מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי אהובה בז'ז'ינסקי, נולדתי בקרית חיים בבית חולים "אמהות" שהיה בחיפה, בתאריך 10/11/1952.

נולדתי להורים, אמא ציפורה לבית משפחת "לב" ואבא חיים בזז'נסקי, דור שני לניצולי שואה שרוב הזמן הפנימו את הקושי, אך אני כילדה הרגשתי בהתנהגויות את היותי בת לניצולי שואה.

במהלך טיול שורשים לפולין עם אבא ואימא שלי צפיתי בחוסר היכולת של אמא שלי להיות נוכחת בעיר בה גדלה, היא עמדה מול הבית שלה ולא סיפרה דבר ורק רצתה ללכת מן המקום, עזבנו את המקום בלי לדעת על חייה דבר, ועכשיו ניתנה לי הזדמנות לצאת למסע בעקבות סיפור החיים של אמא שלי, שנפטרה בינתיים ולא סיפרה דבר על חייה.

אמא שלי ציפורה לב נולדה בשנת 1928 בעיירה ברנסק שבמזרח פולין באזור ביאליסטוק. גדלה בבית של שבע נפשות, הם היו ארבע אחיות ואח קטן, גדלו בבית דתי, למדה בבית ספר עירוני.

בפרוץ המלחמה בתאריך ה- 1.9.1939 הצבא הרוסי שנכנס לעיירה אסר את אבא שלה (אהרון) ואת אמא שלה עם חמשת הילדים העלו על משאית למקום לא נודע. הם לקחו איתם לדרך מעט מאוד רכוש וקצת עוגיות שהיו בבית, לאחר הנסיעה במשאית העלו אותם לרכבת שהחלונות בה היו מכוסים בלוחות עץ והם לא ידעו מתי יום ומתי לילה. מדי פעם נעצרה רכבת והיו מקבלים תה חם, אחרי שלושה שבועות הגיעו למקום בסיביר שם הורדו ושם הם גרו. באזור היו שתי משפחות יהודיות והיתר רוסים.

אמא שלי קיבלה מעדר ותפקידה היה לצאת יום יום לעבד אדמה ולזרוע תפוחי אדמה, יום יום הייתה צריכה לקום מוקדם מאוד, לעמוד בתור כדי לקבל את מנת האוכל היומית שלהם. במקום היו סערות שלג מינוס -20 מעלות, כשבחוץ אי אפשר היה לראות שום דבר ממרחק של מטר. בבית שהיה מאוד קטן בזמן המלחמה היו להם מיטה רחבה ודרגש עץ. על הדרגש הם אכלו ועל המיטה הרחבה ישנו כולם (המיטה בקושי מספיקה לשני אנשים). הבית היה עם טיח מקולף ואמא והאחים שלה עשו את הטיח לבדם מזבל של בהמות, הם היו מורחים על הקיר בידיים וככה ריעננו את מבנה הבית מבחוץ. כל זה נעשה אחרי יום עבודה שלם, אסור היה להחסיר יום עבודה, העבודה הייתה בישיבה מכופפת, העבודה בשדה הייתה מאוד קשה ואמא שלי הייתה רק בת 13 וכבר עבדה.

בימים ללא גשם היא הייתה חייבת אחרי העבודה לשוטט בעקבות עדרי הפרות ולאסוף את הגללים שלהם להסקה של תנור הבישול. הם הלכו ללא נעלים כי חבל היה על הנעלים, השק היה מאוד כבד ובקושי הצליחו לסחוב את השק. אמא שלי הייתה בחרדה לאחים שלה ומאוד דאגה להם. במשך כל התקופה, למרות הגיל הצעיר, הם לא למדו וככה זה נמשך שש שנים בלי לימודים. במשך השנים בשר לא נכנס הביתה, בבית אמא של אמא שלי (סבתא שלי, סבתא שרה) הייתה בבית, יושבת ומתקנת את הבגדים והגרביים שלהם. הבית היה בית דתי וסבתא שרה מאוד הקפידה שהאח הקטן של אמא שלי, בנימין, ישים את הטלית מתחת לבגדים ויתפלל את תפילת "שמע ישראל " ובבוקר את תפילת "מודה אני".

