מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סבא דני על הלחימה במלחמת יום כיפור

תמונות שלי עם נכדי
אני בילדותי
מלחמת יום כיפור, תיאור הקרב על החוה הסינית ומהלך הלחימה

שלום, קוראים לי דני דובר. נולדתי בשנת 1953 בתל אביב. היה לי אח אחד שנהרג בתאונת דרכים, בשנת 2010. גדלתי עד שנת 1975 בתל אביב. בשנת 1975 התחתנתי ועברתי לגור ברמת גן. נולדו לי שני ילדים ברמת גן. בשנת 1981 עברתי לגור בפתח תקווה, שם אני גר עד היום, נולדה לי עוד ילדה.

סבא דני בילדותו

סיפור ממלחמת יום כיפור

מלחמת יום כיפור פרצה בתאריך 6 באוקטובר 1973 כאשר אני הייתי חייל בשרות סדיר. הייתי בן 20 בחיל השריון, גדוד 79, חטיבה 401, אוגדה 252, בתפקיד תותחן טנק. כאשר המלחמה פרצה הייתי בחופשה בבית. על פרוץ המלחמה נודע לי רק כאשר שמעתי את האזעקה באותו יום בשעה 13:30. יצרתי קשר טלפוני עם החבר שלי שהיה איש צוות שלי בטנק, שהיה גם בחופשה בבית. נפרדתי מהוריי, לשאלת אימא שלי: "איך אני אשמע ממך?", עניתי ללא היסוס ובמחשבה קרה מאד: "או שתשמעי ממני, או מהרבנות" ויצאתי מהבית.

מיד הגענו לנקודת איסוף של החיל שלנו בבית השריון ביד אליהו. משם אספו אותנו אוטובוסים שהורידו אותנו לכיוון סיני. הגענו למחנה הגדוד שלנו "רפידים" ביום ראשון בתאריך 7 לאוקטובר 1973, באזור השעה שתיים בבוקר. כשהגענו נודע לנו לצערנו הרב שכמעט רוב חיילי הגדוד שלנו נהרגו או נפצעו בשעות הראשונות של המלחמה. רצינו לצאת מיד לכיוון שדות הקרב, אבל לצערנו לא הייתה לנו כל אפשרות לצאת לכיוון, גם כי השעה הייתה מאוחרת וגם כי לא היה בהישג יד כלי תחבורה. מה גם שלא היה מי שיכוון אותנו. כאשר עלה השחר מצאנו בשטח לשמחתנו טנק שחזר מטיפול וניתן לצאת איתו לשדה הקרב. חיפשנו במחנה לוחמים אשר יוכלו יחד אתנו להרכיב צוות מלא לטנק אך לא מצאנו. בשעה מאוחרת יותר של הבוקר הגיעה משאית עם אנשי מילואים כאשר ביניהם היו מפקד טנק, ונהג טנק. יחד איתם היינו צוות מלא. מיד החלטנו שאנחנו מציידים את הטנק בכל הציוד הדרוש: תחמושת, ציוד קשר, ומקלעים, וכמובן אוכל. כל זה נעשה תחת הפגזות מהאוויר של מטוסי אויב. כשסיימנו לצייד את הטנק ייצאנו על הזחלים לכיוון אזור הלחימה, דבר שלקח מספר שעות. כשהגענו חברנו מידית לכוח לוחם ונכנסו לשטח שדות הקרב.

במשך שלשה ימים נלחמנו מבוקר עד ליל לחימה שנקראת "מלחמת ש.ב.ש.״  (מלחמת שריון בשריון) רצופה מול האויב, לחימה שחייבה עירנות מקסימלית, כוח רצון רב, ונחישות להביס את האויב. הלחימה התבצעה בשטח מדברי, כאשר לפעמים היינו צריכים להילחם בטווחים מאד קטנים ביננו לבין האויב. חוץ מאשר לסגת לאחור על מנת לחמש מחדש את הטנק, לא נחנו לרגע וכמובן לא היה ניתן לישון. אכלנו תוך כדי לחימה ממעט מנות הקרב שהיו ברשותנו.

