מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הנשיכה ויד הגורל

סבא מנחם פאר והנכד אסף רביד
סבתא לאה עם שלום פסטרנק
מאת אסף רביד וסבא מנחם פאר

סיפורה של סבתא רבתא שלי לאה:
"נולדתי בתאריך 13 במאי 1926 בסאצ'ל מחוז באראמארוש שבצפון מערב רומניה. לייב פולק היה אבי, סוחר נוסע ואמא חיה רבקה לבית פולק, עקרת בית חרוצה. אחי הגדול ממני זלמן שלמה נולד בשנת 1924. אחרי נולדו עוד חמישה בנים, כך שאני הייתי בת יחידה בין שישה בנים בבית.
 
אמא חייה רבקה ואבא לייב התפרנסו ממסחר, נסעו עם עגלה והסוס שלהם לשווקים כמו סימרגן, שם קנה סחורה, תפוחי עץ, אגסים, בצל, תרנגולות ועוד. כאשר נכנסו ההונגרים לאזור שלנו, ליהודים ובמיוחד לכאלו עם זקן ופאות, אסור היה לצאת לשווקים ולקנות סחורה. על מנת לעקוף גזרה זאת, אמא (חיה רבקה), שהייתה אישה מוכשרת מאוד עם תושייה, הצטרפה לאבא והיא זאת שביצעה את הקניות. לאחר מכן נסעו יחד לשווקים כמו וישעווס למכור את הסחורה.
 
לאחר מספר ימים מוציאים אותנו מבית הכנסת, מסדרים אותנו בשורה ומוציאים אותנו למסע. נשים, ילדים גברים צעירים ומבוגרים. את סבא עזריאל מושיבים על עגלה וסוס, שלמה רק מניח יד על העגלה ומיד מקבל מכה מקת של רובה, זה כל כך כאב שהוא פורץ בבכי. 

 
בחלוקת האוכל אני מקבלת נשיכה מסוס
כחודשיים אחרי שהגעתי לאושוויץ, בעודי עומדת בתור לקבל את ארוחת הצהריים שלי, סוס שהיה רתום לעגלה שהביאה את האוכל נשך אותי וכדי לקרוע ממני את הבשר שבפיו הוא מנער את ראשו ותוך כדי כך זורק אותי הצידה מספר מטרים מהמקום שבו עמדתי. מעוצמת הכאב איבדתי את ההכרה למספר דקות. כשהתעוררתי עמדו מסביבי גרמנים. חלק מבשרי ומשמלתי נשארו בפיו של הסוס.
אני שומעת גרמני אחד מאלה שעומדים סביבי מביע את נכונותו להרוג אותי עם הרובה שלו. גרמנייה אחרת שעומדת לידו אומרת לו, לא, לא צריך, היא עוד צעירה וצריך לתת לה לחיות. העיקר, נתנו לי לחיות. מתוך ההמולה הזאת מגיחה בחורה יהודייה מהקבוצה שלי ומבקשת רשות לחבוש אותי. נותנים לה רשות והיא קורעת רצועת בד מתחתית השמלה שלה וחובשת אותי. לאחר מכן מושיבים אותי בצד לנוח למשך שאר יום העבודה.
 
בסיומו של יום, בדרך חזרה לצריפים, רבקה אוביץ (היום שפירא) ורבקה-לה מיליונר תופסות ותומכות אותי ועוזרות לי להגיע חזרה לצריף מספר 12, הליכה של כשעה וחצי. תוך כדי הליכה אני סובלת מכאבים איומים ואין מה לעשות נגד זה חוץ מאשר להחזיק מעמד, כי האפשרות השנייה פחות טובה, ואני רוצה לחיות. מגיעים חזרה למחנה הריכוז. אדית, האחראית על הבלוק, שואלת מה קרה. לאחר ההסבר של הבנות בקבוצה שלי היא מבינה מה קרה ותופסת את ראשה בשתי הידיים. התחבושת הייתה דבוקה לפצע וזה לא נראה טוב.
 
