מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הניצחון שלי

מקס עם נווה רון וליאב
הילד מקס
מקס מספר, על, ילדותו הקשה וניצחונו הגדול

הסיפור מתחיל איי שם באלג'ריה הרחוקה, בעיר גלמה. אבי המשפחה שלום, אח במקצועו ואמי פורטונה הייתה עקרת בית, גדלו שלושה ילדים, גיל, קולט ואילנה. הבית, בית יהודי לכל דבר, עם חגים ושבתות, המצב הכלכלי בבית היה טוב. ב – 1941, אמי בהריון רביעי ובאפריל  1942 באופן פתאומי, נפטר אבי המשפחה, שלום, ממחלת הטיפוס. ב- 25 ליולי 1942, נולד אחי, לוסאן, הבן הרביעי לאמי פורטונה. ככה פתאום, באמצע החיים, נשארה אמי, עם ארבעה ילדים קטנים, דואגת לפרנסת המשפחה. זו הייתה מכה קשה, כמו ענן אפור שהסתיר את השמש ועטף את החיים בעצב. הימים ימי מלחמת העולם השנייה, רעב בתוניס. אמי, הייתה אישה חזקה,לא קבלה עזרה מאיש. היא יצאה לעבוד כדי להגן ולדאוג למשפחתה. אימא , עובדת בבית הכלבו, צופה יומיום באנשים שמכירה, מפנים לה עורף.

כאן אני נכנס לסיפור… אמי, הכירה בחור במקום עבודתה. הם התאהבו ותכננו להתחתן. ברגע של חולשה וחוסר זהירת, הרתה אמי. אלמנה עם ארבעה ילדים קטנים, בעיר קטנה בתוניס. הבושה גדולה. הסביבה המחבקת שוב הופכת לאויבת.

אני, מקס מרדכי דרעי (כהן). ב- 17/6/1945, נולדתי, בעיר גלמה, הבן החמישי של פורטונה. בבית החולים , הסבירו הרופאים לאמי, שבריאותי רופפת ועליה להשאירני לטיפולים שערכו, שלוש שנים. משפחתה של אמי, לא השלימה עם הולדתי ואמי נאלצה לעזוב את עיר הולדתה בבושת פנים, ללא רכוש ללא כסף, עם חמישה ילדים. יצאנו למסע, בעקבות הצעתה של דודתי, אחות אמי, לעבור לתוניס, לעיר ביזרט.

