מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הסיפור של בבה ליפמן

בבה כיום
בבה בילדותה במכמורת
סיפורה של הבת הראשונה שנולדה במכמורת

קצת עלי

קוראים לי מרגלית ליפמן, נולדתי בשנת 1947 והייתי הבת הראשונה שנולדה במכמורת. גן הילדים שלי היה במכמורת. הייתה ילדה בגן שלי שלא ידעה איך להגיד את השם שלי "מרגלית" ובגלל הבלבול קראה לי בבלית ומאז כולם במכמורת קוראים לי בבה. למדנו בכפר ויתקין היינו נוסעים באוטובוס שהגיע מנתניה ועבר בכל המושבים בחוף חפר. היינו יוצאים בשבע ובית הספר התחיל בשמונה.

בבה בילדותה

בגלל שלא הייתה תחבורה שמגיעה לאזור פעילות תנועת הנוער בשעות אחר הצהריים, לא יכולנו להשתתף בפעילויות של הנוער העובד. בחור בשם ג'וני פתח לנו סניף קטן של תנועת הצופים במכמורת וארגן לנו פעילויות מגוונות. לדוגמה, פעם אחת הוא ארגן לנו טיול לסביבות אולגה, הוא גם לימד אותנו על צמחים וחיות. הוא טמן לנו רמזים, כמו ב"חפש את המטמון" ובסופו של דבר מצאנו ערימה של ממתקים. אני זוכרת את זה לטובה.

בנוסף, בגלל שלא יכולנו לבוא לחזרות אחר הצהריים בבית הספר, נתנו לנו להשתתף בהצגות ומופעים בתור ניצבים (עץ, שיח, שיבולים). לימודי תיכון למדנו בתיכון ברופין. לא היו הסעות ואת ילדי מכמורת לקחו בטנדר.

היינו מאוד פטריוטים ונורא שמחנו להתגייס לצבא. אני התגייסתי עם חברה שלי ממכמורת ועברנו טירונות ביחד. עשיתי קורס חובשים בבה"ד 10. יום אחד שלחו לי הודעה שאני צריכה להגיע לקרייה ועשו לי ראיונות וסיווג ביטחוני גבוה (חשבתי שישלחו אותי להיות מרגלת) ולבסוף שירתי כחובשת והעברתי את השירות בחיל המודיעין (מה שנקרא היום 8200). זה היה בסיס קטן וסגור.

תקופת השירות הייתה אחת היפות בחיי. פגשתי אנשים מעניינים וביניהם את בעלי לעתיד אהרן. הוא היה טכנאי אלקטרוניקה באותה יחידה. הוא עלה על השיחה בין נאצר (נשיא מצרים) לסאדם חוסיין (מלך ירדן) כמה ימים לפני מלחמת ששת הימים. הוא הקליט את השיחה שהייתה מאוד חשובה ותרם למלחמה.

למדתי מזכירות רפואית בירושלים במשך שנתיים ועבדתי לאחר מכן בבית ספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב, ובהמשך עבדתי בביה"ח בהלל יפה בתור מזכירה רפואית. עכשיו אני מתנדבת שם כבר חמש עשרה שנה. בנוסף למדתי לתואר ראשון אמנות רב תחומית ולתואר שני בתאטרון באוניברסיטת תל אביב.

כיום, יש לי ארבעה ילדים וזה מה שתמיד רציתי. הקשר שלנו הוא טוב מאוד, היום אפילו יותר מפעם. הבת הגדולה שלי היא עורכת דין, בן אחד עובד במחשבים, בן נוסף הוא עקר בית ומטפל בבן החדש שלו, הבת הקטנה היא רופאת ילדים. יש לי שמונה נכדים שרובם גרים במכמורת.