אדית הייתה אישה מאוד טובה, מה אומר לכם, היא ממש הצילה חיים. למחרת בבוקר היא לוקחת אותי למין מרפאה, שם אומרים לה מה את עושה אתה כאן? את לא רואה שהפצע מלא במוגלה? ואדית עונה להם, היא צריכה לחיות היא עוד צעירה. היא ראתה עם מי יש לה עסק, תפסה אותי והסתלקנו משם. אדית החזירה אותי לצריף ויצאה. לאחר מספר דקות חזרה עם בקבוק אלכוהול וחיטאה לי את הפצע. במשך יומיים הצליחו להסתיר אותי בצריף, אני פשוט לא יכולתי להרים את היד. בלי אוכל, תרופות, רק אדית שהגיעה מדי פעם ונתנה לי מעט מים.
 
ניסיתי לשכב לנוח אך לא יכולתי כי מאוד כאב לי. לאחר יומיים חזרתי לעבודה. חברות שלי, רבקה שפירא ורבקה פוגל חיפו עלי משני הצדדים, הן עשו גם את החלק שלי בשבירת גושי האדמה הקשה. השומר ששמר עלינו בזמן העבודה דיווח לממונים שאני לא יכולה לעבוד וחברות מחפות עליי אבל מנהלת העבודה במקום עשתה את עצמה שהיא לא שומעת מה שהשוטר מדווח לה. כך אני ממשיכה להתמודד עם הפצע, שעה שעה, יום יום, השמלה נדבקת כל הזמן לפצע וקשה לי. בזמן מסוים כאשר אני בשירותים, עולה לי הרעיון למרוח את הפצע בשתן, וזה מה שעשיתי מספר פעמים, והרי זה פלא – זה עזר!
 
בשירותים שהיו מחוץ לצריף שלנו היה מאוד צפוף, ישבנו ישבן לישבן, אבל אני המשכתי בריפוי עצמי עם השתן. בערב היתה סלקציה שקובעת מי חלש מדי ולא כשיר יותר לעבודה ולכן יילקח לקרמטוריום (לתאי השרפה). אדית יצאה מתוך הנחה שברגע שהגרמנים יראו איזה פצע יש לי על הגב, בטוח ישלחו אותי לקרמטוריום. אדית חוזרת ואומרת לי, את צריכה לחיות, את עוד צעירה. היא הסתירה אותי ואמרה לי, אם תשמעי שקוראים במספר שלך 7461 תעשי את עצמך שאת לא מבינה מה זה, אל תעני! ואכן צעקו הרבה פעמים את המספר 7461 אבל אני לא עניתי כלום, מרוב פחד ולחץ הרגשתי איך הדמעות זורמות לי מהעיניים. הייתי כל כך חלשה עקב הפגיעה שבקושי עמדתי בשורה (לשבת לא הייתה אופציה במעמד זה). כשנגמרה הספירה אדית ניגשה אלי, חיבקה אותי ונישקה אותי, ואמרה לי, שוחררת בינתיים ("דו ביסט פריי גבורנן פורלייפיק"). היא תמכה בי והחזירה אותי לבלוק והשכיבה אותי על הדרגש, היה לי מאוד קשה וכאב מאוד. הבגדים נדבקו לפצע ומדי פעם פתחו אותו מחדש. אדית הבחינה במצב והייתה מתוסכלת, ואמרה כמתנצלת מה אני יכולה לעשות? הלוואי ויכולתי לעזור יותר.
 