נמל העיר ביזרט

בדרך היו ימים, של רעב, ללא אוכל, ללא מקום לישון. ימים קרים ומפחדים לאישה עם חמישה ילדים. הגענו לדודה ברט הנדיבה, שחיה בבית קטן, אבל, ארמון של אהבה ורצון לעזור לאחותה. קבלנו את הדירה בעליית הגג, מצבנו השתפר ושוב חזרנו להיות משפחה שמחה. אך השמחה לא נמשכה הרבה זמן. באחד הימים, קראה אימא, לאחי לוסאן  (הרביעי מבין האחים) ולי. אימא הודיעה לנו שאנחנו עוברים לבית יתומים בעיר תוניס. "כך יהיה לכם יותר טוב" היא אמרה. עצובים, גדלנו בבית היתומים בין 3000  ילדים אחרים. המשמעת הייתה קשה, מסדר בוקר נוקשה ומי שניסה לרמות בניקיון הגוף, חטף מכות מהמטפלות. למדנו מהבוקר עד הערב, עם הפסקת צהרים ובערב שוב מסדר. הייתי ילד קטן ורזה, חשוף להצקות של הילדים, חטפתי מכות, רוב הזמן הייתי בהישרדות, אחי היה מגיע לעזרתי. במשך שלוש שנים, לא זכינו לאף ביקור מהמשפחה. יום אחד, נקראנו לחדר המנהל, היינו מפוחדים, זה אף פעם לא נגמר בטוב. להפתעתנו, עמדה בחדר אישה, שלא ראינו שלוש שנים. האישה בקשה, לראות את בניה. קפצנו משמחה, חיבקנו אותה חזק, כדי לדעת שאנחנו לא חולמים. אימא באה לבקר לאחר שלוש שנים. אימא לקח אותנו לעיר תוניס לביתו של הדוד, שוב הרגשנו ביטחון ואהבה. באחד הימים הבחין, הדוד, שלא עשו לי ברית. הייתי בן שבע. רק אז הבנתי שגדלתי כנוצרי. דודי, לחץ על אמי לעשות לי ברית. בגיל שבע, בבית החולים הפכתי ליהודי. שהינו במהלך חופשת הקיץ אצל דודי, נהנינו מאוד, היינו הולכים לחוף הים לעזור לדייגים ומביאים כסף, כדי לעזור לאימא. היינו הולכים לבית הקולנוע, לראות סרטים, היינו מטיילים ולא רצינו לחזור לבית היתומים. החופשה הבאה הייתה כשמלאו לאחי, לוסאן, שלוש עשרה שנים. הדוד ליאון ותושבי העיירה, עזרו לאימא לקיים את בר המצווה. בקיץ 1952, כשאחי הגדול גיל, בן 15, שלחה אותו אימא לארץ ישראל. חזרתי לבית היתומים, לבד, בוגר יותר וחזק, להמשיך שנה נוספת, עד לחופשה הבאה. הימים היו ימים קשים ובשנת 1954, נאלצת אמי, לשלוח את אחותי קולט לצרפת. אמי שהבינה שהחיים בבית היתומים קשים, הגישה בשבילי, בקשה, לסוכנות היהודית לעליה לארץ, אך בדיקות שעשו לי, גילו שאני מאוד חולה. חזרתי לבית יתומים, שהיה קרוב לבית. בבית היתומים, סבלתי מאוד, עבדנו עבודות פיזיות קשות. הרגשתי שאיני יכול יותר לעמוד בעומס. ספגתי מכות, מהמדריך, שזכורות לי עד היום. ברחתי, רצתי בכל כוחותיי, כשהגעתי לביתי, גיליתי שגרמו לי לחתך גדול ברגל. החתך טופל בבית החולים. למחרת, הגיע מנהל בית היתומים, מחשש שאמי תפנה למשטרה. אמי סלחה ולא התלוננה, אך לבית היתומים לא חזרתי יותר. נהניתי מחיי החדשים, קרוב לאחי ואמי. תחושה של הקלה גדולה וביטחון. בקשה נוספת שהגישה אמי לסוכנות, נענתה, אך בתנאי שאעלה יחד עם אחי לוסאן, שוויתר על לימודיו הגבוהים בבית הספר למהנדסים. ב- 4 באפריל 1956 נשלחתי, ביחד עם אחי הגדול, בעלית הנוער למרסיי, שבצרפת, שם למדנו עברית, במשך שמונה חודשים.

מוסד קומבוס שבמרסיי

ההמתנה הייתה קשה. כבר חשבנו שלארץ לא נגיע. לוסאן, ניסה לברוח ולחזור לתוניס, אך ללא הצלחה. כשחזר ביקש ממנהל המוסד שישלחו אותנו לארץ או שיחזירו אותנו לתוניס ואכן ב – 27/1/1957, עלינו על מטוס לארץ ישראל. אירוע עליתם של ילדים ושאר אנשים לארץ ישראל היה באותם ימים אירוע מרגש שהיה מתועד בצילומים וכתבות בעיתון מלווה בשמחה אדירה. גם אותי הילד הקטן, מקס, צלמו ברגע הירידה מהמטוס.

המטוס שבו הגענו לארץ
אני מקס, באמצע, יורד מהמטוס ומסתכל בחיוך

נדודים בארץ ישראל.

המקום הראשון אליו הגענו, היה, המוסד "רמת הדסה" שבטבעון.

רמת הדסה

אני זוכר בלילות, קולות של תנים ויללות שועלים. לאחר חודש הגיע אחי הגדול גיל והעביר אותנו לקיבוץ שריד. נדהמתי מהשפע שהיה בחדר האוכל. רצתי אל הלחם ולקחתי חמש פרוסות. שוב ספגתי לגלוג וצחוק. כל חיי חייתי במחסור, פחדתי שגם עכשיו לא יישאר לי אוכל. לאט לאט הסתגלתי לחיים החדשים, הבנתי שאין לי ממה לחשוש. ילדי הקיבוץ הפכו להיות חבריי. לכולם היו אימא ואבא ולי היה את אחיי, גיל ולוסאן. הגעגועים לאמי היו חזקים, אך למדתי לחיות ולשמוח בחלקי. אחי גיל עוזב את הקיבוץ ועובר למושב ניר יפה שבחבל התענך. אבל בקיבוץ כמו בקיבוץ, כולם משפחה גדולה ואומצתי על ידי משפחת אברמוביץ. לאחר שנה הועברתי לקיבוץ כרמיה, לחברת הנוער. שוב חזרו אלי התמונות הישנות. החלו להציק ולהרביץ לי, הייתי קטן וחלש ושוב לא יכולתי להגן על עצמי. ברחתי לאחי גיל במושב ניר יפה. משם עברתי לחוות לימוד( משק פועלות) בעפולה. בבוקר למדנו ואחר הצהריים עבדנו בחקלאות. לא אהבתי את מקצועות החקלאות. בסיום הלימודים, המליץ המנהל שאלך ללמוד מקצוע שאינו חקלאות. עברתי לקריית יערים ולמדתי באורט בירושלים את המקצוע שסלל את דרכי בהמשך. יום אחד הגיעו לקריית יערים, קבוצת תורמים. אחד מהם פנה אלי ואמר שהוא זה שצילם אותי בירידה מהמטוס. קבלתי ממנו את התמונה למזכרת.