הילדות שלי

כשהייתי בת שלוש ירד בכל הארץ שלג, אמא שלי נסעה עם משאית בשלג לרופא שיניים ואני רדפתי אחריה עד שבסוף שקעתי בשלג. אישה אחת חשבה שהיא שומעת תנים ואז מכיוון שתנים לא היו מסתובבים במהלך היום, היא בדקה וגילתה שהיא בעצם שמעה אותי בוכה. היא מצאה אותי שקועה בשלג ולקחה אותי לביתה.

בבה ואחיה הקטן

כשהיינו ילדים, לא היו משחקים והיינו צריכים להמציא לעצמנו את המשחקים. היינו יוצאים החוצה כי לא היה מה לעשות ופשוט שיחקנו עד שההורים קראו לנו לחזור הביתה כשהחשיך. שיחקנו קלאס, קפיצה בחבל, גולות והרבה מהמשחקים שפשוט המצאנו. באותה תקופה בעיקר היו לי חברות, רק כשנכנסתי לבית ספר יסודי התחלנו להתחבר עם הבנים.

בזמן מבצע קדש (מלחמת סיני), בתור ילדים, מאוד פחדנו כי כל מה שהיה ידוע לנו על מלחמה היה ממלחמת העולם השנייה. בבת המצווה שלי הוזמנו כל אורחי המשפחה מהארץ לנחל אלכסנדר לשייט על הנחל. זאת הייתה חוויה מיוחדת, כולם נורא התלהבו כי פעם שייט כזה היה דבר יחסית נדיר.

בגיל העשרה שלי התחלתי לשמוע מוזיקה ברדיו רמאללה ושם שמענו שירים באנגלית. אחת הלהקות שהתחלתי לשמוע אלה להקת "החיפושיות" שעד היום אני עדיין אוהבת. האוכל היה מאוד פשוט, פעם לא היו את כל הדברים שיש היום. היה אוכל מאוד בסיסי ובריא. כשהייתי נערה מסיבות העצמאות היו הכי נחשבות בבית חירות ומסיבות פורים היו נחשבות במכמורת.

ההורים שלי

אבא שלי נולד באיטליה בעיר קטנה בשם ליבורנו. הוא היה הצעיר מארבעה בנים. הייתה לו ילדות יפה לפי הסיפורים. הם היו רוכבים הרבה באופניים והיו מטיילים בהרים. הוא נשלח לארץ מוקדם, בשנת 1938 ולמד במקווה ישראל. בשלב מסוים הוא התגייס לבריגדה. הוא היה בבריגדה היהודית בצבא הבריטי 5 שנים.

אבי הגיע להולנד בשלב מסוים, שם הוא פגש את אמא שלי. שם גם התגבש הרעיון למושב מכמורת והם הלכו לים הצפוני ללמוד דיג כענף חקלאי. המשפחה מצד אבא שלי איטלקים כולם, ומצד אמא שלי לא היו הרבה. כל המשפחה גרה בחו"ל. אבא שלי היה דייג והוא כל הזמן עבר בין הים לבית.

כשהייתי בת חמש ואחי היה בן שלוש, נסענו לחודשיים להולנד לסבתא שלי באונייה. נסענו עוד פעם כשהייתי בת 16 ולקחו אותנו לבית שאמא שלי התחבאה בו בזמן מלחמת העולם השנייה. זאת הייתה חוויה מאוד מרגשת ומיוחדת בתור ילדים דור שני לשואה. ההורים שלי סיפרו לנו על הדברים שקרו בשואה. היום ביד ושם יש את 12 היומנים שאמא שלי כתבה. לשמחתי כל המשפחה הצליחה להינצל.

הקשרים בין ההורים לילדים פעם היו שונים, אנחנו היינו דור שני לשואה. הסיפור של אמא שלי היה מאוד דומה לסיפור של אנה פרנק רק בלי הסוף הטרגי. אמא שלי התחבאה בעליית גג ובלילה הם ירדו למטה לבית של ה"מצילים" שלהם ושיחקו ברידג' ואכלו.