(כשסבתא מספרת על אותו ערב, היא מתרגשת ובוכה גם כעת)
 
אדית נישקה אותי ויצאה מהבלוק. למחרת בבוקר היא באה לשאול לשלומי ולאחר מכן יצאתי לעבודה בשדה. כאשר חזרנו מהעבודה ביום שישי לקחו אותנו להתרחץ (פעם בשבוע), אז הייתי שוטפת היטב את המקום. אחרי חודשיים בערך הפצע התרפא פחות או יותר, אבל סימן נישאר. אני כבר בת 19 בערך, הגרמנים כבר מריחים את ההפסד במלחמה ומחליטים להעביר אותנו ברכבות לתוך גרמניה. שם הם היו זקוקים לנו על מנת לעבוד בבית חרושת לייצור תחמושת. עבדנו משמרות, שבוע משמרת יום ושבוע משמרת לילה. יום אחד בזמן העבודה שמנו לב שהשומרים שלנו נעלמו ואינם. בית החרושת היה ממוקם מתחת לאדמה ומעליו עצים וירק על מנת להסוות אותו מהאויב. תפסנו אומץ ולאט לאט יצאנו מבית החרושת, עלינו אל פני הקרקע. אין גרמנים, אין שומרים, ראינו שאנחנו לעצמנו, אנחנו משוחררות! לאחר נסיעה ברכבות, הליכה ממושכת ומפרכת וגנבת הגבול הגענו לסיגט.
 
חזרנו מהתופת בחיים, עם המון שאלות בלי תשובות. מי עוד חזר? מה הלאה? הגעתי חזרה לסצ'אל ומשם המשכתי לווישאו ולסיגט, הייתי סחוטה מתלאות הדרך. רעבה, צמאה, עם בגד לא בגד, ממש לא היה לי כלום. אני לא זוכרת איך הגעתי מסיגט לסצ'אל (סוס ועגלה, ברגל). שם משכתי בכל כוחי והגעתי הביתה, לבית שגרתי בו עם אמא ואבא, לבית שממנו יצאנו למסע התופת, שממנה חזרתי לבדי בשלב זה.
 
החלטתי להתמסר לחיפוש אחרי קרובי משפחה ומכרים. לאחר מספר ימים אנשים טובים עזרו לי לאתר את אחד הדודים שלי שחזר מהתופת עם ארבעה מהילדים שלו. אצלו גרתי עד שהכרתי את בעלי הראשון, הרשל קסירר. התחתנו והקמנו משפחה. נולדו לנו בת בשם רבקה ולאחר חמש שנים בן בשם אברהם (אבי).
 
בשנת 1961 עלינו לארץ ישראל דרך בלגיה. סיפור הבריחה והעלייה לארץ הוא סיפור אחר.
 
הלב של הרשל בוגד בו
בקיץ של שנת 1970 בביקור אצל חברים, הרשל מתלונן על מיחושים בצד שמאל של החזה. החברים מזניקים אותו לבי"ח קפלן ושם הוא מקבל טיפול ואבחנה. לאחר מספר ימים הוא נשלח הביתה למנוחה. למחרת בבוקר יצאתי לעבודה שלי, השארתי להרשל את ארוחת הצהרים במקרר. כאשר חזרתי מהעבודה אני מגלה שהרשל לא נגע באוכל. למה לא אכלת? אני שואלת אותו. הוא עונה לי, לא רציתי לאכול לבד, אני רוצה לאכול אתך. לייקו, הוא קורא לי, אני מגיעה למיטה ואילו הוא מסמן לי, שבי כאן לידי. הוא מחזיק לי את היד ואומר לי את הדברים הבאים: לייקו, במידה והלב שלי בוגד בי בשלב מסוים, אל תישארי לבד. בתחילת 1973, כשהבת שלי רבקה היתה בהריון עם הילד השני, לקראת סוף חודש אפריל, הרשל מגיע הביתה לארוחת צהריים, ולאחר מנוחה קלה חזר לעבודה. כשהגיע לחנות שלו, הוציא את המפתחות על מנת לפתוח את הדלת, קרס ונפל, ומרגע זה החיים שלי הפכו לחיים אחרים.
עידן שלום פסטרנק מתחיל
בוקר אחד מגיע גבר לבוש כאיכר ונכנס לחנות. שי, בנה של רבקה שפירא, היה אצלי בחנות ואמר לי, דודה לאה, האיש הזה מסריח. האיש הסתובב ויצא מהחנות מבלי לומר מילה. מספר ימים לאחר מכן הוא מגיע שוב, לניסיון נוסף. מכאן הלך ונרקם הקשר בינינו, ראיתי איך הוא מתנהג אלי ואיך הוא מנהל את הקשר בחודשים האחרונים וזה מצא חן בעיניי.
 
