מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הסיפור של מינה

אנחנו צוות
עפסה
התאמנו אצלנו בבית בנשק פעמיים בשבוע

עלייתי לארץ והחוויות הראשוניות שמי מינה נאוי לבית (שבת) ,עליתי לארץ עם הורי בלבד, היות ושאר המשפחה אחי ואחיותי עלו קודם.
אחי שמשון היה חייב לברוח מעירק הוא היה בתנועה הציונית ובביתנו היה סליק עם נשק, התאמנו אצלנו בנשק פעמיים בשבוע העיראקים גילו אותם והוא ברח וחצה את הגבול לפרס ומפרס לארץ. אחי הקטן אברהם עלה בשנת 1949 כשהיה בן 9 בלבד. אחותי רחל התחתנה ביום הכרזת ממשלת עירק על מתן יציאה ליהדות עיראק. אבל כל יהודי שביקש ויזה הוחרם רכושו. אחותי פלורנס, ברגע שהוכרז שאפשר לעלות ארצה, נרשמה ליציאה ונסעה היות והיא הייתה בתנועה הציונית ולמדה עברית.
הורי הצליחו למכור את רכושם בגלל פעילותו של אחי הם הצליחו להעביר את כספם לארץ.
אנחנו הגענו לארץ ב- 27.4.1951 בערב פסח. נחתנו  בלוד לפנות ערב ואז ראינו את התורים הארוכים
לקבלת מנות אוכל. אנחנו שוכנו בצריף ענק עם הרבה מיטות כמובן ללא פרטיות. האנשים היו צריכים
ללכת לשירותים רחוקים מאוד. היו אך ורק "מחראות" (בורות לעשיית צרכים), אני התחלתי לבכות ובקשתי ללכת לקיבוץ. עוד בביתנו בעירק שמעתי עלתי לעבור לשם.
הורי נענו לבקשתי בגלל שראו את מצוקתי  ובתאריך 13.5.51  העבירו אותי ועוד כמה ילדים לקיבוץ מצובה
שבצפון שם גרתי עם עוד 3 בנות בצריף אחד, התקלחנו ביחד וזה היה חידוש בשבילי .
העבודה בקיבוץ התנהלה כך :חלקנו הלכו לחקלאות:היו מטעי בננות ,שדות טבק חלקנו הלכו לעבוד בחדר אוכל וחלקנו למכבסה. הבנים עבדו גם במסגרייה, בקיצור התנסינו בכל.
בבקרים למדנו ארבע שעות ולאחר ארוחת הצהרים יצאנו לעבודה עד שעה 16:00 ואז הינו חופשיים
להכנת שיעורים ומשחקים .
היגיע ל"ג בעומר וזאת הייתה חווית חיי , בערב העלו אותנו על משאיות כי בשנת עלייתנו כל התחבורה שהייתה מחוץ לערים בין הקיבוצים והמושבים נעשתה במשאיות שהיו בהם ספסלים. הגענו למירון. היו מדורות גדולות התחילה הללויה לרבי שמעון בר יוחאי, אנשים רקדו סביב המדורות וחלקם התפללו .בפעם הראשונה בחיי ראיתי אנשים שלבשו שטריימל עם הכובעים המיוחדים וזכיתי לראות את טקס "החלקה".

החוויה השנייה הייתה בט"ו בשבט, ההכנות והטקסים היו זרים לי. בעיראק בליל טו"בשבט, אבי ואחיי חזרו מבית-הכנסת והיינו עורכים סעודה ומברכים כל אחד בתורו על הפירות  והירקות החדשים, ולאחר מכן על הפרות היבשים שייבאו אותם בדרך כלל מחוץ-לעיראק .
כל אשר חוויתי בקיבוץ נשאר לי עד עצם היום הזה. אבל אני התגעגעתי מאוד להורי הם עברו ממעברת כפר אונו והצליחו לשכור בדמי מפתח דירת חדר ומטבח בשכונת התקווה. חזרתי אליהם ב-21.08.1951  למדתי ועברתי את הבחינות בחשבון ובעברית והשתלבתי  בכיתה ז.
בתום לימודי בבית-ספר עממי רציתי לצאת לעבוד, בזמנו לא הייתה הכוונה ללימודי בוקר וכל חברי לכיתה יצאו לעבוד. אחוז ניכר מהתלמידים נרשמנו לתיכון ערב בבי"ס עירוני א" בתל-אביב ,ברחוב בכורי-העיתים ע"י בית מפעל-הפיס.
למדנו חמשה ימים בשבוע ובבוקר עבדתי בבית חרושת לייצור סוודרים.
את כל שכרי נתתי לאבי ,לאחר שנים ידעתי שאבי לא השתמש כלל בכסף אלא חסך אותו. כשנשאתי ורצינו לקנות דירה, קיבלתי עזרה פלוס הכסף שחסך לי. כך הורי נהגו עם כולם .
אבי בתחילת דרכו  לאחר סיום לימודיו כרואה חשבון היה בעל חנות לממכר בדים,  עם עלייתנו לארץ לא הצליח להשתלב בגלל קשיי השפה ואז לא היו אולפנים, אבי לא עבד אפילו יום אחד, כל השנים השתמש בחסכונותיו
שנשלחו מחוץ לארץ.  אני חושבת שיהדות עיראק הסתפקה במועט, ולרוב הם לא התלוננו על קשיי החיים ועל הצנע  והחיים עם תלושי המזון, אמנם לא היה רעב  אך חיו בצמצום ללא חיי ראווה, עד קבלת  השילומים. 
בשנת 1952 אחותי ילדה את בתה בכורתה שמחה, נכדה ראשונה להורי, אז לא היו עורכים מסיבות ולא
נתנו מתנות גדולות. הורי נתנו לילדה {עפסה} תכשיט מזהב שהיו רגילים לתת והוא נתלה מעל מיטת היילוד
וזה נגד עין הרע ושמירה {שדי} כף מזהב מחובר אליו, וזה עבר מדור לדור. את בגדי התינוקות אימי תפרה הכול לבדה. ביום השישי ללידה היו מחלקים פופקורן צהוב, לוקחים סוכריות וזורקים על היולדת. היו עורכים סעודה
קטנה, מאחלים מזל טוב והכל נעשה בחוג המשפחה בלבד. העפסה שמורה אצלנו במשפחה לכל ילד מילדינו יש אותה כמזכרת וכשנולדו הנכדים שמנו אותה על מיטתם.
זוהי מזכרת שעוברת מדור לדור.
 

 

מילון

עפסה
זהו תכשיט שנותנים ליילוד לתלייה מעל מיטתו קמע עשוי מזהב והוא ניקרא בעיראקית. "עפסה".העפסה משמשת לשמירה והגנה נגן עין רעה. בתוך העפסה יש קלף עם ברכה שאסור לפתוח.

"בנתי בנתי"
הפירוש ביתי, ילדתי

ציטוטים

”יהדות עיראק הסתפקה במועט, ולרוב הם לא התלוננו על קשיי החיים ועל הצנע “