מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הנדודים של משפחתי עד שהגיע לארץ ישראל

סבתא ואני
המשפחה של סבתא
היטלר פולש לפולין ומשפחתי נמלטת על נפשה

נולדתי בסוף 1940 ברוסיה ליד מוסקבה. לשם הגיעו הורי, ירמיהו וחיה ציטרינוביץ, כפליטים מפולין. מספר חודשים אחרי שהצבא הגרמני השתלט על פולין. הם ברחו לרוסיה ושם הם חיו חמש שנים- עד סוף מלחמת העולם השנייה ב-1945. בשנה הראשונה, משפחתי גרה בעיר בשם רייזאן , במרחק 180 קילומטר ממוסקבה. אבא שלי (ירמיהו) תפר תלבושות לתאטרון ששיחק באידיש. כעבור שנה, ביוני 1941, הצבא הגרמני פלש לרוסיה והתקדם לעבר מוסקבה. הייתה סכנה גדולה שהאוכלוסייה באזור מוסקבה תיפגע קשות. לכן, פינו את האוכלוסייה, ואותנו ואת יתר הלהקה של התאטרון לאזורים מרוחקים מאוד ממוסקבה, לאוזבקיסטן, קזחסטן, אזרביידג'ן ועוד. הדרך לאוזבקיסטן נמשכה חודשים ארוכים. נסענו ברכבות ששוב ושוב נתקעו על המסילות העמוסות. לא היה ברכבות מזון ומים. מדי פעם הרכבת היגיעה לעיר קטנה או כפר, ואז אבא שלי יחד עם הרבה גברים אחרים מיהרו לקנות משהו לאכול ומים לשתות מאנשי המקום. אף פעם לא ידענו מתי הרכבת תמשיך בדרכה. פעמים רבות, דרך חלון הרכבת, ראיתי את אבא שלי וגברים אחרים רצים בכל הכוח אחרי הרכבת שכבר התחילה לנסוע והם מנסים לקפוץ אל הרכבת תוך כדי נסיעתה. בשנים של המלחמה היה רעב כבד ברוסיה. במשך 5 השנים שהיינו ברוסיה נדדנו כך ברכבות, עם להקת התיאטרון, ששיחקה בשפת האידיש. עם הלהקה ירדנו במקומות בהם היה ריכוז של פליטים יהודים, והיינו נשארים עם הלהקה בעיר הזאת במשך מספר חודשים, ושם הלהקה הייתה מופיעה.

אבא שלי היה עובד עד שעות מאוחרות בלילה. כשהוא היה חוזר הביתה הוא היה לוקח איתו רובה צעצוע מעץ, כדי להפחיד את השיכורים והשודדים שהסתובבו ברחובות. היו גם הרבה מאוד חיילים פצועים שחזרו מן הקרבות והם היו חסרי בית. חלקם היו קטועי ידיים ורגליים ולא היו להם פרוטזות והם היו זוחלים או מקפצים כמו צפרדעים ברחובות. כילדה אני לא הבנתי את זה, הם נראו לי כמו מפלצות ופחדתי מהם מאוד.

ב-1945, כאשר מלחמת העולם השנייה הסתיימה בניצחון של מדינות הברית (אנגליה, רוסיה, אמריקה וצרפת ) נגד גרמניה, הורי החליטו לעזוב את רוסיה ולחזור לפולין. הם רצו  מאוד לפגוש את ההורים והאחים והאחיות שלהם (סבתא וסבא רבא שלי וכל הדודים והדודות שלי)שנשארו בפולין בזמן הכיבוש הנאצי. וכך , שוב עלינו על רכבות ונסענו במשך שבועות עד שהגענו לעיר לודז בפולין – ממנה, כאמור ברחו הורי עם פרוץ המלחמה. מה נורא היה הכאב של הורי כשנודע להם שכל בני המשפחה שלהם נרצחו על ידי הנאצים.