מעבר ללחימה בשריון האויב, היינו נתונים להפגזות מהאוויר ומארטילריה של האויב, כמו כן היינו חשופים לירי נשק קל של חיילי החי"ר. בשלב מסוים בתאריך 12 לאוקטובר 1973, תוך כדי לחימה במטרה להדוף את האויב לכיוון תעלת סואץ הגענו למעוז "טלוויזיה". שם נתקלנו בכוח אויב שירה לעברנו, כאשר לפתע הרגשנו פגיעה חזקה בצריח הטנק. הבנו שפגע בנו פגז של האויב, למזלנו הפגז החליק על הצריח ורק גרם לנזק. פינינו את עצמנו לכוון מחנה "טסה" לצורך תיקון הטנק. תיקון הטנק לקח יומיים. בזמן שהמתנו לתיקון הטנק, הסתובבנו בשטח על מנת לחפש אוכל ואפשרות להתקלח ולהחליף לבנים. לשמחתנו פגשנו מספר מועט של חברים שלנו ששירתו אתנו באותו הגדוד והצליחו לשרוד את המלחמה, הטנק שלהם נפגע והם נאלצו לחזור לאחור. ביום השני שהיינו במקום בשעות הבוקר המאוחרות, עברה לידנו שיירת משאיות מכוחותינו שירדה לכוון התעלה. משום מה תקפה אותי הרגשה שאבי נמצא בין נהגי המשאיות (אבי היה נהג משאית במילואים). רצתי לכוון הכביש ועצרתי את השיירה שאלתי את הנהג שעצר מולי אם הוא מכיר את אבי (נקבתי בשמו), הוא אמר לי: "כן, הוא נמצא במשאית מאחורי". רצתי מיד אליו, מאד שמחנו להיפגש אחד עם השני, הוא נתן לי כמה קופסאות סיגריות שהיו ברשותו ונפרדנו לשלום. באותו יום, בתאריך 14 לחודש אוקטובר 1973 בצהרים, סיימו לתקן את הטנק. מיד ייצאנו לכיוון אזור הלחימה, חברנו לאחד הכוחות בשטח ונכנסו לקרבות באזור.

קרב החווה הסינית

בשלב מסוים מול "האגם המר" בסיני הודיעו לנו בקשר על כוח שריון מאד גדול של האויב שנע לכיווננו. עלינו על גבעה גבוהה שנשקפת לכוון הכוח שנע לקראתנו, נכנסנו לעמדות ירי והמתנו עד שהם יגיעו לטווח פגיעה. אז התחלנו להמטיר עליהם אש תופת מתותחי הטנקים והצלחנו לעצור את ההתקדמות שלהם תוך השמדת חלק מאד גדול של הטנקים שלהם. נלחמנו עד לתאריך 16 לאוקטובר 1973 בשעות אחר הצהרים. אז קבלנו פקודה לנוע לכיוון תעלת סואץ על מנת לבצע צליחה לצידה השני של התעלה, על מנת להיכנס לשטח האויב (מצרים). יצאנו לכיוון התעלה אך תוך כדי תנועה ניתנה פקודה לנוע לכיוון החווה הסינית. החווה הנ"ל הייתה מרושתת בתעלות אשר בתוכם היו מחופרים חיילי חי"ר של האויב, שצוידו בטילים נגד טנקים. טילים אלו גרמו לכוחותינו אבידות רבות מאד. כל ניסיון להתקדם ולכבוש את השטח הזה לא הצליח. ניתנה לנו פקודה להיכנס לעמדות ירי ולהתחיל להמטיר אש לכוון התעלות, זאת על מנת לנסות לפגוע בכמה שיותר חיילים של האויב הנמצאים בשטח. עמדנו בעמדות וירינו מכל כלי הנשק שנמצאו בטנק. לא פסקנו לירות: ,היינו מרוקנים את התחמושת יורדים כמה מטרים לאחור, מחמשים את הטנק, עולים חזרה וממשיכים להמטיר אש לכיוון. בשלב זה היו פרושים בשטח שלושה גדודי טנקים שלנו שהיו אמורים לצאת ולהסתער על השטח על מנת לכבוש אותו כאשר תינתן הפקודה. בתאריך 18 לחודש אוקטובר 1973 בשעה 8:00 לערך ניתנה הפקודה להסתער על השטח.