כל קיץ הייתה הכנה לחורף, זריעה, שוטטות בשדות למצוא גללי פרות להסקה. והנה ביוני 1945 הופיעה בעיתון באותיות ענק הכרזה על גמר המלחמה. כעבור זמן הם קיבלו מכתב מבני העיירה שנשארו בחיים וסיפרו כי רוב בני העיירה הומתו ונשרפו במחנה טרבלינקה ואבא שלהם ביניהם, ולכן אין למי ולמה לחזור לעיירה. במהלך התקופה ניתנה אפשרות להירשם לחזרה לפולין וסבתא שרה הלכה לשלוטונות ונרשמה.

הם הכינו עצמם לנסיעה חזרה לפולין, התחילה הפשרת השלגים והודיעו להם להיות מוכנים לחזרה הביתה לפולין. הם ארזו הכל בשקים ולקחו גם את מכונת התפירה. בוקר אחד הופיעה משאית בחצר הבית. הם העלו את כל החפצים והציוד שלהם ועלו למשאית שלקחה אותם לרכבת. אחרי חודשיים של נסיעה הם עברו על פני נהר גדול וזה היה הגבול בין רוסיה לפולין. הרכבת עצרה בתחנה הגדולה ובליווי חיילי משמר הגבול הם עברו לפולין, לפתע הם שמו לב שהאחות הקטנה בלה איננה, אמא שלי למרות שקיבלה מכות מהשומרים ירדה מהקרון לחפש את בלה ומצאה אותה בקרון אחר בוכה. את הקרונות העמידו בקרבת התחנה ואז באו מתנועת "השומר הצעיר" וחילקו אותם לקבוצות לפי גיל, אמא שלי ואחותה עטרה היו ביחד בקרון אחד, ויתר האחים בקרון שני, והאמא שלהם בקרון לחוד. בקומה התחתונה של הקרונות היו חדרי לימוד, מועדון וחדרי אוכל. הם למדו כל אחד בקבוצות הגיל שלו. על הקרונות מבחוץ שמרו פלוגות פרשים כדי שלא יפגעו ביהודים. מאחר והם הופרדו בקרונות הם כמעט ולא נפגשו ביניהם, לאחר שהיו צמודים אחד לשני כל הזמן, הקושי בפרידה היה מאוד מאוד קשה. כל הזמן הייתה הכנה לעלייה לארץ ישראל. הם למדו על ארץ ישראל ובעיקר היו מודגשים ערבי השישי בארוחה חגיגית, קבלת שבת, הדלקת נרות שבת, ריקודים ושירים. זה היה בשבילם כמו קיבוץ.

בחורף בשנת 1947 לקחו את הקבוצה הבוגרת והם עמדו לפני נסיעה לארץ ישראל, אמא שלי באה להיפרד מיתר אחיותה והעלו אותם על האניה "תיאודור הרצל". כשהגיעו לחיפה מול נמל חיפה נתפסה האנייה על ידי האנגלים והם הוגלו בחזרה לקפריסין שם היו עד להכרזת קום המדינה. את הקבוצה כולה העלו לקיבוץ "כנרת" שבארץ ישראל, משם העבירו אותם לקיבוץ "תל יוסף" בו נשארה אמא שלי עד 1950.

בשנת 1950 היא עברה לגור עם אמא שלה ב"קרית מוצקין". הקבוצה אליה השתייכה אמא שלי היתה שייכת לעליית הילדים והנוער. בקיבוץ אמא שלי מאוד דאגה לאחיות שלה שאט-אט הגיעו גם הן לגור בקיבוץ ורק אחותה בלה לא הגיעה. אמא שלי לא נחה עד שמצאה את אחותה, היא עברה מבית יתומים אחד לשני עד שמצאה אותה בתל אביב באחד מבתי היתומים ואספה אותה, היא הייתה מלאת עם כינים, אמא שלי ניקתה אותה, סידרה אותה ולקחה אותה איתה לקיבוץ.

