מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

תפוח זהב במחנה המעצר בקפריסין

מנחם בעת שירותו הצבאי
עם חברת הנוער בקיבוץ
הגירוש לקפריסין על ידי הבריטים, וההתאקלמות בארץ

מנחם שמולביץ' נולד בבוקרסט ברומניה בשנת 1935, ועלה לארץ בשנת 1947. הוא הגיע למחנה מעצר בקפריסין עם קבוצה של ילדים מרומניה מבית יתומים.

מנחם מספר: "הכוונה הייתה להגיע לארץ ישראל, אבל בדרך האנגלים עצרו אותנו, היינו שתי אניות ששטו אחת ליד השניה בשם 'פניור', השנייה 'פלקרשן'. בשתי האניות הללו היו 15 אלף יהודים. ראיתי את חיפה מרחוק ומאוד התרגשתי, אבל השמחה הייתה מוקדמת מדי, בגלל שאילצו אותנו לא להיכנס למדינה ושוב אמרו לנו לחזור למחנה – הפעם בקפריסין.

מחנה המעצר בקפריסין

בקפריסין היו שני מחנות: מחנה חורף ומחנה קיץ. אני הייתי במחנה קיץ. מחנה הקיץ היה בחוף הים ואני הגעתי מארץ קרה, הייתי לבוש בבגדים חמים והבגדים לא התאימו למקום. גרנו באוהלים והאוהלים היו מורכבים מכמה שכבות, היו ביניהם חוטים, שכל פעם היו מורידים שכבה מהאוהל. מהחוטים הללו היו תופרים לנו בגדים מתאימים למקום.

סביב המחנה היו עמדות תצפית של אנגלים ששתי שורות של גדרות תיל הפרידו בין המחנה לבין החוץ. יום אחד אני עברתי ליד הגדר, ליד התצפיתן ראיתי תפוח זהב (תפוז) בין שני הגדרות. בשבילי תפוח הזהב הוא כמו להיות בארץ, כל כך הרבה שמענו על התפוזים בישראל. חשבתי איך אני יכול להוציא את התפוז מבין שני הגדרות. הוצאתי מקל בין שני האוהלים וניסיתי למשוך אלי את התפוז. תוך כדי כך שמתי לב שהאנגלים מהעמדה שם לב למה שאני מנסה לעשות. כשהבחנתי בזה שהוא צוחק עלי והתפוז היה אצלי, זרקתי את התפוז בכיוון שלו וברחתי. בכל הסיפור הזה אני הייתי בגיל 12.

מאלבום התמונות

ההפלגה לישראל

בסופו של דבר קיבלנו אישור לעלות לישראל, הפלגנו לארץ בספינה מקפריסין, ממנה עלינו על אונייה. לאחר היציאה מקפריסין מצאתי את עצמי בספינה קטנה ואני זוכר שממש פחדתי, היה חושך סביבי. הספינה שטה לכיוון האונייה שניראתה מרחוק כמפלצת ענקית. כשהתקרבנו לאונייה העלו אותנו על האונייה, שמה היה קדמה. האונייה התנדנדה כל הדרך, כי היא הייתה יותר קטנה מהאונייה הקודמת, ואולי מסיבה אחרת. הרגשתי רע מאוד והקאתי כל הדרך. כשהגענו לארץ, הורידו אותנו מהאונייה. זה היה בחיפה, או אולי בחוף אחר. הכניסו אותנו ברכבים משוריינים, אולי כי האנגלים עדיין היו בארץ.

הגענו לבית עולים בנתניה. שמה היו אנשים שעלו לארץ מקפריסין וגם ממקומות אחרים. חילקו אותנו לקבוצות והפרידו אותי משאר החברים שלי שעליתי איתם ארצה. בבית עולים בנתניה אני לא זוכר שום פעילות חברתית. חיפשתי אפשרות להרוויח קצת כסף. עבדתי במחנה אנגלי ליד הים, עכשיו קוראים לו דורה. באחת הפעמים שטיילתי ברחוב הסתכלתי בחלון ראווה של אחד החנויות. יצא בעל החנות החוצה ושאל אותי מי אני. לאחר שסיפרתי לו איפה אני נמצא, מנין הגעתי ושאני בארץ לבד ללא הורים, הוא הציע לי שהוא ואשתו ייאמצו אותי כבן שלהם. הוא סיפר לי שבזמן המלחמה הם הכניסו את שני הילדים שלהם למנזר בפולין, שהם הצליחו להישאר בחיים וכשהם באו אחרי המלחמה ולא מצאו את הילדים. מאוד התרגשתי מהסיפור שלהם, באותו זמן חשבתי מה היה קורה להורים שלי אם הם באים ולא מוצאים אותי. אמרתי לאותו אדם שאני משתתף בצערו, ושאני לא יכול להסכים להצעה שלו.

