מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הנסיך הקטן שלי

סבתא מירי ואני מאי
סבתא מירי ומשפחתה בוונציה
ההורים שלי

אבי אשר

אבי אשר בן נתן, שנקרא גם ארתור, נולד בווינה שבאוסטריה ב-15 לפברואר 1921. הוא היה האח הצעיר לאחותו קלרה. הוא למד בבית ספר יהודי וכבר בצעירותו היה ציוני והשתתף בפעילויות של הנוער הציוני. הוא סיפר לי שכשהיה בן 16 נסע בטרמפים להשתתף בקונגרס הציוני. כשהיה בן 17 בשנת 1938 אחרי "ליל הבדולח" (בלילה הזה שבין 9-10 לנובמבר 1938 התפרעו נאצים והרגו יהודים רבים והשמידו בתי כנסת, דירות וחנויות), החליטו כל בני משפחתו לעזוב את וינה ולעלות לארץ ישראל.

בישראל הצטרף אבי לקיבוץ ״מדורות״, ומהר מאד חבר לדוד בן -גוריון ומילא תפקידים רבים.

אחד התפקידים היה לראיין פליטים שהגיעו מאירופה וברחו מהשואה, על מנת לקבל מידע על מה שקורה באירופה בתקופה זו. עם תום המלחמה ב- 1945 נשלח אבי לוינה בתפקיד של מפקד הבריחה, ארגון שסייע לפליטים יהודים לעלות לארץ ישראל. לאחר מכן הוא היה בין מקימי ה״מוסד״.

מאז ועד יום מותו שירת אבי בתפקידים שונים למען מדינת ישראל וחלקם מחוץ למדינה. לדוגמא, בשנת 1956 כיהן כנציג משרד הביטחון בפריז. משנת 1958 ועד 1965 הוא כיהן כמנכ"ל משרד הביטחון. בשנה זו (1965) נכרתו יחסים דיפלומטיים בין ישראל לבין גרמניה, ואבי התמנה לשגריר ישראל הראשון בגרמניה. במהלך חמש השנים בהם שירת שם נבנתה מערכת יחסים מורכבת בצל מחאות של יהודים בישראל ובעולם שהפכה במשך השנים למערכת יחסים חמה והדוקה בין הממשלות. בשנת 1970 עד 1975 כיהן כשגריר ישראל בפריז. בהמשך כיהן בתפקידים שונים בישראל ובשנים האחרונות עד היותו בן 90 היה יו"ר יד בן גוריון בנגב.

פגישה בין אמי ואבי

בעת שהותו של אבי בקיבוץ הגיעה אמי אריקה למשק הפועלות שהיה מקושר לקיבוץ שלו. באחת הפעמים כשאמי ישבה לאכול בחדר האוכל עם שאר החלוצות, נכנס לחדר האוכל בחור יפה תואר עם עיניים כחולות שמשך את תשומת ליבן של כל הבנות. היחידה שלא הסתכלה עליו היתה אמי, וזאת כיוון שהיתה קצרת ראייה ולא הרכיבה משקפיים. דווקא עובדה זו הביאה את אבי להסתכל על אמי ומהר מאד נוצר ביניהם קשר עין והאהבה התחילה לפרוח. הם התחתנו בקיבוץ על מנת שיוכלו לעבור לגור ביחד באוהל. הם התחתנו אצל הרב בחדרה ואבא קידש את אמא בטבעת הנישואין שהייתה שייכת לחברה שלהם, עדה, שהייתה הראשונה שהתחתנה בקיבוץ. העד בחופה היה בעל חנות המכולת השכנה, ובזמן הטקס חשב הרב שהעד הוא החתן כיוון שהחתן, אבי, נראה צעיר כל כך. שני הורי היו בני 19 בחתונתם והיו נשואים 70 שנה עד מותה של אמי, אבי נפטר שנתיים אחריה בגיל 93.