שלום רוכש דירה
במפגש הבא שלום לוקח אותי לרחובות ואומר לי, תבחרי בית. בחרתי את הבית הזה שאנחנו גרים בו כעת, בית שרק התחילו לבנות. משרד המכירות היה בראשון לציון. עולים לאוטובוס ונוסעים לראשון לציון. במשרד הוא אומר לי חצי אני רושם על שמך וחצי על שמי.
 
נשיכת הסוס – סגירת המעגל
מספר שבועות אחרי הנישואים שלי עם שלום הוא מבחין בצלקת על הגב שלי. לייקו, ממתי הצלקת הזאת על הגב שלך? הוא שואל. עניתי, הצלקת הזאת זה היסטוריה, לגמרי שכחתי מזה. ואז שלום שואל בהפתעה, זו את?! נפל לו האסימון והוא הוכה בתדהמה. הסתבר ששלום הכיר את הסיפור מאשתו הראשונה דבורה. בזמנו היא סיפרה לו, שבזמן העמידה בתור לאוכל, סוס נשך נערה מסצ'אל. דבורה הייתה עדה לאירוע וביקשה רשות לצאת מהשורה ולחבוש את הנערה. את הסיפור הזה היא גם סיפרה לבנות שלה. היא תמיד שאלה את עצמה, מי יודע מה עם הנערה הזאת שננשכה, האם היא חיה? בשלב הזה ניתן היה להבחין ששלום מרוגש מאוד וקרוב לבכי. הסתובבתי אליו ושאלתי אותו מה, זה מדבק הצלקת הזאת? מה קרה לך? לאחר מספר דקות שלום התאושש מעט ושאל, את יודעת מי הייתה זו שחבשה אותך אחרי שננשכת? עניתי לו שאני לא יודעת ושהייתי מאוד רוצה לדעת. שלום ענה לי בהתרגשות רבה, עם דמעות בעיניים, זאת הייתה דבורה, אשתי הראשונה! עכשיו היה התור שלי להיות בתדהמה, כמעט נחנקתי מהתרגשות. לצערי לא הכרתי אותה, כל הזמן הזה היא גרה במרחק קטן ממני, היא בבית גמליאל ואני בזרנוגה, כ-10 דקות נסיעה, ואני לא ידעתי, כמה חבל! אם הייתי יודעת הייתי הולכת לראות אותה, לפחות לתת לה חיבוק או לומר תודה.
מה לחשוב על המקרה הזה? צרוף מקרים? מהשמיים? אני לא יודעת, כנראה שכן.
שלום סיפר על ההתפתחות החדשה בנושא גם לבנות שלו. הקשר שגם כך היה חזק וטוב, רק הלך והתחזק בין הבנות לביני. כולנו האמנו שזו ידו של הגורל, דיברנו על האירוע הזה מספר פעמים, גם בינינו וגם עם המשפחות שלנו, ותמיד הגענו לאותה מסקנה, ידו של הגורל הייתה בזאת – באשערט. 
 
קישור לסיפור התיעוד ביו טיוב: הנשיכה ויד הגורל – מנחם פאר ואסף רביד
מורה מנחה: עפרה שפר

תשע"ה 2015

מילון

באשערט
יד הגורל

ציטוטים

”את עוד צעירה, את צריכה לחיות“