בלודז גרנו שנה אחת בלבד. היחס מצד הפולנים אל  יהודים שחזרו כאילו הביתה ,למולדת שלהם, היה עוין. ההורים שלי החליטו לעזוב את פולין ולנסוע לחיות בארץ ישראל. באותו זמן בשנת 1946, מדינת ישראל עוד לא הייתה קיימת ובארץ ישראל שלטו הבריטים. הבריטים לא הרשו ליהודים לבוא לגור בארץ ישראל. כדי למנוע מיהודים להגיע באוניות לארץ ישראל, שמו הבריטים מצור על החופים של הארץ. לכן לא יכולנו להמשיך בדרך מלודז לארץ ישראל וחיכינו שנתיים במחנה פליטים באוסטריה.

מחנה הפליטים היה במחוז טירול באוסטריה. בעמק יפה לרגלי הרי האלפים. כשהגענו למחנה הפליטים הייתי בת שש. הייתי צריכה ללמוד בכיתה א' אבל לא היה שם בית ספר. גם לא היו לנו ספרים וגם לא צעצועים. במשך שעות רבות ביום הייתי מטיילת בעמק הפורח הזה בין הרי האלפים  מכוסי השלג, משוטטת ומתבוננת בצמחים ובפרחים שלהם. הפרחים היו הצעצועים שלי וגם החברים שלי. במשך השנתיים שהיינו במחנה הפליטים אבא שלי (סבא ירמיהו) עבד בארגון "הבריחה" – ארגון סודי שהביא יהודים באוניות לארץ ישראל למרות האסור והמצור הבריטי. אבא שלי היה מלווה קבוצות של יהודים בדרכים קשות בהרים אל האוניות שחיכו להם בערי נמל באיטליה ,ומשם האוניות הפליגו לארץ ישראל. ערב אחד, בחודש נובמבר 1947, ראיתי המון אנשים במחנה הפליטים מצטופפים ליד הרדיו היחיד שהיה שם  ומקשיבים בשקט רב ואז פתאום כולם פרצו במחיאות כפיים ובריקודים – הם שמעו שבאו"ם בניו יורק הוחלט על הקמת מדינת ישראל.

בחודש אפריל  1948 עזבנו את מחנה הפליטים ועלינו על אניה שהביאה אותנו לחיפה. חודש אחד אחרי שהמשפחה שלנו היגיעה לארץ ישראל – עזבו הבריטים את הארץ והוקמה מדינת ישראל.

הזוית האישית

הלל דנגור: אני מאוד נהניתי בתכנית הזאת מכיוון שאני אחשיב יותר מבין את ההיסטוריה של המשפחה שלי. אני אהבתי לעבוד עם סבתא כשהיא סיפרה לי את הסיפור והיסטוריה של המשפחה שלנו. אני חושב שהסיפור של סבתא מאוד מעניין.

שושנה קלפן: נהניתי מאוד להיפגש עם הלל כדי לספר לו חלק מתולדות המשפחה שלנו. הלל הקשיב, שאל שאלות נבונות וממוקדות, ביקש שאשלים ואבהיר פרטים לא ברורים וזכר כל מילה. הרגשתי שהסיפור הזה ממש עניין אותו. נהניתי מאוד מן הקשר שנוצר בינינו – הנה הלל רוצה לדעת את הסיפור הזה והוא יוכל לספר אותו הלאה, לכל המשפחה. העבודה המשותפת אפשרה לי לספר באופן אישי להלל על בני משפחתנו שנרצחו בשואה ועל הנדודים והסכנות שעברה משפחתנו ועל השמחה ששמחנו עם הקמת מדינת ישראל. אני מרגישה שהעבודה יחד עם הלל קירבה מאוד בינינו – עכשיו הלל מכיר אותי גם כילדה ואני מכירה את הלל כילד רגיש קשוב וחומל.

מילון

עוין
רע/שלילי

ציטוטים

”" הפרחים היו הצעצועים שלי וגם החברים שלי. " “