אמי אריקה

אמי נולדה בווינה למשפחה שהייתה חלק בלתי נפרד מחיי העיר. לאמי היו עוד 4 אחים ואחיות אבל היא הייתה היחידה שהשתתפה בארגון נוער יהודי ציוני. בשנת 1938 אחרי "ליל הבדולח" עזבה אמי את משפחתה ואת ווינה ועלתה לבדה לארץ ישראל. אמה ואחותה הבכורה שנשארו בווינה כי הרגישו שייכות למקום, נשלחו למחנה ריכוז ולא חזרו משם. מכתבים שסבתי שלחה מווינה שבהם היא מספרת על חייה בווינה הכבושה נשארו ונשמרו עד היום.

אחרי המלחמה בשנת 1945 הצטרפה אמי לאבי בנסיעה לאירופה של אחרי המלחמה וטיפלה בילדי פליטים יהודים במסגרת האירגון "אונר"א". (סוכנות הסעד והשיקום של האומות המאוחדות, מוסד לסיוע לפליטים ולאזרחים של בעלות הברית במדינות המשוחררות של אירופה והמזרח הרחוק אחרי מלחמת העולם השנייה).

אמי למדה בבית ספר לאחיות, ועבדה בקיבוץ כמטפלת של הילדים. כשאחי אמנון נולד לא הייתה מאושרת ממנה. במשך השנים היא התלוותה לאבי בכל תפקידיו, הרבתה בפעילות התנדבותית ואהבה לצייר.

ילדות ונעורים

נולדתי ב- 17 לדצמבר 1952 בג'נבה שבשוויץ. אבי למד בג'נבה באוניברסיטה יחסים בינלאומיים וכשהייתי בת 10 חדשים חזרנו לארץ. אחי הבכור אמנון נולד בקיבוץ דברת בשנת 1948. אמי אריקה סיפרה לי שכשאמנון היה תינוק היא היתה מטפלת של התינוקות בקיבוץ. בתקופה זו היו התקפות של הערבים שגרו בכפרים שליד הקיבוץ. כל פעם שהיתה התקפה היתה אמי לוקחת את כל התינוקות ורצה איתם לשוחות. (בור מחסה בזמן מלחמה).

כשהייתי בת שנתיים וחצי נסענו כל המשפחה במסגרת העבודה של אבי לג'יבוטי שבאפריקה. הזיכרון הראשון שלי משם היה של עופר שהסתובב בחצר של ביתנו, ואהב לנשוך אותנו בעדינות באוזננו. אחי ואני אהבנו מאד עופר אחד מסויים והיינו מאכילים אותו ומשחקים איתו. אינני יודעת עם הזכרונות שלי מאותו תקופה הם אמיתיים או קשורים לתמונות שנשארו ושהרביתי להתבונן בהם, ותמיד ביקשתי מהורי שיספרו לי על התקופה ההיא.

הייתי בת 5 כשהגענו לפריז ולמדתי שם שנה בגן ועוד שנה בכיתה א'. אחד הזכרונות שנחרטו בזכרוני היו ימי שבת בדירה שלנו. כל יום שבת היתה אמי מזמינה את עובדי נציגות משרד הביטחון לביתנו, והייתה מכינה מטעמים ועורכת משחקים לילדים.

כשחזרנו לישראל גרנו בתל אביב ואני למדתי בבית ספר "דובנוב" מכיתה ב'-ז', כמו כן הייתי חניכה בצופים. בסוף כיתה ז' נאלצתי לעזוב את בית הספר ולהתלוות להורי ולאחי לנסיעה לגרמניה. לאחי ולי היה קשה מאד לעזוב את ישראל, ביחוד בשל ההתנגדות וההפגנות שהיו נגד כהונת אבי כשגריר ראשון בגרמניה. כשהגענו לגרמניה הרגשנו רתיעה מהצורך לחיות בגרמניה עם ההיסטוריה הקשה שלה (מלחמת העולם השניה והשואה). אחת הדרכים שלנו להראות את רתיעתנו היתה לחצות את הכבישים ברמזור אדום ולהימנע ממגע עם כל אדם שחשבנו שלקח חלק בשואה.

