מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ילדותו של סבא מרסל בצרפת

סבא שלי בחופשה משפחתית
סבא רבא שלי מחזיק את סבא שלי
קורות החיים של סבא

בית ההורים

שמי העברי הוא משה ושמי הצרפתי הוא מרסל, נולדתי בשנת 1934 בטולוז שבצרפת.

היו לי שני אחים גדולים בשם ג'קי ובשם לאו ואחות בכורה בשם הדי. אחי ג'קי בגיל חמש, קיבל מכה בברך שהתפתחה לדלקת, הוא הגיע לבי"ח בגרמניה ובגלל טיפול לא טוב הוא קיבל שחפת, קצרו לו את הרגל מעל הברך וכעבור חודשיים ראו שזה לא נעצר שם אז קצרו לו עוד 20 ס"מ מעל הברך, כשהוא שכב בבי"ח, עלה היטלר לשלטון בגרמניה והאחות הראשית הכריחה את אבא שלי לקחת את הילד לצרפת מכיוון שבגרמניה יעשו לו צרות ולא יטפלו בו בגלל שהוא יהודי.

אבא שלי נסע לצרפת וחיפש סנטוריום – בית החלמה לחולי שחפת. הוא חיפש מקום שיהיה בו גם סנטוריום וגם קהילה יהודית, אך בסנטוריום שהיה בצרפת לא היה יהודים בכלל, אז הוא מצא מקום בעיר טולוז 200 ק"מ מהסנטוריום שהייתה שם קהילה יהודית גדולה, אז הוא החליט שנעבור לגור שם, הוא שכר דירה וחזר לגרמניה לקחת את כל המשפחה. את ג'קי העבירו לסנטוריום ושאר המשפחה גרה במרחק של 200 ק"מ מג'קי.

כמה שנים אחרי שנולדתי, כבר התחילה מלחמת העולם השנייה והתחילו לעשות בעיות ליהודי טולוז, אז עברנו לכפר וגרנו טיפה מחוץ לכפר אז לא היה לנו שום בעיה עם האנטישמים או הגויים, לא פגעו בנו.

אבא שלי היה מוכר בגדים למפעלים שבגרמניה, הוא היה מביא דוגמאות, היה מודד את האנשים והביא לחייטים בטולוז ובסופו של דבר הוא היה מוכר את החליפות. בכפר אבי התחיל לעבוד כמו איכר.

אנחנו גרנו בחווה ששייכת  ליהודי-רוסי, והצרפתיים לא ידעו שהוא יהודי, הם ידעו רק שהוא היה רוסי, קצין רוסי.    אני זוכר, שכל יום ראשון אבא שלי הלך לבית קפה ושם היו הרבה יהודים ששם בעצם הם היו נפגשים.

לאמי קראו חני  ולאבי קראו שלמה.

זיכרונות ילדות

חבריי גרו רחוק ממני, בכללי באותה תקופה כלם היו רחוקים אחד מהשני. בצרפת למדתי בבית ספר שבכפר ובישראל הייתי בפנימייה דתית בפתח תקווה בשם "מוסד עלייה".

בילדות היינו משחקים בדרך כלל קלאס או גומי, המקצועות שלמדנו היו מתמטיקה, אנגלית, צרפתית…

היחסים בין התלמידים למורים היו רגילים, אך העונשים היו שונים לגמרי, לדוגמה, אני זוכר באחד מן הימים נענשתי, זה היה יום מאוד מאוד קר והידיים כמעט וקפאו, בשיעור אני דיברתי עם חבריי והמורה קלטה אותי, היא באה אליי ואמרה לי לעשות אגרוף ביד, לקחה סרגל ובאה להכות בי, אך כשהסרגל התקרב בשנייה האחרונה פתחתי את היד כדי שלא יכאב יותר מדי, כך עשיתי פעמיים או שלוש ובפעם האחרונה היא ממש התעצבנה והצליחה להכותה באגודל שלי ועד היום נשארה לי צלקת באגודל.