התצלום שקבלתי במתנה

גיל היה המשפחה שלי, הייתי נוסע בחופשים למושב ניר יפה. משבגרתי, בחרתי להישאר בקריית יערים. התפרנסתי מעט משטיפת כלים ומעבודה במטבח הפנימיה. בקיץ אחד, הגיעה דודתי, אחות אמי למושב ניר יפה, לרגע חשבתי שזו אמי.

לאחר מספר ימים, עברנו לקיבוץ שריד, שם שהינו שנה. עברתי לקיבוץ כרמיה, שם היה לי מאוד לא טוב, ברחתי. העבירו אתי למוסד "חוות לימוד" היום ניר העמק ליד עפולה. בניר העמק למדתי עד כתה ז' ומשם עברתי לקריית יערים ליד ירושלים. מדתי בירושלים בבית הספר אורט, מסגרות. סיימתי כמעט 12 שנות לימוד עם הפסקות קלות, אבל עם מקצוע.

בגיל 17, כולם מקבלים צו גיוס ואני לא. כשהגעתי לקיבוץ שריד, אחי גיל החליף את שמי ובלשכת הגיוס התברר שאני רשום בשמי המקורי, מקס דריי. ב – 8/8/1963 התגייסתי לחיל התותחנים. לא התאמתי למסגרת קרבית, בקשתי העברה לחיל חימוש, כדי שאוכל לעבוד במקצוע שלי, מסגרות. עברתי לשרת בבסיס בת גלים בחיפה בסדנת חימוש.

יום הגיוס

נסעתי יום יום למושב ניר יפה. מאוחר יותר עברתי לגור במושב עם אחי אורי( לוסאן) . המשכתי לנסוע ולעזור לאורי במשק.

התגייסתי לצבא במשקל נמוך, אבל הייתי בריא מאוד. שרתתי בחיל חימוש , בסדנא בבת גלים בחיפה. בנובמבר 1965 השתחררתי מהצבא.

הייתי חייל בודד, לא היה לי בית ומיטה לישון בה. במשך שלושה חודשים ישנתי באוטובוס נטוש.

אני עובד במשק של אורי

במהלך השירות, בעזרתו של המפקד, שכרתי דירה בחיפה, הייתה לי עזרה כלכלית מהצבא, לאט, לאט עמדתי בזכות עצמי. בסופי שבוע נסעתי לניר יפה, לאחי אורי. יצאתי לקורס חקלאות מטעם הצבא,  בבית הספר החקלאי, עירון. אותו בית ספר שלמדה דניאלה אשתי. השתחררתי מהצבא, לאחר שנאבקתי על מעמדי. כל חיי נלחמתי, נלחמתי על דברים שהאמנתי בהם. לאחר הצבא, אמי הייתה בדרכה לארץ, רכשתי דירת שלושה חדרים, בגבעת המורה, כדי שאימא תוכל לחיות אתי. פעם ראשונה דירה משלי, התרגשתי מאוד. אימא מצטרפת אלי לדירה בגבעת המורה. יחסיי עם אמי, היו מורכבים, תמיד הרגשתי שיש בה כעס כלפי. מעולם לא קבלתי עזרה כספית מאמי. אימא, טענה שאני חרוץ ומסודר ותמיד עובד לפרנסתי. בהיותי אופטימי, לא התרגשתי מדבריה, יותר מזה, המשכתי להיות חרוץ ומסודר. החיים בגבעת המורה היו מהנים ומעניינים. בילינו, טיילנו וארגנו מסיבות, הייתה תקופה שמחה. הכרתי חברים חדשים, הפכנו לקבוצה שעד היום נמצאת בקשר, חברי אמת. ב-6/6/1966, התחלתי לעבוד בחברת חירות.( חברה לשרברבות ומיזוג אויר בעפולה). הייתי בחור צעיר, מלא באנרגיה ורצון לעבוד וללמוד. כשפרצה מלחמת ששת הימים, גויסתי למילואים, למחנה עמוס, פיננו מוקשים בגבול בתענכים ובלילה שמרנו. באחד הימים, נפל מטוס ערקי במחנה עמוס, נהרגו 25 חיילי מילואים. אני נפצעתי. באותו השבוע, כשהגעתי לבסיס, נתבקשתי להגיע לחדר המפקד, נאמר לי שבמושב צריכים אותי. כשהגעתי למושב, ראיתי את כל המשפחה, עצובה ודואגת לגיל שגויס גם הוא. נסעתי לעבודתי בבי"ח העמק ושם בדקתי את רשימות הפצועים. שמו של גיל לא הופיע. בערב, כשחזרתי למחנה עמוס, חזרה גם הפלוגה של גיל. ראיתי את פניו של המפקד ומיד הבנתי שגיל נהרג. גיל נקבר בקבר אחים בחיפה.

