מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הסיפור של חנה- אנולציה

חנה עם עומר ואמבר
חנה הילדה
סיפור מרגש על מסתור מהנאצים בפולין

שמי סילשי חנה, אנולה לבית גליצה. נולדתי ב-1940 , פולין, גליציה. השנה הראשונה לחיי לא זכורה לי כלל, אך בזיכרוני יש הבזקי תמונות. ההורים: לאימא קראו צשיה (צילה) גליצה לבית בדיאן. היא נולדה במזרח פולין ולמדה בלבוב רפואת שיניים, לאימא היו שלושה אחים.אבא, יגנאץ (יצחק) גליצה, נולד בפשמיסל ליד לבוב. אבא היה האח השלישי מבין ארבעה אחים. בהיותו צעיר היה בהכשרה, אף הוא למד רפואת שיניים. שניהם לא סיימו את לימודיהם עקב המלחמה. הם נישאו לפני המלחמה בשנת 1938, שכרו דירה קטנה ובשנת 1940 אני נולדתי. אמי אהבה חברת אנשים והייתה מעין "שר החוץ" של המשפחה. התכונה שאפיינה אותה במיוחד הייתה השכנת שלום, אהבה והרמוניה. אבא, היה איש ספר, ניגן ב"קנסונטה" תזמורת בלליקות ואהב לצייר. לצד אהבתו לחברה, היה זקוק בו זמנית להתבודדות עצמית. 

ביוני 1941 הגרמנים נכנסו למזרח פולין, לגליציה, עם כניסת הגרמנים הועברה המשפחה, שכללה את אימא, אבא, סבתא, גיסתה של אימא, בתה ואני למחנה מייניץ ומאוחר יותר לגטו דרוהוביץ'. את מחנה העבודה נאלץ לנהל בפקודת הגרמנים המהנדס והאגרונום טולק ברניצקי (בשבילי "הדוד טולק"). מחנה העבודה היה מבוסס על חקלאות, בו גודלו עופות פירות וירקות לצבא הגרמני. באמצעות מחנה זה התאפשר לטולק להציל יהודים רבים מהרכבות שעברו בקרבת מקום מלהגיע למחנות ההשמדה.באוגוסט 1942 הייתה האקציה הראשונה במזרח פולין ואחריה הוקם הגטו.האקציה השניה הייתה בנובמבר 1942 וחיסול הגטו התרחש באפריל 1943

זיכרונותיי מהילדות מועטים, אך ישנם פלאשבקים -הבזקים בודדים.
הראשונים נוגעים בבריחות עקב שתי האקציות, לאחר שקבלנו התראה מוקדמת, כנראה דרך הדוד טולק. בזיכרוני אני נמצאת ביער עבות. הכל שקט, חורף, שלג. אני שוכבת ומסתכלת למעלה, זוכרת את הלובן, הענפים הערומים גבוהים וביניהם ניתן להבחין במעט פיסות שמים. בהבזק השני אנחנו שוב בהרים, אני מאוד צמאה ואין מים. ישנן שלוליות ואבא חולץ נעל, ממלא מים מהשלולית ומשקה אותי ואת בת דודתי (שמעונה) במים שטעמם אלוהי.

עם הגיע השמועות על החיסול הקרב, הוחלט על ידי מספר קטן של משפחות אמידות מהעיר על בניית בונקר תת קרקעי כאמצעי אחרון של הצלה. הבונקר נבנה מתחת לביתו של הרמן שוורץ, בעל בית חרושת לנרות. הבית היה בקצה הדרומי המרוחק של העיר. מתכנן הבונקר היה אהרון שפירו, נגר, גאון שהוא ומשפחתו לא שרדו את השואה.

מנהל בית החרושת, קרצ'מרק, (שמונה ע"י הגרמנים), שמר על קשר עם משפ' שוורץ. הוא סיכם עם אחד מעובדי בית החרושת, בשם איוון, לעבור לגור בבית שוורץ ומאוחר יותר להחביא במחבוא התת קרקעי יהודים עבור כסף. איוון הפך לאחת הדמויות הבולטות והשנויות במחלוקת בסיפור.