מאחר ואמא עברה חיים לא פשוטים הייתה בה מסירות יתר למשפחה שלה: לאחיותה, לאחיה, לאמא שלה. לימים אמא שלה, שהיא סבתי, גרה איתנו בבית והיא נתנה לה את כל תשומת הלב, ולכן כשנפטרה סבתי האובדן היה מאוד קשה לכולנו. אמא שלי עברה חיים לא פשוטים המשפחה הייתה הדבר הכי חשוב לה, היא דאגה דאגת יתר לנו הילדים, לאחיה ואחיותה. ערך המשפחה היה ערך עליון, הבית שלנו היה פתוח למשפחה המורחבת תמיד. מכיוון שאמא שלי הייתה מאוד חרדתית ודאגנית גדלנו כילדים שלא יוצאים לטיולים חוץ מאבי, אחי הקטן שחבט בהכל.

בבית היינו משפחה של שלושה אחים, אני אהובה, אחותי שרי ואחי הקטן אבי. אחרי כל לידה אמא שלי הייתה בדיכאון, אני זוכרת את התקופה הקשה הזאת, והיום אני מבינה שכל מה שהיא עברה ולא טופלה, לא דיברה הביא אותה למקום הדיכאוני הזה.

כילדה אני זוכרת את אמא תמיד חולה ותמיד סובלת, מדלקות פרקים קשים, לחץ דם גבוה והרבה מאוד ביקורים בביתי חולים. למרות כל זאת תמיד תמיד האוכל היה מוכן על השולחן גם כשהתחתנו ונולדו הנכדים, היא לא הפסיקה לתת מעצמה. תמיד דאגה לאחר ולא לעצמה, אפילו את מותה כדי שלא נצטרך לסעוד אותה עשתה בחטף, בבוקר היא הייתה עם חום גבוה, דלקת ריאות ובערב הגיעה לבית החולים במצב של חוסר הכרה ונפטרה מחיידק טורף.

כל נכד שנולד היה בשבילה מקור שמחה ואושר שאי אפשר לתאר, היא נתנה את כל כולה לנכדים, טיפלה בהם, בישלה להם את המאכלים שהם הכי אוהבים וזה היה ניצחון החיים שלה. אני זוכרת, את החגים בבית שכל המשפחה המורחבת מוזמנת השולחן היה ערוך במיטב המטעמים המיוחדים שלה, גפילטעפיש, רגל קרושה, כיסונים…

אמא הייתה אישה מקסימה שכל חייה דאגה לאחר וכמו שכבר אמרתי את עצמה היא שכחה, אבל אנחנו לא נשכח אותה לעולמים.

הזוית האישית

אהובה:  המסע המיוחד הזה לקח אותי להכיר יותר לעומק את האימי ומשפחתה המיוחדת במינה, להבין יותר לעומק התנהגויות של אמא שלי שכילדה לא הבנתי, ואולי קצת כעסתי. במהלך העבודה על הסיפור שלה הבנתי אותה ואפילו ביקשתי ממנה סליחה. אני מאוד מנסה לשמור על המאכלים המיוחדים של אימי, למרות שאף פעם זה לא אותו הדבר, הטעם של המאכלים של אמא שלי היה טעם מיוחד מאוד. מאוד נהנתי במפגשים זה נתן לי שיח מיוחד וזמן איכות עם רתם המקסימה והמיוחדת, לספר לה על אודותי ועל האמא המקסימה שלי.

רתם: המפגשים היו חלק משמעותי בחיי היום- יום שלי, נהנתי מכל רגע,כל פעילות וכל מפגש  עם סבתא. המפגשים היו חוויתים ומעניינים, נדהמתי והתרגשתי מהסיפור הכל כך מיוחד שסבתא סיפרה לי, נהנתי מאוד בשיחות עם סבתא. זאת הייתה חוויה יוצאת דופן שאזכור לעוד הרבה זמן, תודה לסבתא המיוחדת שלי שעברה איתי את המסע הזה.

זו השנה השנייה שבה אהובה משתתפת בתכנית הקשר הרב-דורי. בשנת 2017 אהובה סיפרה את סיפורו של אביה.