אני למדתי בכיתה ח' בבית הספר האמריקאי בבון, ואחי אמנון עבר ללמוד בבית הספר האנגלי בהולנד. לאחר שנה שבה סבלתי בבית הספר החלטתי בהסכמת הורי לעבור לבד ללמוד בבית ספר התיכון הישראלי בפריז. שם למדתי את כיתות ט' ו- י',  ובזמן לימודי גרתי שנה בפנימייה ושנה אצל משפחה ישראלית. בתום השנתיים וכיוון שאבי עדיין המשיך לשרת בגרמניה, חזרתי לישראל לבדי, התגוררתי בבית הורי חברתי עפרה, וסיימתי את "תיכון חדש" בתל אביב.

בתום לימודי, כיוון שהייתי אמורה להתגייס רק באמצע השנה, נלוויתי להורי שיצאו שוב לשליחות, הפעם כשגריר ישראל בפריז. בשנה זו למדתי מתמטיקה באוניברסיטת פריז ובסיומה חזרתי לארץ להתגייס לצבא ושירתתי בחיל המודיעין.

לאחר סיום שירותי למדתי תואר ראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטת "בר אילן" וסיימתי תואר שני בפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטת "תל אביב". מאז ועד היום אני עובדת כפסיכולוגית  קלינית.

הפגישה ביני לבין ציון

את ציון הכרתי דרך חברים משותפים עוד בהיותי תלמידה ב"תיכון חדש" בתל אביב. בתחילה היינו ידידים והוא היה בא לבקר אותי בבית הספר כקצין ב"גולני" עם הג'יפ הצבאי כשהוא עושה רושם רב על כל התלמידים וביחוד התלמידות. כמו כן הוא בא אלי הביתה לתת לי שיעורי עזר בפיזיקה. בסיום שירותו הצבאי הוא נסע לסיינה באיטליה להתחיל את לימודי הרפואה במקביל לתקופה שאני הייתי בפריז. בסוף השנה הראשונה ללימודיו הוא בא לבקרני בפריז לאחר ששלח לי גלויה בה כתב שהוא בא ל"הראות לי את פריז". כמובן שהוא ידע היטב שאני בת בית בפריז ושאני היא זו שתראה לו את העיר.

אחרי שלוש שנים של חברות התחתנו בבית כנסת בתל אביב. ציון סיים לימודי רפואה והתמחה ברפואת נשים, ואני סיימתי תואר שני בפסיכולוגיה קלינית.

במשך השנים נולדו לנו שלוש בנות: שרון, קרן וליאת. וכיום משפחתנו גדלה ויש לנו 7 נכדים מקסימים: מיקה, מאי, עמית, נגה, ארתור, מעיין וסהר התינוקת.

 

אחי אמנון ז"ל

אמנון נולד ב- 3 בינואר 1948 כמה חדשים לפני קום המדינה. עבורי הוא היה תמיד האח הגדול שאהבתי והערצתי. בצבא אמנון שירת כקצין בחיל השריון, ובעת שירותו הוא התחתן עם נעמי. לאחר שהשתחרר מהצבא הוא למד כלכלה באוניברסיטה העברית בירושלים.

אמנון היה איש תרבות שאהב מאד מוזיקה, ספרות ותאטרון. הקשר ביננו התחזק עם השנים ואני הרביתי לבלות איתו ועם אשתו נעמי. אחרי מלחמת ששת הימים הוא חשב שאנחנו צריכים למצוא דרך לחיות בשלום עם שכנינו הפלסטינאים. ביום שבת, יום הכיפורים, ה- 6 באוקטובר 1973 פרצה המלחמה ואמנון עלה עם הגדוד שלו לצפון הארץ. למחרת הוא נהרג בקרב הראשון מול הצבא הסורי ברמת הגולן.