אחי גיל ז"ל שנפל במלחמת ששת הימים

אמי, עזבה אותי ושוב נשארתי לבד. ב – 28/6/1968 התחתנתי עם דניאלה, ממושב ניר יפה, שכנתו של אחי אורי. התחתנו בבית כנסת במושב ניר יפה אני זוכר כל  החברים, האחים שלי ושל דניאלה באו לחגוג אתנו, חוויה, שאזכור תמיד.

דניאלה ואני אחרי החתונה

המשכתי לעבוד, התפרנסתי, יפה מאוד. מעפולה עברתי לעבוד בתענכים. התקדמתי מאוד מבחינה מקצועית. הפכתי למנהל פרויקטים, ביישובי העמק. לאחר מכן בקריית שמונה, נשר ושוב חזרתי לגבעת המורה. בין כל הפרויקטים, הוקם הפרויקט האישי שלי, משפחתי. נולדו לי שני ילדים יורם ורונן. המשכתי להתקדם ולקבל פרויקטים רבים. קבלתי לנהל פרויקטים באפריקה. הדובדבן שבקצפת. קפיצת מדרגה, מקצועית וכלכלית. עברתי לגור בחוף השנהב, שם השתתפתי בבניית ארמון לנשיא ובית למושל. בהמשך, הגיעה דניאלה עם הילדים. החיים בחוף השנהב היו נהדרים. ממש גן עדן. במהלך שהותנו בחוף השנהב, נפטרה אמי. היא קבורה בקיבוץ גזית. לאחר שנתיים, מדהימות נאלצנו לחזור לארץ. הייתי חלק חשוב, בפרויקטים רבים בארץ ובאפריקה.

במשך 20 שנים, שלחתי למשרד בצרפת, בקשות, כדי לקבל את תעודת הלידה שלי בשם דריי. קבלתי תמיד, תשובה שלילית. בסוף 2002, פגשתי את הקונסול של צרפת, ניר העמק, בקשתי את עזרתו. נתתי לו את שמו של אחי, ושלי. את של אחי, מצאו ואת שלי לא. לאחר, שבועיים, נמצאה תעודת הלידה שלי, בשם המשפחה, כהן.

תעודת הלידה

פניתי לסוכנות לקבל את הדרכון שלי ואכן בדרכון היה כתוב, כהן מקס מרדכי. תרגמתי את תעודת הלידה, כדי שיאשרו לי את שם המשפחה. אחרי ארבע שנים קבלתי אזרחות צרפתית.

היום כשאני מסתכל אחורה, על חיי, ניצחתי, את החיים. יש לי משפחה לתפארת, אני מודה לאשתי דניאלה על שהלכה איתי יד ביד, גאה בילדי ובשמונת נכדיי.

 

הזוית האישית

מקס: נהניתי מאוד להיות חלק מפרויקט זה, אני רואה חשיבות גדולה בפרסום הסיפורים האישיים שלנו.

ליאב ונווה: זו הייתה חוויה מדהימה ומרתקת, למדנו הרבה מאוד ואהבנו את סיפור חייו של מקס.

מילון

עלית הנוער
עליית הנוער הייתה תנועה ציונית שהוקמה בגרמניה, במטרה להעלות צעירים יהודים לארץ ישראל, ולהכשיר אותם לעבודה חקלאית.

ציטוטים

”הייתי בן שבע, רק אז הבנתי שגדלתי כנוצרי“

”בבית היתומים, סבלתי מאוד, עבדנו עבודות פיזיות קשות“