בגלל הקושי, לכבוש את השטח, הוחלט (בתקוה שזה יצליח) שהגדוד שנמצא בקו הראשון יתחיל את המתקפה, בידיעה ברורה שחלק ניכר ממנו ייפגע כתוצאה מירי הטילים נגד טנקים שנמצאים בידי האויב. שארית הגדוד הזה והגדוד שבא אחריו ימשיכו את המתקפה, והגדוד השלישי יחבור לחלק שלא נפגע משני הגדודים. יחד יצליחו לכבוש את השטח (דבר שהצליח בסופו של דבר). היות וחיילי האויב נמצאו מחופרים בתוך התעלות, היה קשה מאד לפגוע בהם, וכמובן לא היה ניתן לחמוק מהטילים האלו, היות והם היו טילים פשוטים אך מתוחכמים. מיד יצאנו למתקפה, תוך כדי המטרת אש לכוון האויב. אחר כחצי שעה של תנועה לכוון האויב הרגשנו פגיעה חזקה מאד בחזית הצריח, ואש תופת פרצה בתוך הצריח. התחלתי לצאת החוצה מהטנק, כאשר אני מרגיש חום אימים עוטף אותי. איכשהו הצלחתי לצאת החוצה מהצריח ונעמדתי עליו. בחוץ זיהיתי שלושה אנשי צוות שרצים לכוון הטנק לידנו, שסימן להם לעלות עליו, על מנת שיחלץ אותנו משטח האש.

ידעתי שנשאר עוד איש צוות אחד שלא ראיתי אותו בין אלו שרצו ליכוון הטנק השני, זה היה החבר שלי שהיה בתפקיד טען קשר (תפקידו היה לחמש את המקלע המקביל לתותח להטעין את התותח). הוא עמד תמיד בצד שמאל של התותח ואני הייתי יושב מימין לתותח, מכוון את התותח ויורה לכוון המטרה. תוך כדי שאני עומד על הצריח וחשוף לירי מנשק קל של האויב (שאת שריקת הקליעים שלו שמעתי), אני מחפש מסביב לטנק את החבר ולא רואה אותו. בשלב מסוים כאשר אני מעביר מבט מימין לטנק לכוון השמאלי שלו, אני מבחין בחבר שלי שהוא נמצא בתוך הטנק הבוער, נשען על דופן הפנימי של הצריח. לא חשבתי פעמים: נפלתי על ברכיי והכנסתי את ידי השמאלתי לתוך האש, תפסתי את הסרבל של חברי בצווארון והתחלתי להרימו על מנת להוציאו מהטנק הבוער.