באותה תקופה לא היו לנו טיולים מבית הספר בגלל המלחמה, גם היו ימים שקיבלנו הוראה להישאר בבית בגלל המלחמה. אני הייתי בשתי תנועת נוער – הנוער העובד ואליצור, אליצור זו תנועת נוער דתית העוסקת בספורט.

אהבה ומשפחה

אני וסבתא רותי הכרנו בעזרת חברים משותפים, זאת אומרת שלי היה חבר שהייתה לו חברה שהייתה חברה טובה של סבתא, אז הם אמרו לנו שהם רוצים שנכיר.

אז יום הפגישה עם סבתא הגיע, אני חיכיתי לסבתא שהייתה אמורה להגיע עם חברתה, כשהן הגיעו, עשו היכרות ביני לבין סבתא והעיניים "נדלקו" לשנינו, והזמנתי אותה ללכת יום למחרת לרקוד בקליף ביפו, אני הייתי בן 27 והיא בת 23.

בתאריך 1.5, זה היה יום הפועלים אז לא עבדנו, הזמנתי אותה לקולנוע, למחרת הלכנו לים ושבוע אחרי זה הזמנתי אותה לנסוע איתי על האופנוע, לטיול, נסענו הרבה מאוד, בדרך עברנו באשדוד ואז אפילו לא ידענו מה זה אשדוד והיום אנחנו גרים פה.

חזרנו לתל אביב וליוויתי אותה הביתה, זאת הייתה הפעם הראשונה שהייתי בבית של סבתא שאז היא הייתה גרה עם הדודה שלה, אז הדודה שלה שאלה את סבתא: "מה השם שלו?" אז סבתא "מוישה" כיוון שכל החברה קראו לי ככינוי בשם "מוישה" אז היא אמרה: "מוישה? מה הוא מוכר חלב?" אז סבתא ישר באה אליי ואמרה לי: "מהיום אני אקרא לך מוסיק", על שם קצין שהיה לסבתא בצבא שקראו לו מוסיק, ובאמת עד היום היא וכמעט כולם קוראים לי מוסיק.

אני וסבתא יצאנו עד בערך יוני ובסוף יוני הצעתי לה נישואין, הצעתי לה בהר גבוה ברמת גן, היא אמרה כן אך אני אמרתי לה שבינתיים אנחנו מאורסים, אך אנחנו לא יכולים להתחתן  כל כך מוקדם כיוון שהיו לי כמה חובות על הפטפון, על הווספה, על האופנוע ועוד כמה דברים, אז סבתא שאלה מתי נגמר החובות, אז אמרתי לה: "בינואר." אז היא אמרה: "אני לא מוכנה להיות כלה של חורף!" בסוף התפשרנו על ספטמבר, ה14 בספטמבר. על טבעת הנישואין רשום רותי, 14.9.

היחס בין הוריי אליי ואל אחיי היה לפעמים נוקשה מבחינת משמעת אבל היו המון בדיחות בבית, אפשר היה לדבר עם ההורים על הכל, ההורים היו מאוד מעורבים בחיי הילדים מפני שהייתה מלחמה והם דאגו. לפני המלחמה, אני ומשפחתי היינו יוצאים לנופש בקיץ.

לפני המלחמה, כשהייתי בן 3, אדי אחותי שגדולה ממני בעשר שנים, הלכה בחופש הגדול עם חברות שלה לבריכה, אז היא לקחה גם אותי, כשהגענו לבריכה אני ראיתי ילדים שקופצים למים, אז גם אני קפצתי למים, מזל שהיה לי מספיק שכל בשביל לסגור את הפה, אז עליתי למעלה והזזתי את הידיים, אז צפתי מעל המים, המציל ישר ראה אותי ושאל "של מי הילד הזה?!" חברות של אחותי שמו לב וישר קראו לאחותי, אחותי נבהלה מאוד וההורים שלי בוא נאמר ככה, לא עברו על זה בשתיקה.

הזוית האישית

עדן: הכרתי את סבא שלי יותר לעומק ובאמת נעשה לי סדר בכל מיני סיפורים שהיו זכורים לי במעורפל .

מילון

סנטוריום
בית החלמה

ציטוטים

”"לא יורקים מן הבאר שממנה אמורים לשתות"“