מכמורת בעייני

תחילת הישוב מכמורת הוקמה איפה שהיום המעגן. הקימו שם כמה צריפים בשנת 1946. רפי רופין היה יוזם הרעיון להקים ישוב במקום הזה שפעם קראו לו אבו זבורא. כשקמה המדינה, מכמורת הייתה מאוד מנותקת. כשהכריזו על המדינה במכמורת לא ידעו על זה ורק יום לאחר מכן מישהו בא מכפר ויתקין להודיע לנו.

בהתחלה מכמורת הייתה מושב שיתופי. היה חדר אוכל משותף, מכבסה וכו'. זה היה מושב מאוד חלוצי. היו לנו שלוש ספינות דיג, אבא שלי היה על ספינה בשם שחף. הם היו יוצאים לשבוע דייג בים ואז היו חוזרים לשבוע בבית וככה חוזר חלילה. בים התיכון היו הרבה דגים. את הדגים שדגו הם מכרו לתנובה. הם שטו לכיוון טורקיה ופעם נתפסו על ידי המשמר הטורקי ונאלצו להישאר כשבועיים בטורקיה. בזכות הדייג היינו אוכלים הרבה דגים.

בשלב מסוים חילקו לכל אחד חלקת אדמה ואז עברנו להיכן שהיישוב נמצא היום. זה היה ממש דבר רציני לעבור לבית מאבן אחרי שגרנו בצריפים. אנחנו מאוד אוהבים את הקהילה שלנו במכמורת.

בימי עצמאות פעם היינו מאוד נלהבים ולא היו הרבה אמצעים לחגוג אז פשוט היו מדליקים מדורה קטנה ושרים ורוקדים. לנו הילדים היו מרשים להסתכל מרחוק. זה היה מאוד מינימלי אבל השמחה הייתה אמיתית, שיש לנו עצמאות ומדינה.

במסיבות פורים מכמורת הייתה ידועה. הם עשו מסיבות למבוגרים ועשו הצגות. פעם כשההורים שלי היו בני 30, הם התחפשו לזוג אנשים מבוגרים והם עשו מערכון והוא היה ממש ממש מצחיק. הרשו לנו להיכנס רק בקושי אחרי גיל 18 כי הם היו שותים קצת ועושים קצת שטויות, וכשנתנו לנו להיכנס הופעתי עם אבא שלי במערכון.

בבה בילדותה במכמורת

במכמורת גרה משפחת ויס והיה שם סבא שקראו לו סבא ויס. שני הבנים שלו בנימין ושמוליק פתחו על גדת הנחל מסעדת דגים והיא הייתה ממש מדהימה. הם היו מפעילים סירות משוטים ומנוע, וגם פתחו דיסקוטק על השפך של הנחל לים. המועדון הזה הביא אנשים מהרבה מקומות ומתל אביב. הם אפילו הביאו לשם פעם אחת את להקת הנחל.

במשך השנים מכמורת הכפילה את גודל האוכלוסייה שלה. כיום, יש בה מועדון שייט מאוד מוצלח שגידל והוציא הרבה ספורטאים מצטיינים, אלופי עולם.

 

הזוית האישית

מרגלית: המפגש הראשון היה מאוד מעניין, וכל התכנית הייתה מדהימה. לצערי נעדרתי מכמה פגישות, אבל היה לי כיף בפגישות שהגעתי אליהן. היה לי כיף לפגוש אנשים צעירים שלקחו את התכנית בצורה בוגרת ואחראית. בסך הכל מאוד נהניתי והיה לי מאוד חשוב ומשמעותי.

אורי, גל ורוני: מאוד נהנינו להשתתף בתכנית הקשר הרב דורי. יצא לנו להכיר את בבה בצורה אישית, ולשמוע על החיים שלה. לצערנו בגלל נגיף הקורונה נקטע רצף הפגישות שלנו.

מילון

מרגלית
אבן טובה

ציטוטים

”היינו מאוד פטריוטים ונורא שמחנו להתגייס לצבא“