ליד הבית הייתה באר יבשה, אליה היו זורקים את החול שנחפר לשם בנית הבונקר וכך לא השאירו עקבות אחריהם. העבודה הייתה בעיקר בשעות הלילה המאוחרות ונעשתה על ידי הצעירים והגברים של המשפחות אשר במשך היום לנו- התחבאו בעליית הגג. את הבאת החומרים (עצים-קרשים) תרץ איוון בספרו לשכניו על בניית גדר מסביב לבית. בניית הבונקר נמשכה ארבעה חדשים, הוא נבנה במקור לחמישה עשר איש. הבונקר היה ממוקם כמטר וחצי מתחת למרתף הבית. מסביבו ומעליו הייתה אדמה. מבחינה מעשית, הבונקר היה קבר.הכניסה לבונקר, המקום היחיד של קשר עם החוץ, היה פתח בגודל 65/65 ס"מ שנפתח ברצפת המרתף, הוא כוסה במכסה בטון כבד שמעליו להסוואה פוזרו אדמה וקש.בבונקר היו שני דרגשים מעץ באורך 9 מטר האחד מעל השני, עליהם ישנו וחיינו. מתחת לדרגשים נחפרו שני בורות בהם נאגרו מי הגשמים, ששימשו לשתיה, בישול ורחצה. בחורף עלו המים והציפו את הרצפה ובקיץ היה מחסור במים וחום אימים שרר בבונקר. ארובת הבית הוארכה עד הגיעה לבונקר, דרכה חובר הבונקר לגז וחשמל. ובצמוד לה נבנה התנור, בו בישלו את מעט המצרכים (תפוחי אדמה בעיקר) שנרכשו (בכספי המוחבאים) על ידי איוון. צינור הביוב הראשי של הבית הוארך אף הוא ודרכו חדר אוויר (מעופש) לבונקר. בדרך זו התאפשרה בניית שירותים מוגבהים מעץ ולידם שטח רחצה בגודל 80/80 שהוגדר על ידי וילון. אמצעי התקשורת היחיד עם החוץ שהיה גם אמצעי אזעקה, היה פעמון שהשתלשל מהארובה. בפעמון זה מסר לנו איוון מסרים שונים, וביניהם התריע על "ביקור" גרמנים או הבאת אספקה ליושבי הבונקר. אני זוכרת, כי לאחר כל צלצול בפעמון הגיעה דממה מלאת חרדה. בבונקר היה רדיו שקלט מספר תחנות בודדות, סביב אותו רדיו היו מריבות רבות בנוגע לאיזו תחנה לבחור. כל משפחה שנכנסה לבונקר, שילמה לאיוון על מנת שתוכל לשהות בו. איוון הביא למשפחות אספקת אוכל תמורת כסף, לכן משפחות שלא יכלו להרשות לעצמן לשלם סבלו מרעב.

 בראשונה, נכנסו 4-5 משפחות מהעשירות בגטו וביניהן משפחת שוורץ. משפחתי ואני נכנסנו במאי 1943, היינו הקבוצה השנייה, אך לא האחרונה. לבסוף, מבונקר שהיה מיועד ל-15 איש הפכנו לבונקר שחיו בו 45 איש.

                                            חנה סילשי לצד שני ילדים, בניו של האיכר אצלו הסתתר…(התמונה- מאתר יד ושם)

