריאלה, והיא אבן הדרך שלי ששינתה את החיים שלי. כשהכרתי את אריאלה, והכרתי את המשפחה שלה, הכרתי עוד משפחה של יהודים שהתיישבו בארץ ישראל, ובנו את ארץ ישראל, וזה מה ששינה לי את החיים, זאת אבן הדרך שלי בחיים.

 ביום נישואינו

הכרזת המדינה

הכריזו על המדינה כשהיינו עדיין ביוגוסלביה, כשהייתי בבית היתומים. זה היה ביום 14 במאי, 1948. אנחנו עלינו לארץ אחרי הכרזת המדינה, מכיוון שההכרזת המדינה נתנה אפשרות ליהודים לעלות לארץ ישראל בלי שהבריטים, שהיה להם מנדט ושלטון פה, יפריעו לאוניות. לכן, אימא שלי ואני עלינו לארץ ישראל עם האונייה הראשונה שבאה מיוגוסלביה אחרי הכרזת המדינה.

מלחמת העולם השנייה

אימא שלי מספרת, שכשהייתי תינוק בן 11 חודשים, התחילה הבריחה של אבא שלי ושל אימא שלי עד שתפסו אותנו. משם, אחרי שתפסו אותנו, והיינו במחנה הסגר ביוגוסלביה העלו אותנו על רכבת כדי להגיע למחנה הסגר, אולי להשמדה בגרמניה. הרכבת עצרה באוסטריה, ולבסוף שם היינו במחנה הסגר, עוד שנתיים. ובשנת 1945 שוחררנו. אין לי הרבה זיכרונות מהתקופה הזאת. אני גם חושב שבגיל הזה, הדבר היחידי שהטריד אותי, זה הרעב. כל הזמן חיפשנו משהו לאכול. במיוחד לחם.

את הדורות שהיו לפני, אני לא זוכר. אני לא מכיר אף אחד מאלה שלפני.

יוחנן נשאל אם הוא רוצה להוסיף או לספר משהו. זה מה שהוא אמר:

אני רוצה להוסיף, לכל השאלות שנתת לי, דבר אחד שראיתי, וחשוב לי שתספר גם בכיתה. אתה שאלת אותי על הכרזת המדינה. מה זה הכרזת המדינה? זאת אומרת, ליהודים לא הייתה אף פעם מדינה משלהם, חוץ מהיסטוריה רחוקה. וסוף סוף כתוצאה ממלחמת העולם השנייה, והשואה שקרתה לעם היהודי, הצליחו היהודים להקים לעצמם מדינה. לי זה מאוד חשוב שהמדינה הזאת, מדינת ישראל, מדינתו של העם היהודי שתהיה גדולה וחזקה, והיא תשמש מקום מקלט לכל היהודים בעולם. היהודים בעולם צריכים מקלט ושלא תחזור המציאות שחווינו במלחמת העולם השנייה. במידה ויחזרו אירועים של גזענות כלפי יהודים יהיה לנו בית. אני מאמין שיש לחזק את המדינה של העם היהודי, כך שכל יהודי בכל העולם יידע, שאם יש לו איזושהי בעיה, הכי קטנה, תמיד הוא יוכל לבוא לארץ ישראל, ונקבל אותו באהבה.

 עם נכדי האהובים

לראיון המלא: https://www.youtube.com/watch?v=Ew3FDbPqguY

הזוית האישית

היה לנו מאוד כיף ומעניין להקליט את הראיון.

מילון

בית יתומים
בית יתומים הוא מוסד חינוכי המיועד לילדים יתומים, או כאלה שאף אחד מהוריהם או קרוביהם אינו מסוגל לטפל בהם. בית היתומים לרוב הוא פנימיה, המשלבת בית ספר עם מגורים. יצירות אמנות שונות מתארות את הווי החיים בבתי היתומים, בהן הספרים "אוליבר טוויסט" ו"אבא ארך רגליים", המחזמר "אנני" וכן סדרת הטלוויזיה הארגנטינאית "קטנטנות". בדרך כלל מוצגים בתי היתומים באור שלילי וכמקום קשה לילדים החוסים בו. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”חשוב לי לספר, שאם יש לכל יהודי בעולם בעיה, הוא יבוא לישראל, ונקבל אותו באהבה“