לאמנון ונעמי לא היו ילדים, אך מספר שנים לאחר שהתאלמנה התחתנה נעמי עם כתרי ונולדו להם שני ילדים – בועז ואלונה והם מהווים חלק בלתי נפרד מהמשפחה שלנו.

סיפור האהבה שלי – הנסיך הקטן

דמותו של הנסיך הקטן הוא מושא אהבתי ומלווה אותי מגיל 18. כשסיימתי את לימודי בתיכון קיבלתי מאחי אמנון ומאשתו נעמי את הספר "הנסיך הקטן". בהקדשה כתב אמנון כך: "את מבוגרת?! ר. עמ' 12-14 מנעמי ואמנון".

בחרתי להביא מתוך עמודים אלו את הציטוט הבא "כך טיבם של המבוגרים, ואין לדון אותם לכף חובה. על כן חייבים הילדים להתייחס אליהם בסלחנות ובאורך רוח, כי אנו, המבינים את סוד החיים, איננו מייחסים למספרים חשיבות יתרה" (עמ' 14).

מאז שאמנון נהרג, הנסיך הקטן הפך להיות חלק בלתי נפרד מחיי והוא תמיד יהיה "הנסיך הקטן שלי".

ברבות הימים התחלתי לצייר ודמותו של הנסיך הקטן מופיעה ברבים מציוריי. אני גם חוזרת וקוראת את הספר בזמנים שונים ובשפות שונות. הקטע המרגש ביותר עבורי בספר הוא מתוך פרק "הפרידה".

הנסיך הקטן לפני הפרדה אומר לחברו: "בלילה תישא עיניך אל על ותסתכל בכוכבים. אצלי הכל קטן מדי ולא אוכל להראות לך היכן נמצא כוכבי שלי. מוטב שכך הדבר. כוכבי שלי יהיה בעיניך כאחד הכוכבים: לכן תשמח לחזות בכל כוכבי השמיים… כולם יהיו לך כידידים החביבים עליך. ורוצה אני לתת לך שי…"( עמ' 80).

בהמשך הוא מוסיף כדי לנחם את חברו העצוב "יהיה זה יפה מאד. גם אני אסתכל בכוכבים. כל הכוכבים יהיו כבארות שגלגליהן העלו חלודה. כל הכוכבים כולם ישקוני מים חיים…"(עמ' 82).

בעיניי יש בספר זה פילוסופיה וחוכמת חיים והוא משמש עבורי במורה דרך ולכן אני חוזרת וקוראת בו שוב ושוב. הספר מהווה עבורי צוואה שהשאיר לי אחי ואני מרגישה שגם אחי אמנון מלווה אותי כל חיי. (מצגת תמונות 8+9)

הזוית האישית

מאי: במשך השתתפותי בתכנית הקשר הרב דורי חוויתי חוויה שאני אף פעם לא אחווה שוב זו הייתה חוויה מדהימה עם מלא סיפורים מעניינים מצחיקים ועצובים.  תודה רבה לסבתא המדהימה שלי שעבדה איתי על הסיפור במשך 14 מפגשים ולרונאת שליוותה אותנו במשך כל התכנית.

סבתא מירי: ההשתתפות בתכנית הקשר הרב דורי הייתה זכות גדולה עבורי שהוענקה לי ע"י נכדתי מאי ובליוויה המסור של רונאת. זוהי תכנית חשובה מאד שאיפשרה לי חיבור נוסף עם נכדתי, דרך שיתופה בסיפורים מהילדות ומהמשפחה שלנו.

מילון

פילוסופיה
חקר מושגי יסוד בהכרה האנושית כמו קיום, מציאות, נפש, הכרה, היגיון, מוסר, סיבתיות, ידע ושפה. גישתה של הפילוסופיה לשאלות אלה היא גישה ביקורתית, שיטתית ומסתמכת על בניית טיעונים רציונליים.

ציטוטים

”"מאחורי כל הדברים הנראים לעין, יש דבר מה גדול יותר כל דבר היינו נתיב".“