מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הסבתות רבתות שלי

סבתא אהובה ואני במהלך העבודה.
סיפורה של סבתא רבתא דובה ניצולת שואה וסבתא רבתא חנה שעלתה לארץ לפני השואה

סיפורה של סבתא רבתא דובה גינזבורג

סבתא דובה נולדה ביוני 1925 בעיירה גורשד שבליטא. כשפרצה מלחמת העולם השנייה הייתה סבתא בת 14 ובסיומה הייתה בת 20, כלומר את  כל שנות נעוריה עברה במלחמה הנוראה. הוריה רשל ומשה, אחיה נח ואחותה הקטנה רבקה'לה נרצחו בידי הגרמנים. סבתא ואחותה הגדולה יותר בתיה ניצלו היות ובאותה תקופה התגוררו אצל קרובת משפחה בעיר  קובנה אליה נסעו כדי ללמוד בגימנסיה העברית שהיתה שם. האחיות נותרו ללא משפחה וללא מגן. הן הועברו לגטו קובנה שם עבדו בעבודת פרך (עבודה קשה מאוד). לאחר מכן הועברו למחנה עבודה באסטוניה אחת מהמדינות הבלטיות, המחנה נחלק לשניים זה של הנשים וזה של הגברים, הם חיו בתנאים קשים ובקור מקפיא, אנשים רבים סבלו מכינים ועל כן הוחלט לגלח את שער ראשם של כל האנשים.  האנשים ישנו על דרגשים ולעיתים חמש נשים ישנו על דרגש אחד. פעם בחודש נתנו להם מים חמים לרחצה ובשאר הימים נהגו לשטוף את הפנים בשלג שהמסו. סבתא דובה ואחותה בתיה שמרו על נקיונן האישי ונהגו להתרחץ במים קפואים בכל מזג אויר.

לאחר כחצי שנה התקבלה ההוראה לעזוב את המחנה וכולם הועלו על רכבות משא שנהגו להוביל בקר לכיוון העיר דנציג שבגרמניה. הנסיעה בתנאים קשים, בצפיפות נוראה, בלי חלונות לאור ולאיורור נמשכה מספר ימים במהלכם קיבלו מעט אוכל. בדנציג עלו על מעבורת שהביאה אותם למחנה הריכוז שטוטהוף, סבתא מספרת "במחנה שטוטהוף נהגו להעיר אותנו ב- 4 לפנות בוקר ופקדו עלינו לצאת למגרש המסדרים על מנת שיוכלו  לספור אותנו, תנאי מזג האויר היו קשים ביותר – קור מקפיא, גשם ולעיתים אף שלג ואנחנו היינו לבושים בבגדים קלים בלבד. אחרי הספירה קיבלנו פרוסת לחם יבשה ומים דלוחים ונשארנו לשבת על האדמה הקרה במשך שעות ארוכות כשמסביב שומרים עלינו הגרמנים". משם הועברו למחנה העבודה אוקסנצול שעל יד העיר הנובר. סמוך למחנה היה בית חרושת לנשק שם עבדו מידי יום מהשעה שש בוקר ועד שש בערב. תנאי המגורים במחנה היו טובים יחסית, "הבלוקים של המגורים היו נקיים, קיבלנו סרבלי עבודה וקיבלנו אוכל", אך בל נטעה, הדאגה לא הייתה לנו, הגרמנים היו זקוקים לידיים עובדות על מנת שנייצר עבורם נשק להמשך הלחימה.

יום אחד התקבלה ההוראה לעזוב את המחנה, ושוב הועלו כולם על רכבת ונסעו במשך ארבעה ימים בתנאים קשים סגורים כמו חיות ואת הצרכים עושים בדלי שבתוך הקרון. לבסוף הגיעו למחנה ברגן בלזן. "ירדנו מהרכבת וקיבלנו פקודה ללכת בטור אחד, בצד שמאל היה הר של גוויות ובצד ימין ניגנה תזמורת ואנחנו הלכנו באמצע". הכניסו אותנו לבלוק שם נתנו לנו בגדי פסים ונעלי עץ והאוכל היחיד שקיבלנו היה מעט מרק דלוח.

