מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הסיפור של ארלין

סבתא ארלין ולי נס
סבתא עם נכדיה
הילדות של סבתא ארלין בקליפורניה

נולדתי בעיר סטוקטון במדינת קליפורניה בארה"ב ב- 1939. שני ההורים שלי ילידי ארה"ב. הסבים שלי מצד אבי הגיעו לארה"ב ממזרח אירופה בצעירותם. השפה המדוברת בביתם הייתה יידיש ואבי למד אנגלית רק כשהחל ללמוד בבית הספר בגיל 5. הסבים מצד אמי הגיעו מטקסס.

בגלל מלחמת העולם השנייה, גרנו שנה אחת באיווה. לאחר מכן אבי התגייס וגרנו שנתיים בסן דייגו עם משפחתו, (שתי אחיותיו והוריו), בזמן שהוא שירת בצבא האמריקאי. סבתי מצד אמי התגייסה לצבא האמריקאי ונהגה משאיות סמיטריילר ענקיות של הצבא.

בתום המלחמה חזרנו לסטוקטון. המשפחה המצומצמת הייתה קטנה- אמא, אבא אחי ואני. למרות שהיינו משפחה קטנה, היינו מחוברים לקהילה היהודית החמה והמלוכדת של סטוקטון.

החברים שלי הקרובים ביותר היו כמובן מהקהילה היהודית, ואת רוב זמני העברתי בחברת ילדים יהודים אחרים מהקהילה.

באותן שנים של אחרי המלחמה, הקהילה שלנו וגם משפחתי שלי, הייתה עסוקה מאד בניסיונות לקלוט יהודים ניצולים מאירופה בארה"ב. המדיניות בארה"ב הייתה לא לקבל יהודים, אלא אם כן מישהו היה מוכן לתת חסות ולערוב לאותן משפחות. כאשר הם כן הגיעו לארה"ב, הקהילה עטפה ואימצה אותם בחום.

הקהילה היהודית של סטוקטון הייתה מלוכדת, חמה ורבת פעילות. חלק מהפעילות סבבה סביב בית הכנסת הרפורמי בימי שישי, בחגים, ובכל בר-מצווה ובת- מצווה של בני הקהילה. בת המצווה שלי ושל חברתי וונדי, היה אירוע בת-המצווה הראשון שהתקיים בבית הכנסת הזה.

בתוך בית הכנסת נכללו ארגונים שונים שעסקו בפעילויות שונות לטובת היהודים והקהילה : "בני ברית", "הדסה", ארגוני הגברים והנשים של בית הכנסת, תנועת הנוער היהודית.

הקהילה עסקה בחינוך במסגרות שונות : לימודי יום ראשון לגילאי גן ועד כיתה י', לימודי עברית פעמיים בשבוע אחרי ביה"ס.

הקהילה עסקה גם בפעילות לטובת המדינה היהודית הצעירה, ישראל. המטרה הייתה להעלות מודעות ועניין, לגייס כספים ולתרום בכל דרך אפשרית נוספת. במשפחתי שלי הנושא היה משמעותי וחשוב.

דוגמה שכיחה לגיוס כספים שוטף הייתה ה"קופסה הכחולה" שהייתה נוכחת בכל בית יהודי. זאת הייתה קופסה של קרן קיימת שבה כל משפחה הייתה אוספת כסף קטן כל השנה. בחגים, במיוחד בחנוכה, הקופסה הייתה על השולחן לצד שאר פריטי החג.

מספר היהודים שגרו בסטוקטון היה קטן, לא יותר ממאתיים חמישים משפחות.

אנחנו ידענו איפה אפשר היה לגור בעיר, ואיפה לא. היו יותר מקומות שיכולנו לגור בהם , לכן היינו מפוזרים בהרבה מקומות בעיר.

מספר הילדים היהודים בבתי הספר היה קטן. לכן, בתור אחת מהיהודים היחידים בבית ספר בתקופה ההיא, הייתה הרגשה של שוני מאוד גדולה.

רוב החיים שלי הייתי היהודייה היחידה בכיתה ובכל בית הספר היה שניים או שלושה יהודים.

בסיום התיכון, מתוך שכבה של 1200 תלמידים, סיימנו 3 יהודים.

אנחנו ידענו באיזה אוניברסיטאות היה יותר קל להתקבל כיהודים, מכיוון שקיבלו מכסה מסיומת של יהודים לכל אוניברסיטה. באותה תקופה היו עבודות מסוימות שהיו חסומות בפני יהודים לעומת אחרות. כך לדוגמה, תחום הבנקאות ותעשיית הפלדה לא היו אפשריים.

יש לציין שמגבלות "לא כתובות" אלו נגעו גם למיעוטים אחרים כמו אנשים ממוצא מקסיקני ואפרו-אמריקנים.

אחרי התיכון, למדתי באוניברסיטת ברקלי בסן-פרנסיסקו. אח"כ התחתנתי וילדתי ארבעה ילדים.

העלייה ארצה

ב- 1972 עליתי ארצה עם ארבעת ילדיי. לאחר שהות במרכז קליטה בכרמיאל וכשנה וחצי של חיים בנתניה, התמקמנו בעיר רחובות.

באותן שנים עבדתי ביבנה בחינוך מיוחד. זה היה עיסוקי כל שנות עבודתי עד הפרישה.

לפני כעשרים שנה, עברתי להתגורר בחדרה, שם אני גרה עד היום.

משפחתי כיום:

ארבעת ילדיי הקימו משפחות, ויש לי 13 נכדים. שלושה נכדים סיימו שרות צבאי, שניים משרתים בצבא כעת, השאר צעירים יותר.

שלושה מתוך ארבעת ילדי גרים בישראל עם משפחותיהם, בני הבכור גר בקליפוניה.

הזוית האישית

ארלין: לסיכום פרויקט "הקשר הרב דורי" הייתי רוצה להודות על ההזדמנות הייחודית לבלות שעות איכות ממוקדות עם נכדתי לי. בנוסף, הפרויקט אפשר לי להעמיק בעבר שלי, להיזכר ולגעת בסוגיות משמעותיות לי, שחלקן כבר נשכחו ממני. לי: שמחתי מאד ללמוד על העבר של משפחתי דרך זמן משותף שביליתי עם סבתי. מאד נהניתי מהזמן הזה , בו הרגשתי שהתקרבתי אליה.

מילון

הקופסה הכחולה
קופסה אשר הייתה מועדת לתרומה לקרן קיימת לישראל

ציטוטים

”הקהילה עסקה בפעילות לטובת המדינה היהודית הצעירה, ישראל. המטרה להעלות מודעות ועניין, לגייס כספים “