מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הנצר האחרון למשפחת טיר

ישראל פיינגולד וחדוה אמיר
הניה בצעירותה
בודדה בעולם בגיל 25

אנחנו, ישראל פיינגולד וחדוה אמיר (פיינגולד), החלטנו להעלות את הסיפור של אמנו, הניה פיינגולד, לאתר של בית התפוצות כדי שארבעת הנכדות שלה וחמשת הנינים יכירו אותה, גם אם לא בעודה בחיים.

אמנו, הניה פיינגולד נולדה בשנת 1920 לסלומון (זלמן) ופרידה טיר בעיר בזז'ני שבפולין. היא היתה הבת הבכורה בין שישה ילדים: שלושה בנים ושלוש בנות. בתקופה זו, הפולנים חוקקו חוקים שהקשו על חיי היהודים ופגעו בפרנסתם, וכך היא נאלצה, בתום עשר שנות לימוד, ובהיותה הבת הבכורה, לצאת לעבודה כדי לעזור בפרנסת המשפחה.

אביה היה אדם דתי והחינוך בבית היה קשוח מאד. שני זכרונות ילדות שהיא נהגה לספר:

סיפור אחד: בחור שגר ליד דודתה הקים תזמורת שנהגה להופיע באירועים של הקהילה. היא הוזמנה להצטרף לנסיעות שלהם, אבל אביה אסר עליה. יום אחד, כאשר אביה היה בבית הכנסת, אמה הרשתה לה לנסוע. הם הספיקו לנסוע כ-20 ק"מ ואז אביה, שחזר בינתיים הביתה וגילה שהיא נסעה עם הלהקה, השיג אותם עם כרכרה, ובכוח הכריח אותה לחזור איתו הביתה. היא לא סלחה לו מעולם על הבושה.

סיפור שני שנהגה לספר הוא שמאד אהבה לרכב על אופניים. אולם, לדעת אביה, זה לא היה נאה לבחורה יהודיה לרכוב על אופניים. לכן, היתה מכינה כריכים טעימים ומחליפה אותם תמורת "סיבוב" באופניים. עד שיום אחד, אביה גילה זאת, וזה היה סוף הסיבובים באופניים.

כשהיתה בת 18, בעזרת בן דודה שהיה רופא, איפשרו לה להגיע שלוש פעמים בשבוע לבית חולים, ללמוד תוך כדי הסתכלות. זה היה בית חולים שיהודים לא יכלו להתאשפז בו. בשנת 1939 נפתח בעיר בית חולים שניהלו אותו נזירות, והוא היה מיועד לכלל האוכלוסיה. עקב "נסיונה", היא התקבלה לקורס אחיות מעשיות מזורז, ולאחריו התקבלה לעבודה בבית החולים הזה ועבדה בו עד שהרוסים הגיעו לעיר בשנת 1941.

המפקד הרוסי של העיר בחר שלושה רופאים ושש אחיות מבית החולים הזה, וגייס אותם לצבא הרוסי. הם עלו לרכבת ששימשה בית חולים לפצועי מלחמה רוסים. התקופה היתה קשה מאד. הדבר היחידי שעזר להם היה היחסים הטובים בין הרופאים והאחיות שגוייסו מבזז'ני ותמכו אחד בשני.

בשנת 1945,כאשר הסתיימה המלחמה והיא שוחררה מהצבא הרוסי, היא חזרה "הביתה". היא גילתה שאין לה בית, והיא היחידה שנשארה מכל משפחתה הגרעינית. קרובת משפחה רחוקה אספה אותה אל ביתה. היא ובן המשפחה שהיה בערך בגילה, ישנו בתורנות על אותה מיטה: אחד על הרצפה ובלילה השני התחלפו.

אבינו, בן ציון, הגיע במקרה לעיר, והם נפגשו במאפיה שאפו מצות לפסח: מצה לכל יהודי. אחרי תקופת חיזור קצרה הם התחתנו. כל אחד מהם נשאר לבד, והיה רצון ליצור משפחה, להשתייך. שניהם היו מפולין, אבל בז'זני היתה עכשיו תחת משטר רוסי. הם ניסו להגיע לאיזור אחר בפולין אבל האנטישמיות בפולין היתה בשיאה, ואז החליטו להגיע לגרמניה שהיתה איזור כיבוש אמריקאי. הם הגיעו למחנה עקורים שליד העיר מינכן שנקרא פרנוולד, ושם גם נולד בנם הבכור ישראל. במחנה היו להם תנאים טובים יחסית, אחרי התופת שעברו. בן ציון, שניגן על כינור, הצטרף לתזמורת המחנה, אוכל לא היה חסר כי לזה דאגו האמריקאים, והם חזרו להרגיש "בני אדם". אבל, המחנה היה "מחנה מעבר". בשנת 1949, הם עלו לישראל. תחילה גרו במעברה בנתניה, ואחרי תקופת מה, עברו לבית  בשיכון הותיקים בנתניה, שם נולדה בתם חדוה.

המשפחה הצעירה

בשנת 1953 נולדה ביתם השניה חדוה. הניה עזבה את מקצועה כאחות והקדישה את עצמה לגידול הילדים.

הניה ובן ציון בחוף הים בנתניה

עם השנים עברו לגור בעיר נתניה, ומצבם הכלכלי השתפר כאשר זכו לקבל פיצויים מהגרמנים. הניה זכתה להכיר את ארבעת נכדותיה. היא נפטרה בשנת 1997.

הניה ובן ציון עם ארבעת הנכדות, הבת חדוה, החתן מיקי והכלה ולה

הזוית האישית

ישראל: הדפדוף באלבומים הישנים ובעבודות השורשים של בנותיי ריגש אותי מאד, ואני מרגיש שזה כבוד גדול שסיפורה של אמי יופיע באתר של בית התפוצות למען הדורות הבאים.

חדוה: מאד התרגשתי. ואפילו למדתי דברים חדשים על אמי. אני מודה לאחי וגיסתי ששיתפו אותי בחוייה המעצימה והמרגשת הזו.

מילון

מחנה עקורים
מקום מגורים זמני לפליטי מלחמה בתום מלחמת העולם השניה

פרנוואלד
מחנה פרנוואלד (Föhrenwald) הוא אחד ממחנות העקורים הגדולים שהוקמו לאחר מלחמת העולם השנייה באירופה, והאחרון שנסגר (בשנת 1957). המחנה היה ממוקם במקום הנקרא כיום ואלדראם בעיר וולפראטסהאוזן שבבוואריה, גרמניה. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”חברים טובים זה כמעט כמו משפחה“