תחילה, התנגדו בבונקר לכניסתנו כיוון שאני ובת דודתי היינו תינוקות והיינו עשויות לסכן את הבונקר כולו. לעיתים, בעקבות הלשנות מצד שכנים שחשדו כי איוון מסתיר יהודים היו באים גרמנים עם מוטות וכלבים לבדוק אם אינו מחביא יהודים בביתו. הזמן עבר, הכסף אזל, והמחלות בקרב אנשי הבונקר הלכו והחמירו. התמזל מזלנו, היה לנו את דוד טולק שהיה מביא לנו מדי פעם מעט אוכל. אביה, של שמעונה שעבד עם הגסטאפו היה נוהג גם כן להביא מעט מזון וכסף עד שנרצח על ידי הגרמנים. יום אחד איוון צלצל בפעמון וביקש שהורי יעלו למרתף לשוחח עימו. הם זחלו במעבר הצר עד הגיעם למרתף שם פגשו את איוון. אחריהם, התגנב ביז'ו, הנער, והקשיב לתוכניתו של איוון. איוון רצה להיפטר מהחולים (אלו שלא יכלו לשלם עבור מזון ונחלשו) בעזרת תרופות או זריקות, על ידי רוקח. אבי זועזע מהתוכנית והביע התנגדות בקול חלושה. ביז'ו חזר פנימה וסיפר לכולם על מזימתו של איוון. האנשים בבונקר הזדעזעו מהאפשרות של המתה, שכן היום זה הם ומחר אנחנו. הורי יצרו קשר עם דוד טולק ולמחרת היום הוא הגיע עם רוקח. הם הביאו תרופות ומשחות והרגיעו את האנשים בבונקר.

מתקופה זו אני זוכרת הבזק נוסף בו אני ואימי שוכבות בחריץ ליד המים, להתקרר מעט, מחובקות ואני פוחדת לטבוע. באחד מהימים, לאחר שהפעמון צלצל צלצול אזהרה, אמי חלמה שגילו אותנו, ולכן החליטה להציל אותי ויהי מה. היא יצרה קשר עם דוד טולק, שהבריח אותי מהבונקר בשק תפוחי אדמה לכפר אוקראיני קטן.בכפר הוצגתי בתור ילדה פולניה מוורשה המופצצת, שהוריה שלחו אותה לכפר להבראה. שמי שונה מאנולציה, למילציה שהיה שם פולני מובהק. באותה עת הייתי בת שלוש וחצי ואת השפה המקומית,האוקראינית, לא הכרתי ולמדתי בזמן שהותי שם.

אני זוכרת הבזק נוסף מאותה תקופה. הפעם אני רואה שולחן עץ גדול וספסל והאבא, שהיה איכר, חוזר הביתה וילדיו רצים לקראתו. הוא יושב על הספסל והילדים על ברכיו, הוא מחבק ומנשק אותם ואני מתחבאת מאחורי הדלת ובוכה מגעגועים בשקט. לאחר זמן מה, אמי לא יכלה לשאת את געגועיה אלי וביקשה להחזיר אותי. חזרתי ילדה מלאה ובריאה, דוברת אוקראינית שוטפת עם דעות אנטישמיות שהושרשו בי בכפר. 

מספר חודשים לאחר חזרתי לבונקר, שמענו ברדיו בתחנה הרוסית כי הצבא האדום פלש לפולין. התחלנו לשמוע קולות של מלחמה מתקרבת.

לפתע….שקט. דממה. במשך שלושה ימים, האורות כבו, הפעמון לא צלצל האוכל אזל והפחד בבונקר הלך וגבר. איוון חשש שהרוסים יאשימוהו כמשתף פעולה עם הגרמנים וברח בהשאירו אותנו למות קבורים בחיים.

למרות שהיינו חלשים פצועים וחולים היו לנו רק שתי אפשריות, לוותר ולמות קבורים או להיאבק על מנת להינצל, להזיז את האבן ולפרוץ החוצה. החלטנו לשלוח שני אנשים לבדוק את הקורה בחוץ. בצאתם, הם פגשו חיילים רוסים, התוודו בפניהם כי הם יהודים וביקשו את עזרתם. החיילים הורו לנו להגיע למחנה הצבאי שנמצא מחוץ לעיר. שם הם דאגו לנו לאוכל ושתייה.

משם ההבזק המתוק ביותר – אני דיברתי אוקראינית שוטפת וידעתי שירים אוקראיניים. החיילים הושיבו אותי על שולחן, שרנו יחד ואני הייתי מאושרת. לסיום, נתנו לי חתיכת שוקולד שהייתה הטעימה ביותר בחיי.