התחילו דיבורים במקום שמעבירים אותנו לקיבוצים, זו הייתה פעם ראשונה ששמעתי על השם הזה. הגעתי לקיבוצי, תל יוסף. המקום אז נראה לי כגן עדן, במיוחד כשנכנסתי לחדר האוכל בפעם הראשונה וראיתי לחם חופשי על השולחן. בימים הראשונים גנבתי כמה פרוסות לאכול, עד שהבנתי שהחיים הטובים מתחילים, ושיהיה לי לחם. עבדתי ברפת עבודה קשה מאוד, הייתי אמור ללמוד ארבע שעות וארבע שעות לעבוד. בתל יוסף הייתי בחברת הילדים, העבירו אותי לאחר שנה לחברת הנוער, זה היה בקיבוץ גליל-ים. גם במקום זה עבדתי ברפת עבודה מאוד קשה.

הגיע השלב בו חברת הנוער התכוננה לגיוס לצה"ל. בגיל 16 ו-8 חודשים גייסו אותי לנח"ל למרות הגיל הצעיר שלי, כי כל החבורה הייתה יותר מבוגרים ממני. (נח"ל זה נוער חלוצי לוחם). במסגרת הנח"ל שלחו אותי לקיבוץ יד מרדכי להכשרה. משם העבירו אותי שוב להכשרה לקיבוץ גשר בנות יעקב, כל זה במסגרת הצבה של נח"ל.

מפגש מחודש עם ההורים

לקראת השחרור מהצבא קיבלתי הודעה שההורים שלי נמצאים בארץ. מאוד התרגשתי, כשיצאתי מהבית הייתי ילד וכשהם הגיעו לארץ הם ראו שיש להם בן חייל. בפגישה הראשונה שנפגשנו היו המון חיבוקים ובכי מרוב שמחה. את ההורים שלי העבירו למעברה יחד עם אחותי. אני המשכתי במסגרת הצבאית.

מעשה גבורה של חבר

חשוב לי מאוד לציין בהקשר זה חבר בשם דב גיזבוק אשר במעשה שלו הציל הרבה חברים, וזה היה המעשה: בשיעור של הכרת הרימונים אחד החיילים בטעות הוציא את הנצרה והרימון התגלגל לו מהיד. הוא זרק את עצמו לרימון כך שיספוג את הפיצוץ, וכל חומר הנפץ התפזר בגופו. הוא נהרג על המקום וכך הציל הרבה מאתנו שהיינו בקרבתו. בערך חודשים אחרי זה השתחררתי מצה"ל, בשנת 1952 (השירות באותו הזמן היה שנתיים).

עברתי לגור עם ההורים במעברה. באותו הזמן אבא שלי עבד בבנין ואני התחלתי לעבוד איתו ביחד. במשך אותו זמן אבא שלי כל הזמן אמר לי: "בנין זה לא עתיד בשבילך". בנוסף לזה, אימא אמרה לי שבגלל המלחמה לא למדתי מעבר לכתה ג' – כך שחסרים לי גם השכלה וגם מקצוע, ושאני צריך לחשוב ברצינות בכיוון הזה. באותו זמן היה בארץ מכון בריטי להשכלה בכתב (בהתכתבות), עבדתי קשה מאוד וגם למדתי. פעם אחת קיבלתי זימון למילואים, שם פגשתי חבר והתוודיתי בפניו בגלל שעברתי בין כמה קיבוצים וגם ההשכלה שלי היא עד כיתה ג', לכן ההשכלה שלי אינה מסודרת. החבר הזה הציע לי לקרוא סידרה של ספרים, ובספרים האלה נמצא כל מה שאני צריך לדעת בגיל שלי. כשהרגשתי ביטחון בהשכלה שלי התגייסתי למשטרה, הייתי בבסיס אימונים. לאחר אימונים של שישה חודשים, התפקיד הראשון שלי היה בשדרות קרן קיימת בתל אביב בבית ראש הממשלה. ראש הממשלה אז היה דוד בן גוריון.

בחברת הנוער

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי. התכנית נערכה בבית הספר נופי מולדת בגן יבנה, התש"ף, בהנחיית המורה המובילה לימור מזרחי

מילון

מחנות המעצר בקפריסין
מחנות המעצר בקפריסין היו מחנות שהוקמו בקפריסין על ידי ממשלת בריטניה החל מאוגוסט 1946 ועד נובמבר 1949, לצורך כליאת המעפילים המגיעים לארץ ישראל. (ויקיפדיה)

תפוז
ראשי תיבות של תפוח זהב. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”ראיתי את חיפה מרחוק ומאוד התרגשתי, אבל השמחה הייתה מוקדמת מדי“

”בימים הראשונים גנבתי כמה פרוסות לאכול, עד שהבנתי שהחיים הטובים מתחילים, ושיהיה לי לחם“