מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הסיפור האישי של סבא יעקב

מתחילת מלחמת העולם השנייה ועד היום

נולדתי ברוסיה בחודש מאי 1940 בעיר בריסק.
 
אחרי שהורי ברחו מהעיירה ראדזין שבפולין בסוף 1939, מספר חודשים לאחר שפרצה מלחמת העולם השנייה. הבריחה לרוסיה הייתה כשנודע להורי, שמצאו אקדח במרתף של החנות שלהם (כנראה מישהו רצה להתפטר מהאקדח וזרק אותו דרך החלון לחנות). על החזקת נשק, הנאצים היו מוציאים להורג.
 
הורי סיפרו לי, שכשבוע לאחר שנולדתי הייתה אפשרות, רק תוך מספר ימים לחזור לפולין (הפיתוי לחזור היה גדול, מכיוון שהורי השאירו רכוש גדול מאד בפולין). מצד שני אם חוזרים, לא ניתן לעשות את ברית המילה בזמן. הוריי התייעצו עם הרב, כמו שנהוג לעשות אצל יהודים: "שאלת רב" הרב אמר להם לעשות קודם את ברית המילה ואחר כך העניינים יסתדרו. ואמנם, בזכות ברית המילה, לא חזרנו לפולין וחיי כל המשפחה ניצלו.
 
מהעיר בריסק, הרוסים שלחו אותנו לסיביר ל"עבודת כפיה". בסיביר שרר קור של עד מינוס 40 מעלות צלסיוס בחורף. בסיביר היינו כשנתיים ומשם עברנו לאוזבקיסטן, בישוב ליד העיר טשקנט. לא היה מה לאכול ואחותי ואחי, שהיו מבוגרים ממני ב-10 שנים, הלכו לשדה לקטוף צמחים, שאותם ניתן היה לאכול. ברוסיה היינו עד 1946 ושם דיברתי רק רוסית. מאז שכחתי את השפה הרוסית, אבל אני זוכר רק משפט אחד: "יא חצ'ו חלעב", שזה אומר: אני רוצה לחם. כנראה שאת המשפט הזה אמרתי הרבה מאד פעמים, בגלל הרעב והוא נכרת עמוק בזיכרוני. בתום המלחמה, בשנת 1946, חזרנו לפולין ובשנת 1949 עלינו לארץ בהיותי בן תשע.
 

תעודת לידה יעקב צוקרמן

תעודת לידה יעקב צוקרמן
 
כמו עולים חדשים רבים, באותה תקופה, שהינו ב"מעברה" ביישוב בשם באר יעקב וגרנו בצריפים כשמונה חודשים. התנאים במעברה היו מאד קשים, מכיוון שגרנו מספר משפחות באותו צריף עם שירותים משותפים. מהמעברה עברנו לנס ציונה. שם למדתי בבית ספר יסודי. כילדים שיחקנו בעיקר משחקי חוץ כגון: כדורגל, מחניים, ג'ולות  ועוד. כמובן שלא היו מחשבים , טלוויזיות  ו/או  סמרטפונים. גם טלפון בבית לא היה. היה רק רדיו. הלכתי לתנועת נוער ולקולנוע לראות סרטים ואני זוכר את התקופה הזאת כתקופה יפה מאוד.
כילד למדתי לנגן על כינור כ-3 שנים, אבל כנר לא יצא ממני…
 
יעקב מנגן בכינור

יעקב מנגן בכינור

 

בנס-ציונה היו לנו בחצר תרנגולות ושני עיזים ולהם הבאתי עשב מהפרדס. כמו כן היה צריך לקנות:"בלוקים של קרח ", לשים במקרר, כי לא היו מקררים חשמליים כמו היום. לטיולים נסענו במשאיות מכוסות ברזנט וישבנו על ספסלי עץ ארוכים ללא משענת. להורי היה בית קפה בנס ציונה וכל יום הלכתי אחר הלימודים לאכול גלידה .  
בשנת 1960 התגייסתי לצבא ושרתי בחיל האוויר כטכנאי מכ"ם.
 
 
 סבא יעקב בצבא, טכנאי מכ"ם בחיל האויר
 
בשנת 1964 נישאתי לרותי ,נולדו לנו בנים, נכדים ונכדות מקסימים. כולם גרים כאן בישראל. הנכד הבכור כבר משרת בצבא. עד 1970 עבדתי באוניברסיטת ת"א כהנדסאי אלקטרוניקה. בשנת 1970 נסענו לקנדה עם שני ילדים, שנולדו בארץ ושם סיימתי את הלימודים כמהנדס אלקטרוניקה. בקנדה נולד לנו הבן השלישי וחזרנו לארץ בשנת 1975. עבדתי בתדיראן (היום אלביט) בפיתוח מכשירי קשר לצבא, כ-25 שנים עד ליציאה לפנסיה בשנת 2004.
 
תכנית הקשר הרב דורי
ברצוני לציין, שמאד נהניתי להשתתף בתכנית "קשר רב דורי" עם הנכד המקסים שלנו עידן, הלומד בבית ספר "החיטה" בזיכרון יעקב. אני מקווה שהסיפור הקצר הזה, שסיפרתי לעידן וזאת בעיקר כתשובות לשאלותיו המסקרנות, במסגרת התכנית , נתנו לו וייתנו גם לשאר הנכדים שלנו, טעימה קטנה והבנה מסוימת על חיי הילדות, בחו"ל בזמן מלחמת העולם השנייה ובארץ, לאחר הקמת המדינה. זאת תקופה לא כל כך רחוקה, חלפו רק שני דורות, אבל היו זמנים מאד קשים, גם למי ששרדו את המלחמה. השינויים מאז בחיי היום יום הם כל כך גדולים, גם בזכות הטכנולוגיה וההתפתחות העצומה בארצנו היפה, עד שלנכדים שלנו קשה להבין או לדמיין איך התנהלו אז החיים.
 
סבא יעקב-ראשון לציון
תשע"ה, 2015

מילון

עבודות כפיה
בזמן המלחמה הרוסים שלחו את היהודים לסיביר וכפו עליהם עבודות קשות למען המאמץ המלחמתי , כמו למשל כריתת עצים ביערות...

מעברה
מלשון מחנה מעבר. אלו היו מחנות שהקימו לעולים בעלייה של כ-900000 יהודים שעלו לארץ בעשור הראשון עם הקמת המדינה החל מיוני 1948 ובהם חיו העולים חודשים רבים באוהלים או צריפים, בתנאים מאוד קשים.

ציטוטים

”"יא חצ'ו חלעב" פירושו ברוסית: "אני רוצה לחם". נאמר פעמים רבות עקב הרעב.“