כאן, אני זוכרת הבזק נוסף בו אמי בוכה מרה ברגע בו גזזו את תלתליי עקב פצעים שנוצרו בגלל מחסור במים והיגיינה בבונקר. השנה שלאחר מכן אינה זכורה לי כלל, ממש "חור שחור", כאילו לא הייתה.

אחרי המלחמה האנטישמיות בפולין לא פסקה. אני זוכרת יריות ביהודים בשעות הלילה. עקב כך החליטו הורי לחיות כנוצרים-אנוסים. בתום שנה, שהלכה לאיבוד, כמו כל העקורים קיבלו הורי דירה בעיר ביטום ופתחו בה מרפאת שינים. הורי השתלבו בחברה הגבוהה, מצבנו הכלכלי פרח וחיינו ברמה גבוהה. למדתי בבית ספר פולני נוצרי, אך לא שכחנו את זהותנו ומסורתנו. אבי שהיה בהכשרה בצעירותו לא שכח את כמיהתו לארץ הקודש.

בשנת 1951 עלינו ארצה, בהשאירנו את כל הרכוש מאחורינו, אפילו את כלבנו קובוש. תחילה נסענו ברכבת לאיטליה. שם זכור לי רגע, המלווה אותי כל חיי. אבי, הרים אותי ורץ לאורך הרציף בצעקו "אנחנו חופשיים", משם המשכנו באוניה לישראל. כל זה קרה בינואר, חגגתי יום הולדת באונייה כאשר סביבנו "חוגגת" סערת אימים.

בהגיענו ארצה שוכנו בביתה של משפחת רינצלר בנס ציונה. יונה רינצלר היה אח חורג של סבתי. לשמחתנו, התברר שאימי נכנסה להיריון ובאוגוסט 1951 נולד אחי שנקרא יחזקאל (השו). בארץ, התחלתי ללמוד בבית ספר ממלכתי א', בנס ציונה. 

ישראל הייתה שונה מפולין ומהמנטליות והחינוך לו הורגלתי. היה קשה להתקבל בחברה המקומית, הצברית, נחשבנו ליהודים "סבונים" ההולכים כ"צאן לטבח". הרגשתי תחושת ניכור. מנהל בית הספר אליו הגעתי היה מר פלשנר. האיש היקר החליט לקחת אותי "תחת כנפיו". הוא לימד אותי עברית, ספרות ותנ"ך. כיום, כל מה שאני יודעת ואוהבת עברית, דקדוק ותנ"ך זה בזכותו.

ברחובות – עזריאל בעלי ואני "יצאנו" במשך חמש שנים, כיוון שהוא היה בצבא ואני למדתי בבית ספר לרפואה, באוניברסיטת ירושלים.

נישאנו בשנת 1961. נולדו לנו שני ילדים, דורון וליאת.

אני ציירת, אוצרת ומורה לציור. ציוריי מוצגים בארץ ובחו"ל. אני רואה כשיא בפעילותי התרבותית תערוכה שהפקתי ואצרתי במשרד החינוך בתל אביב, בשם "והגדת לבנך…. לזכרון" בשנת 2008. פתחה את התערוכה פרופסור יולי תמיר, שרת החינוך והתרבות .

אתר וגלריית תמונות של האמנית – חנה סילשי

לסיכום, על אף כל מה שעברתי אני אדם אופטימי, הרואה את הטוב והיפה שבחיים והמוטו בחיי הוא "אין לי ארץ אחרת".

מילון

גליציה
נסיכות עצמאית מ-1087, ומחלוקת פולין בשנת 1772 עד 1918 ארץ כתר אוטונומית בקיסרות האוסטרו-הונגרית. בין שתי מלחמות העולם הייתה גליציה חלק מפולין, ולאחר מלחמת העולם השנייה נחלקה בין ברית המועצות (גליציה המזרחית, כחלק מהרפובליקה הסובייטית של אוקראינה כשבירת מחוז לבוב משמשת העיר לבוב, כיום באוקראינה), ופולין (גליציה המערבית שבירתה קראקוב).

ציטוטים

” על אף כל מה שעברתי אני אדם אופטימי, הרואה את הטוב והיפה שבחיים “

”והמוטו בחיי הוא "אין לי ארץ אחרת".“