באפריל 1945 עם סיום המלחמה שוחררו על ידי האנגלים. האנגלים שנכנסו למחנה הזדעזעו ממראה עיניהם, גופות היו מוטלות בכל מקום, רבים היו חולים ושכבו חסרי אונים על  דרגשים בצריפים או על הריצפה חלקם שכבו בחוץ, ניצולים אחרים הסתובבו בחוץ בלבוש דל ובעיניים בוהות וכולם היו רעבים וסבלו מתת תזונה ומתנאים סניטריים קשים ביותר אך הדבר הקשה ביותר היה הריח – ריח המוות, ריח של גופות שמוטלות בחוץ. האנגלים נתנו לניצולים אוכל רב  והניצולים התנפלו על האוכל מיד, אך רבים מהם לא שרדו, היות ולא אכלו תקופה ארוכה, גופם לא יכול היה לעכל את האוכל ורבים רבים חלו וביניהם  סבתא רבתא דובה שחלתה בטיפוס והייתה חולה מאוד במשך שבועות ארוכים.

אחרי המלחמה נשארו הניצולים למעלה משנה במחנה ברגן בלזן מחנה המוות, משום שאף מדינה לא הסכימה להכניס לתחומיה את ניצולי השואה. במחנה ניסו לנהל שיגרת חיים "נורמלית" בשעות הבוקר שמעו הרצאות בתחומים שונים ובשעות אחר הצהריים למדו בבית ספר לטכנאות שיניים. לאחר כשנה הגיעו חברי הבריגדה היהודית – שהייתה חטיבה בצבא הבריטי שהורכבה כולה מיהודים בעיקר מקרב אנשי היישוב מארץ ישראל.

סבתא דובה וחבריה ב"ברגן בלזן

בתום המלחמה באירופה הושיטו חברי הבריגדה סיוע רב לניצולי השואה וארגנו את הבריחה ואת עלייתם לארץ ישראל.  אך מכשולים רבים עמדו בפני העולים וחברי הבריגדה היהודית. מדינות רבות באירופה סירבו לאפשר ליהודים להיכנס לתחומן, הם הגיעו לגבול עם בלגיה ונתקלו בסירוב, הם נדדו מעיר לעיר, הם הגיעו לעיר זלצהיים שם חיפשה אותם המשטרה. בנדודיהם הם הגיעו לעיר דיסלדורף שם מצאו מחסה בבונקר שהיה של הצבא הגרמני ושם שהו במשך מספר שבועות, בבונקר היה קר, חשוך והם תמיד סבלו ממחסור באוכל. הם חצו את הרי האלפים בתנאים קשים ולבסוף  הגיעו לאיטליה שם שהו במחנה של הצבא האיטלקי ליד העיר טורינו. מטורינו שבצפון הם עברו לבארי שבדרום ושם אף חגגו את ליל הסדר הראשון מזה שנים, כאשר כל אחד ואחד קורא בהגדה. אחרי מספר חודשים הודיעו להם שאמורה להגיע אוניה שתיקח אותם לארץ ישראל,היות והאנייה לא יכלה להתקרב לחוף, הבחורים שבקבוצה בנו גשר רעוע מקרשים ועצים שמצאו וחבלים שהוביל לאוניה.   וכך עלו כולם לאוניה "מורדי הגטאות" בדרכם לארץ. האנייה הפליגה לכיוון חיפה באחד הימים נראו מטוסים בשמיים, היו אלה מטוסי סיור של הצבא האנגלי שחיפשו אוניות של מעפילים המפליגות לחיפה, שתי אניות גדולות של האנגלים נצמדו לאניית המעפילים משני צידיה ולא איפשרו לה להמשיך ולשוט. הניצולים שעל הספינה החליטו להתנגד בכל דרך, הם זרקו לעבר החיילים קופסאות שימורים, מקלות וכיסאות אך דבר לא עזר, האנגלים ציוו על האנייה להפליג לחיפה ושם הועלו הניצולים לאניות של הצי האנגלי והפליגו לקפריסין, במהלך השייט הם שבתו רעב במחאה להתנהגות האנגלים. כשהגיעו לקפריסין הם הועברו למחנות מעצר סבתא הייתה במחנה מספר 51. סבתא מספרת שהחיים בקפריסין היו נוחים יחסית. מזג האוויר היה חם ונעים, הם אומנם חיו במחנות אך נהנו מחופש, לא סבלו ממחסור באוכל והרבה רומנים התרקמו שם. גם סבתא הכירה את צבי שלימים היה בעלה בקפריסין. צבי ז"ל היה אחראי במחנה שלה על הקראת חדשות מהארץ לניצולים.

