מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הסיפור של לילי

עם הנכדים אייל וגל תלמידי גיבורי ישראל
בזמן השירות הצבאי בסיני
הדרך אל האושר

שמי לילי אשורי ואני אמא וסבתא לילדים ונכדים. משפחה גדולה יש לי, אבל אני רוצה לספר לכם על משפחתי, והוא מתחיל אי שם בתימן עם סבא וסבתא שלי ושבעת ילדיהם.

לסבי קראו סעדיה ולסבתי מזל. הם התחתנו בתימן ולהם נולדו שבעה ילדים. תמיד הם חלמו לעלות ארצה, וכעבור כמה שנים ההזדמנות ניכרה בדרכם והם מימשו את חלומם הראשון ועלו לארץ ישראל. משפחתי התמקמה בעיר תל אביב, בשכונת כרם התימנים, אך בלבם התגבשה החלטה שהם רוצים לבנות את ביתם כפי שראו לנכון, וההחלטה הייתה לבנותו ברמת גן.

המשפחה עברה בתחילה לרמת גן לדירה קטנה, ובמקביל החלו את הבנייה של ביתם החדש. התקופה הזו ארכה מספר שנים, ובבנייה השתתפו כל בני המשפחה, כל אחד מהם נתן מהידע שרכש במהלך חייו. לבסוף כשהבית היה מוכן לא היו מאושרים מהם, ההרגשה הייתה שלאחר שנים רבות הם הגיעו אל הנחלה.

כל המשפחה עברה לבית החדש והגדול. בתקופה זו, הילדים של סבתא מזל וסבא סעדיה גדלו ביחד וחוו אושר ושמחה גדולה. הילדים בגרו, התחתנו ופרשו כנפיים ועזבו את הקן. נכדים החלו להופיע, ואני הייתי אחת מהנכדים. הנכדים הסבו אושר לסבא וסבתא, אני זוכרת ילדות מאושרת כשכולם מגיעים לחגים ובערבי שבת מתאספים סביב השולחן ושרים שירים.

סבי היה מורי של תורה, הוא לימד את כל בני המשפחה. סבתי הייתה עקרת בית, שגידלה וחינכה את ילדיה תמיד וגם אותנו הנכדים לאהבה ונתינה. אנחנו הנכדים גדלנו, המשכנו להגיע לבית סבא וסבתא. הלכידות הורגשה בכל צעד, היינו מגיעים כל שישי וממלאים באהבה את בית סבא וסבתא. ביחד עם כל המשפחה עשינו קידוש ושרנו שירים ואכלנו מארוחות הערב ומהמטעמים של סבתא, וסבא היה מספר לנו סיפורי תורה.

השגרה הזו הייתה מתקיימת גם בחגים. לפני כל חג ההורים שלנו היו קונים לנו בגדים חדשים לערבי החג, ולערבי החג סבא היה תמיד מזמין אנשים שלא הכרנו, אלה שלא היה להם כסף לחג. אני תמיד זוכרת שהיו הרבה אנשים בחג והיה מאוד שמח. הייתי מסתכלת על האנשים שלא הכרתי וראיתי איך שהם היו נהנים מארוחות החג והאווירה שיצרנו. המשפחה תמיד הייתה מלוכדת ושמחה. כל זאת היה עד לרגע שהכל השתנה, והרגע הזה היה כשפרצה מלחמת ששת הימים בשנת 1967.

ביום הראשון למלחמה אח של אמי נהרג, וברגע השתנו חיינו, כל מה שהיה עד אותו יום נוראי נעלם כלא היה. אני זוכרת מיום זה בעיקר רק צעקות, ובכי קורעי לב, ובקשה חוזרת, וכואבת ללא הרף של סבתי מזל שיחזירו הביתה את שני בניה האחרים שיצאו למלחמה. עצב השתלט על המשפחה, ואת השבעה העברנו במקלט. כל המשפחה שוב מצאה את עצמה ביחד אך בפעם זו מסיבות קשות. זו הייתה נקודת שבר במשפחה, לאחר האסון עדיין נשארנו משפחה מלוכדת, והחיים נמשכו אך משהו השתנה, והשמחה המאפיינת את המשפחה נעלמה, ובמקומה נכנסו דכדוך ומרה שחורה.

שנתיים לאחר אותה מלחמה, פקד את המשפחה אסון נוסף כשאח נוסף של אמי נהרג. הוא שימש כנהג של ראש עיריית רמת גן. באחת מנסיעותיו כשחזר עם ראש העיר מצפון הארץ למרכז, אירעה תאונה והוא נהרג במקום. יחד איתו נהרגו ראש העיר של רמת גן, קריניצי, וחתנו. ראש העיר ביקש בצוואתו להיקבר בפארק הלאומי שבר"ג וכך יצא שחתנו של ראש העיר ודודי נקברו גם כן בפארק הלאומי.

את הבשורה המרה שמעתי דרך מקלט הרדיו בזמן ששירתתי בסיני, ומיד הבנתי שמדובר בדוד שלי. בצבא סידרו לי טיסה כדי שאגיע בזמן ללוויה. כשהגעתי לרמת גן הייתה המולה גדולה, כל הרחובות היו סגורים. היה עומס גדול לעבר הפארק. כל ניסיונותיי להגיע אל הלוויה לא צלחו, הצער היה גדול. אמי שהייתה קשורה מאוד לאחיה, נשברה והתקשתה לתפקד וכך גם סבתי.

המכה השנייה הייתה אנושה. הפכנו למשפחה עצובה. מספר שנים לא רב אח"כ סבי נפטר, וסבתא כבר לא הייתה מסוגלת לגור בבית כזה גדול לבד. הבית נמכר, וסבתא עברה לדירה של 3 חדרים בבניין משותף. כשאנחנו הנכדים גדלנו והתבגרנו, היינו הולכים הרבה יותר לסבתא שלא תהיה לבד. אפילו היינו באים עם חברים כדי לשמח אותה.

ידענו שסבתא מאוד אהבה לארח אנשים, בן דודתי ארנון צדוק שהיה שחקן היה בא לסבתא עם שחקנים והם היו יושבים איתה וממלאים אותה באהבה. זו הייתה המשימה שלנו לגרום לה לאושר, ולנחת, היא זו שיצרה את המשפחה הגדולה הזו, ועשינו הכול כדי שיהיה לה טוב. סבתא לילי ראתה את המשפחה מתרחבת, ואושר החל להופיע שוב. גדלנו והקמנו משפחות משלנו וילדים כמו ילדים מביאים איתם אושר ושמחה.

היום אני אמא וסבתא לילדים ונכדים מקסימים, שמוכיחים שהחיים חזקים ויפים, ותמיד יש למצוא את הדרך אל האושר. ואם לא מוצאים אותה, צריך לסלול אחת.

.

הזוית האישית

סיפורה של לילי תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי, בבית הספר גיבורי ישראל בתל אביב בסיוע המורה המלווה ארנון צברי.

מילון

פנס לוקס
מתקן תאורה, שבתוכו הייתה מעין גרב ארוגה, שהיו מנפחים כמו פרימוס ומדליקים את הגרב

ציטוטים

”תמיד יש למצוא את הדרך אל האושר, ואם אין אז צריך לסלול אחת.“