מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הסבתא הכי מדהימה שיש

אני ונועם בבת המצווה של נועם
משמאל: אמי מחזיקה אותי ולידי אחי
סיפור חייה ועלייתה של סבתא יהודית

שמי יהודית, נולדתי בשנת 1937 בקרקוב. לאמי קראו לאה לנדאו, היא נולדה באושוויץ, אני לא יודעת מתי. לאבי קראו יהושע יעקובוביץ' והוא נולד בטרנוב, אני חושבת שבשנת 1905. הוא הוסמך לרבנות בגיל 16. יש לי אח גדול ממני בשנתיים.

אני לא זוכרת הרבה מהבית. אני משערת שדיברו יידיש. מה שאני זוכרת מהילדות זה שולחן שבת ומרק עוף – לא עם אטריות אלא עם קוביות בצק. מאוד אהבתי את זה. שיר ילדות שזכור לי, הוא מתרגום מפולנית נשמע בערך כך: "עלתה חתולה על הגדר.." והשיר הזה הוא קצר, לא ארוך.

כשהייתי בת שנתיים פרצה מלחמת העולם השנייה, ובגיל 4 בערך החלו הגזירות כנגד היהודים. במשך כשנתיים התחבאתי בבתים של פולנים. למדתי כל פעם שם אחר שנתנו לי במשפחה אחרת. מדי פעם אימא הייתה באה לבקר אותי. זה היה כיף. כשהייתי בערך בת שש, אימא סידרה שיעבירו אותי את הגבול לסלובקיה בלווית קרובת משפחה רחוקה בשם יטי. הגענו לעיר בשם פרשוב בערב כיפור, ישר לבית הכנסת.  יטי סידרה שאני אשאר שם אצל זוג יהודים ללא ילדים. הוסכם שהם ידאגו לי בינתיים ואם אימא תבוא לקחת אותי הם ימסרו לה אותי. הם נתנו לי את שמי – יהודית (על שם ילדה שהייתה במשפחתם) ותאריך לידה מפוברק (שעד היום רשום בתעודת הזהות שלי). הם דאגו לי לכל אורך המלחמה. דאגו להחביא אותי במשפחות נוצריות סלובקיות כשהמצב בסלובקיה החמיר ואבי התאמץ אפילו הסתכן ובא לבקר אותי, עד שפעם אחת כמעט ונתפס בדרך.

אחרי המלחמה, כשההורים שלי לא הגיעו (שניהם ניספו בפולין), האנשים שטיפלו בי אימצו אותי וגידלו אותי עד בגרות. לאמי המאמצת קראו מרים, והיא ילידת 2.9.1905, היא הייתה עקרת בית. לאבי המאמץ קראו אינץ (בעברית יצחק) יליד 18.9.1902. הוא עבד במנסרה. שם משפחתם-משפחתי היה גלבמן. למדתי בשבעה בתי ספר (לא היו שמות לבתי הספר) בסלובקיה. החברה שלי הייתה הילדים של השכנים, היינו משחקים קלאס, כדורסל, ארץ עיר, קלפים (רמי). בצעירותי, כמו כולם (היינו חייבים) הצטרפתי לתנועת נוער. הייתי חברה בתנועת הנוער הקומוניסטית "פיונייר קומסומול" ושם יצאנו לעזור בחקלאות,לאסוף תפוחי אדמה וכו'… אחרי התיכון למדתי כימיה בפראג, עיר שאני מאוד אוהבת. עד היום נוסעת לשם כמה פעמים בשנה.

כשהייתי בת 16 מישהו הכיר ביני לבין סבא. סבא לא התעניין בי. אחרי חמש שנים (בגיל 21) נפגשנו שוב וכעבור חודשיים התחתנו. התחתנו בתאריך 29.7.1958 בישוב בשם "סוליבר". הייתה חתונה "גדולה" מאוד- שמונה אנשים (כולל אני וסבא). גרנו בפרשוב. בגיל 23 כבר הייתי אימא לבן ובת. עבדתי כמורה לכימיה ולמתמטיקה. בשנת 1969, לאחר "האביב של פראג" – בו היו הקלות מסוימות במשטר הקומוניסטי – ראיתי בעיתון קריקטורה בה הופיעה תמונה של משה דיין שכביכול אומר שאנחנו למדנו מהנאצים כיצד לטפל בערבים. זה מה שחיזק סופית את החלטתי לעלות לארץ.

בשנת 1969, כשהייתי בת 32, יצאנו מצ'כוסלובקיה ונסענו ל"חופשה" ביוגוסלביה למשך שבוע וחצי. חזרנו דרך אוסטריה והגענו לסוכנות היהודית בווינה, שמה ביקשנו לעלות לארץ. לא לקחנו איתנו כלום. לא היה אפשר. גם לא סיפרנו לאף אחד בבית שאנחנו עוזבים. אפילו לא לילדים. כעבור שבוע הגענו עם מטוס לארץ. במטוס שאלו את הבת שלי, שהייתה בת 9, אם לקחנו איתנו דברים והיא ענתה לא. אז שאלו אותה מה נעשה כשנגיע? והיא ענתה: "יש לנו ידיים. נעבוד". נחתנו בשדה התעופה לוד ומשם דב, אח של סבא, לקח אותנו לנתניה. לאחר מכן עברנו למרכז קליטה בבאר שבע ושם אני מתגוררת עד היום. בארץ עבדתי במעבדה כימית במכון לחקר הנגב עד שיצאתי לפנסיה.

יש לי שלושה ילדים, תשעה נכדים ונין.

הזוית האישית

נועם: נהניתי מאוד לשבת עם סבתא שלי ולשמוע על מה שהיא עברה. חשוב לי שהתכנית הזאת תמשיך כדי להנציח סיפורים של אנשים ואת ההיסטוריה שלנו כעם. אני גאה להשתתף בתכנית זו ושמחה שקיבלתי את הבמה.

מילון

אוקוליארה
משקפיים

האביב של פראג
האביב של פראג הייתה תקופה של ליברליזציה פוליטית בצ'כוסלובקיה בעידן שבו היא הייתה חלק ממדינות ברית ורשה ומהגוש המזרחי בו הייתה ברית המועצות דומיננטית, בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה. האביב של פראג החל ב-5 בינואר 1968, ונמשך עד ל-21 באוגוסט אותה שנה, כאשר צבאותיהן של ברית המועצות ושל חברות נוספות בברית ורשה פלשו לצ'כוסלובקיה כדי לעצור את הרפורמות. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”אני לא בבית“

”גדה דו בוהה סו מויה אוקוליארה? (בתרגום מסלובקית: איפה לעזאזל המשקפיים שלי?)“