בקפריסין שהו כשנה ורק אחרי הכרזת העצמאות והקמת המדינה הם עלו סוף סוף ארצה.

סבתא דובה הייתה בת 23 כשהגיעה לחיפה ומיד עם ירידתה מהאנייה היא גויסה לשרת בצבא דבר שהיה קשה מאוד עבורה. סבתא שבמשך שנים חייתה תחת משטר של רוע לא יכלה להסתגל שוב לחיים תחת משטר ומשמעת למרות שהיה זה הצבא הישראלי והיא שוחררה. כעבור כשנה נישאה סבתא רבתא דובה לצבי והם נישאו והקימו משפחה לתפארת.

סבתא רבתא חנה רימר לבית באום

סבתא רבתא חנה נולדה בשכונת שרלוטנבורג בברלין, גרמניה באפריל 1926, להוריה אליזבת ואריק ואחות קטנה לפיטר. המשפחה חיה חיים נוחים וברווחה כלכלית.

עם עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933 חלה החמרה הדרגתית במעמדם החברתי, הכלכלי והמשפטי של היהודים ורבים מיהודי גרמניה החליטו לעזוב ולעלות ארצה. וכך בשנת 1933 עלתה משפחת באום המורחבת – דודים ודודות ומשפחותיהם ומשפחתה של סבתא ארצה, הם הגיעו באנייה לחופי יפו אך היות והנמל לא היה מספיק עמוק, האנייה עגנה הרחק מהחוף ועובדי הנמל הערבים העבירו אותם בסירות קטנות לחוף הים, היה זה המפגש הראשון עם תושבי המקום הערבים שדיברו ערבית והיו לבושים בצורה שונה. במשך מספר חודשים הם גרו במלון בריסטול  שברחוב בן יהודה, הייתה זו תקופה קשה עבורם, הם לא היו רגילים לחום וליתושים, למאכלים השונים ולאווירה שהייתה כה שונה מזו שבברלין.

ברחוב בן יהודה לא היו מדרכות וכבישים אלא רק חול חול ואבק. בתקופה הראשונה לאביה לא הייתה עבודה ובני המשפחה לא שלטו בשפה העברית, אבל הם התאהבו בחוף הים של תל-אביב. אחרי מספר חודשים בארץ עברה משפחתה של סבתא לדירה ברחוב הירקון ומרבית שכניהם היו ייקים, וכמו כן נותני השירותים השונים כמו בעל המכולת, התופרת, מוכרי הקרח והנפט והם המשיכו לדבר ביניהם גרמנית. לאט ובהדרגה הם הרחיבו את מעגל חבריהם, הם נהגו ללכת לשתות קפה ולרקוד בבתי הקפה "גינתי ים" ו"סן רמו" שהיו על הטיילת של תל אביב, במלון דן וכן נהגו לשבת בקפה "הרלינגר" שהיה ברחוב בן יהודה פינת הגליל היום רחוב מאפו, ובזמן שההורים שתו ורקדו שיחקו ילדיהם על חוף הים.

אבא של סבתא פתח עם שותף מפעל לכיסאות ושולחנות מתקפלים שנקרא "חיש קל". את השם למפעל נתן המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק, שגר אף הוא בתל-אביב ואבא של סבתא ושותפו פנו אליו בבקשה לתת שם עברי למפעל והוא נענה לכך.

בשנת 1934 הקימו בקצהו הצפוני של רחוב דיזנגוף בתל אביב מה שקרוי כיום רחוב התערוכה יריד מסחרי בינלאומי בו השתתפו מדינות רבות והציגו מוצרים, מוצגים ודרכים לפיתוח סביבתי, גינון, דרכים, לונה פארק ופסלים וביריד שהתקיים בשנת 1936 לאבא של סבתא חנה היה דוכן והוא הציג את מוצריו.

אבא של סבתא הכיר בתל אביב את  ברוניסלב הוברמן שהקים בשנת 1936 את התזמורת הסימפונית הארץ-ישראלית, לימים התזמורת הפילהרמונית הישראלית. קונצרט הפתיחה של התזמורת היה בדצמבר 1936 בתל-אביב והוריה של סבתא חנה הוזמנו על ידי הוברמן וכאות על חברותם הם קיבלו כרטיסי מנוי ועד היום סבתא רבתא חנה, מקפידה ללכת לקונצרטים.