לחרדת לבי גיליתי כי הוא לא בחיים. היות והאש בתוך הטנק התחזקה, והפלדה עליה עמדתי הפכה להיות חמה מאד,  היה חשש שהתחמושת שנמצאת בתוך הטנק תתפוצץ בזמן ניסיון החילוץ שלי. היה גם החשש להיפגע מקליעים שנורו עלינו מכל עבר. החלטתי לשחרר את אחיזתי בצווארון הסרבל ולנטוש את הטנק. נעמדתי על רגלי, קפצתי מהטנק והתחלתי לרוץ לכיוון הטנק שחילץ אותנו מהשטח. בשלב זה לא הרגשתי כאבים ולא ידעתי שנפצעתי. הטנק הוציא אותנו כמה עשרות מטרים מהשטח, ואז העבירו אותנו לנגמ"ש פינוי פצועים. כאשר הוכנסתי לתוך הנגמ"ש התחלתי להרגיש כאבים עזים ביד שמאל, ברגל ימין, ברגל שמאל, ובצד שמאל של הפנים. אז הבנתי שנפצעתי. הפציעות שלי היו: כוויות ברגל שמאל, יד שמאל, בפנים, וסבלתי מחדירת שני רסיסים: אחד ביד שמאל, ואחד ברגל ימין. הנגמ"ש לקח אותנו לאזור פינוי נפגעים, משם נלקחתי ע"י זחל"ם לבית חולים שדה בו קיבלתי טיפול ראשוני. העבירו אותי על ידי אמבולנס ל"רפידים", ומשם פינו אותי במסוק לבסיס "תל נוף". בבסיס זה שירת אח של חברתי (היום אשתי), והוא זה שהוריד אותי מהמסוק לאמבולנס אשר פינה אותי לבית החולים " קפלן" ברחובות. שכבתי בבית החולים במשך 21 יום כאשר הייתי מוגדר כפצוע הקשה במחלקה.

בזמן שאושפזתי בבית החולים קרו שני דברים: דבר ראשון ועצוב, הגיע אלי אביו של החבר שלי על מנת לברר מה עלה בגורלו, היות והוא לא שמע ממנו. עקב אי המוכנות של הצבא למלחמה הנ"ל, לא היו רישומים מדויקים של מצבת כח האדם בצבא, לכן לא ידעו היכן נמצאים רוב החיילים. (לי ולחבר שלי למשל לא קראו לי להתייצב בזמן פרוץ המלחמה, היות ולא ידעו שאנחנו נמצאים בחופשה בבית). לצערי אני הייתי זה שצריך לבשר לו על מות בנו, היות ואני הייתי האחרון שראה אותו. למחרת הגיעו אליי נציגים מהרבנות הצבאית ורב סמל פלוגתי של הגדוד, על מנת לתעד את קביעת מותו של החבר על-פי עדות שלי.

דבר שני ושמח שקרה במהלך החלמתי מן הפציעה, הוא שהצעתי נישואים לחברתי שהיום היא אשתי (סבתא של בן הראלי). בתאריך 22 לנובמבר 1973 שוחררתי מבית החולים.

*הערה: בזמן כתיבת הסיפור שאל אותי נכדי עמית הראלי: ״סבא, לא פחדת לצאת למלחמה? לא פחדת למות?״.  עניתי לו שלא פחדתי לצאת למלחמה, ולא פחדתי למות, היות וידעתי שאני נלחם למען המדינה.

סבא דני בילדותו

הזוית האישית

סבא דני: היה מאוד כיף גם לי וגם לנכדי.

הנכד עמית: משפט שלמדתי מסבא דני הוא : "סוף מעשה במחשבה תחילה".

 

מילון

צרור
מקבץ פריטים אסופים בקשירה אחת. (ויקימילון)

קרב החווה הסינית
קרב החווה הסינית הוא כינוי לרצף של קרבות בין כוחות שריון וחי"ר של צה"ל לכוחות משוריינים וממוכנים של הצבא המצרי שהתרחש במערב חצי האי סיני סמוך לתעלת סואץ ולאגם המר הגדול, בין 15 באוקטובר ל-18 באוקטובר 1973, יומה התשיעי עד יומה השנים-עשר של מלחמת יום הכיפורים. הכוחות הישראליים התוקפים נתקלו בכוחות מצריים מאורגנים בהגנה ועדיפים כמותית וספגו בשל כך נפגעים רבים. רק ביום הלחימה הרביעי הצליחו כוחות צה"ל לכבוש ולאבטח את הציר. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”סוף מעשה במחשבה תחילה“

”כשהגענו לגדוד נודע לנו לצערנו שכמעט רוב חיילי הגדוד שלנו נהרגו או נפצעו בשעות הראשונות של המלחמה“