מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הסיפור של יוסף גורביץ'

כל המשתתפים בתמונה קבוצתית
יוסף בחנוכה עם המשפחה
סיפור העלייה של סבא יוסף

סבא יוסף נולד גדל והתבגר במרחק של כ-14,000 ק"מ מכאן, בעיר ששמה סאן מיגל דה טוקומן, בצפון-מערב ארגנטינה, קרובה לשרשרת ההרים המפרידה בין ארגנטינה לצ'ילה. הסבא שלו היה ממייסדי הקהילה היהודית בעשורים הראשונים של המאה ה-20 בעיר אחרת, סנטיאגו דל אסטרו, הרחוקה 162 ק"מ. בעיר השניה הזו נולדה סבתי טרז ובעיר שלישית שלידה הגיעה לעולם הזה אמי בשם מרסלה (כיום מירב). בואו נומר שכולם, פחות או יותר, מאותה שכונה.

סבי עזב את לימודיו בארכיטקטורה בעירו ונמשך לסוציולוגיה. אז, גם עזב את עירו, נטולת קריירה שכזו, ע"מ לנסות להיות נביא בעיר אחרת, דווקא בעיר בה נולדה סבתי. שנתיים וחצי לאחר שהוא הגיע לשם, כשהוא גם סטודנט, גם עיתונאי המוצב במשרד דובר המושל, גם קריין ברדיו וטלוויזיה ואף מעצב בבית דפוס, נתקל בסבתי ו…"הלך עליו". אבל, סבי בחור לא קל בהחלט ולא מן הנמנע ש"הלך עליה" לסבתי יותר מאשר לסבי…

זה קרה מספר חודשים אחרי מלחמת יום הכיפורים. סבי היה אמור לנסוע עם הוריו ואחותו הקטנה בעקבות אחות אחרת שעלתה ארצה לפני המלחמה. שבועיים לאחר שפגש את סבתי, סבא נסע לעירו והודיע להוריו כי הוא ידחה את עלייתו  יחד איתם כדי לתת סיכוי למערכת היחסים הטרייה מאוד שלו עם סבתי, אז סטודנטית מתקדמת למשפטים שעמלה יום-יום בבית משפט.

היו אלה זמנים לא רק רומנטיים. השנים בהן סבי נשאר בארגנטינה, מדחיית עלייתו עד שדרך על הארץ זבת חלב ודבש, היו שנות סערה ודמים. השליטים בארצו כילו דור שלם של חושבי חופש בעשרות אלפים ולאיש לא היו זכויות כלל.

סבא הסתבך לא פעם בעבודתו  ברדיו בשל פיו הגדול, שלט היה לטעמם של הגנרלים ואף זכה לחופשה ללא תשלום במרתפים של כלבי השמירה של המשטר. יצא משם בזכות לכישוריו לעמידת פנים וגם בעזרת פועלה של חברתו -סבתי- וקשריה. הוא שרד גם את זה.

"חופשה" זו דרבנה את סבתא רבא שלי, שזירזה את חתונת בתו, כנגד ההיסוסים התמידיים של חתנה לעתיד.

דחיית העליה נמרחה קצת יותר מחמש שנים, אולם סבי בסופו של דבר אכן הגיע ארצה, אך לא לבד. עימו הגיעו גם סבתי, אמי בת השלוש והדוד אילן… מיוצר אך לפני הגימור שלו. הוא נולד בחיפה חודשיים לאחר תאריך העליה. המסכן הרך מאוד היה היחיד במשפחה שלא ראה דבר בנסיעה ופספס את נופי הטיולים סביב אמסטרדם בדרך ארצה. גם לא חווה לגמרי את הנחיתה המרגשת בנתב"ג והנסיעה הדחוסה בהסעת ב"טרנזיט" אל מרכז הקליטה בחיפה.

השפה הייתה כלי עבודה הן של סבתי, והן של סבי, שמלבד "שלום",לא ידעו מילה בעברית עד להגעתם.מיד לימדו אותם את המילה השניה: "סבלנות". איך שהוא רגלם לא הרפה מן הדוושה עד ששוב הכלי העיקרי בחיים של הם הייתה השפה העברית.הפעם,הייתה זו לשניהם דרך חתחתים, מפותלת ומייגעת.

מה שלקח להם זמן ממושך יותר מאשר השליטה בעברית הייתה הבנת כל גווני הישראליות ובניית יכולות לדו קיום שלב והרמוני איתן, לא עניין מה בכך!!!

הסבים פגשו כאן בריות  מכל רחבי תבל, שמקורם מהמזרח, מהמערב מולדיווסטוק עד ליסבון ומאדיס-אבבה עד סקוטלנד. הם לא תמיד הצליחו להתנהג מולם לפי הקודים של אלה שפגשו, ולא פעם הביעו הפוך מהמצופה מהם… והתוצאות הניבו מצבים מעוררי חיוכים ואף קטעים סוחטי דמעות מרות.

סבתא נדרשה "להכשיר" את התואר שלה בלימודים ומבחנים בלשכת עורכי הדין בתל אביב, אליה נסעה חמש פעמים בשבוע במוניות שירות, ביד חמושה  במחט לתפירת מזרנים כדי להגן על עצמה מנוסעים שולחי ידיים.

כשנתיים ימים עבד תחילה סבי בשרטוט ותיקון של תחנות טרנספורמציה של חברת חשמל, כי לשם כך לא נדרשה רמה גבוהה של עברית. סבי עבד לבד בין ארבעה קירות כ-700 ימי עבודה של לא פחות מ-9 עד 12 שעות. והוא ניצל זאת היטב: ארגן לעצמו מקלט רדיו עם כפתורי לחיצה לקביעה והחלפת תחנות והאזין רק לדיבורים ונמנע מלשמוע מוזיקה. בהתחלה כמעט ולא הבין את אשר שמע, אבל הרגיל את עצמו לשפה מפיהם של אין- ספור דוברים, והכיר מידי יום מילים חדשות נוספות וזיהה אותם בעיתונים.

סבתי נדרשה להשלים אחרי לידת דודי את אולפן העברית שהפסיקה, וללמוד אחריו עברית משפטית, הנחוצה לה בהכשרת התואר שלה. סבתי וסבי, שניהם כיום דוברי וכותבי עברית רהוטה… במבטא שלא הסכים להיפרד מהם.

סבא וסבתא שלי למדו בעת ובעונה אחת לחיות בארץ חדשה, ללמוד את שפתה את אנשיה ואף ללמוד להיות הורים.

הזוית האישית

איתי אוסבינסקי, נור שבתיאלי: אנחנו נהנינו ונשמח לעשות זאת שוב!

מילון

פושטק
פרחח, שובב

פושטק
פרחח, שובב

ציטוטים

”סבא וסבתא שלי למדו בעת ובעונה אחת לחיות בארץ חדשה, ללמוד את שפתה את אנשיה ואף ללמוד להיות הורים.“