סבתא חנה החלה ללמוד בבית הספר והכירה חברים חדשים, אהבתה הגדולה הייתה הים, היא למדה לשחות ובכל הזדמנות הייתה יורדת מביתה חוצה את רחוב הירקון ואת שכונת מחלול ויורדת לחוף הים. שכונת מחלול הייתה שכונה שהתקיימה משנות ה-20 ועד תחילת שנות ה-60 של המאה ה-20, לאורך חוף תל אביב כ-500 מטרים על מצוק הכורכר, במקביל לרצועת חוף הים, ונתחמה מעט דרומה מרחוב גורדון ומעט צפונה משדרות קק"ל (כיום שדרות בן-גוריון).

סבתא חנה הייתה ספורטאית מצטיינת והשתתפה במכבייה השנייה שנערכה בתל אביב בשנת 1936. באחת מתחרויות הספורט בהן השתתפה כשחיינית היא הגיעה למקום השני וזכתה במדליית כסף. סבתא רבתא חנה היא זו שלימדה את בניה סבא רוני ואודי, את נכדיה ואת ניניה שחייה בים. בית החרושת שהקים אבא של סבתא לא הצליח והוא נאלץ לסגור אותו וכך אבא של סבתא ואחיה פיטר החלו לעבוד בבתי המלאכה של הבריטים שהיו בתל אביב עד אשר עזבו הבריטים את הארץ עם סיום המנדט הבריטי במאי 1948, והם נותרו חסרי עבודה.

על מנת לעזור בפרנסת המשפחה אמא של סבתא עבדה אצל שׁוֹקוֹלַטְיֵיר – שׁוֹקוֹלָדַאי אדם שהכין ממתקים ומוצרים שונים משוקולד. את השוקולדים היו מביאים לביתה של סבתא שם אמא שלה הייתה עוטפת אותם בנייר מיוחד ומעבירה אותם לבתיהם של האנשים שהזמינו את השוקולדים.

סבתא חנה אומרת שבסך הכל היו להם חיים מאוד טובים, הם נהגו לנסוע לחופשות בלבנון בתקופה שלפני קום המדינה, היו להם הרבה חברים ועם הזמן מצבם הכלכלי השתפר. לימים כשסבתא חנה התחתנה עם סבא יוסף ז"ל הם בילו את ליל החתונה במלון בריסטול בבן יהודה זה המלון בו שהו בתקופה הראשונה בארץ וכך ניסגר מעגל.

הזוית האישית

אהובה: כבת הדור השני לשואה ודווקא בגלל שאני ואחותי נולדנו בארץ צבריות ראשונות למשפחתם של אמי ואבי אני רואה חשיבות גדולה להמשיך ולספר את סיפור הורי ניצולי שואה ומשפחתם שנספתה בשואה. הייתה זו חוויה גדולה ומרגשת עבורי להשתתף בתכנית זו עם אלכס נכדתי ויחד ללמוד שוב על מסע התלאות שעברה אמי דובה גינזבורג שלה הקדשנו את הסיפור בשנות המלחמה ולאחריה.

אלכס: למדתי רבות על שתי הסבתות רבתות שלי סבתא דובה גינזבורג לבית רוסטובסקי ניצולת השואה וסבתא חנה רימר לבית באום שעלתה עם משפחתה מברלין בשנת כשהיא בת והתיישבו בתל אביב למדתי על החיים של שתיהן בתקופת מלחמת העולם השנייה כאשר האחת נמצאת במחנות וחייה כאסירה והשנייה גרה בתל אביב וחייה חיים חופשים שכללו הליכה לים ולבריכה ומשחקים עם חברות. נהניתי מאוד לעבוד עם סבתי אהובה דיברנו הרבה במהלך העבודה ושיתפנו אחת את השנייה בחוויות.

מילון

גימנסיה
פירושה של המילה גימנסיה הוא בית ספר תיכון, ביוון העתיקה שימש כמתחם שבו קיבלו אנשים צעירים חינוך גופני ואינטלקטואלי.

ציטוטים

”"כשהייתה חטיבה בצבא הבריטי שהורכבה כולה מיהודים בעיקר בקרב אנשי היישוב מארץ ישראל. "“

”שתמיד תאמין בעצמך וביכולותייך.“