מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

המשפחה שלנו

אצל סבתא טובה בבית
סבתא טובה עם אמה, בחוף הים בתל-אביב
אין כמו משפחה

אין כמו המשפחה!

הגרעין של המשפחה, מצד סבתא טובה, היו ההורים שלה. קראו להם אליעזר ומלכה. הם היו זוג צעיר וכמו כל הזוגות באותה תקופה, עניים. אבל, מפני שכולם היו עניים, הם לא ידעו שהם כאלה. מצחיק, לא? הם נהגו לבלות עם חבריהם בטיול לאורך שפת הים. לעיתים רחוקות ישבו בבית קפה, כי למה לשלם כסף שחסר להם עבור קפה ותה שהיו בבית? בדרך כלל היו מארחים ומתארחים בבתיהם וקיימו שיחות ארוכות לאורך כל הלילה.

אירוע חשוב שכדאי שנזכיר הוא אירוע הלידה של סבתי. כמו שאתם כבר יודעים, סבתי נולדה יחד עם מלחמת העולם השנייה. מסיבה זו בעת שילדה אותה, צעקה סבתא רבא שלי: "אוי ה'! לא מספיק שאתה לוקח את חייהם של משפחתי באירופה, את גם לוקח את חיי ואת חיי ביתי!!!"

אליעזר ומלכה גרו ברחוב בורוכוב שבתל-אביב. הדירה בה גרו הייתה בת שלושה חדרים. אבל, ראה זה פלא, בכל חדר גרה משפחה אחרת ולהם היה רק חדר אחד. כך היה נהוג ברוב הבתים. לעומת זאת, אתם בטח גרים בדירה או בבית של משפחתכם או שלכם.

מי גר בדירה שברחוב בורוכוב? בחדר אחד גרו יפה ודוד רוזל שהיו חברים של מלכה בעיירה בה גרה בפולין, לאשיצה. הם היו חברים ביחד איתה בתנועת השומר הצעיר ותכננו יחד איתה לעלות ארצה. בחדר השני גרו שני רווקים, אריה ופסח. לחדר של אריה ופסח הייתה מרפסת שגם אליעזר ומלכה חלקו אותה. בחדר השלישי גרו כמובן – אליעזר ומלכה.

כמה מטבחים לדעתכם היו בדירה הזו בה גרו שלוש משפחות? שלושה? לא. שניים??? לא. אחד כמובן! ואיך התחלקו בו? כאן שיחק להם המזל כי אריה ופסח, הרווקים לא בישלו, ולכן ויתרו על חלקם במטבח. תארו לעצמכם שאתם הייתם חולקים את המטבח שלכם עם עוד משפחה. לא עומד לקרות, נכון? במטבח ברחוב בורוכוב היו שני לוחות שיש משני צידי הכיור. אחד מהם שימש את יפה, אחד – את מלכה והכיור היה משותף. על כל שיש ניצבה פתילייה. היום אנחנו מבשלים על כיריים חשמליים או של גז, אך באותם ימים נהגו לבשל על הלהבה הבודדת של הפתילייה שאותה הזינו בנפט. בכל פעם שמילאו את הפתילייה בנפט, היה ריחו ממלא את הבית.

בתקופת הילדות של סבתא שלי, עוד לא הייתה מדינת ישראל. מי ששלטו בארץ ישראל היו הבריטים ושלטונם נקרא "המנדט הבריטי". תושבי ארץ-ישראל לא אהבו את השלטון הבריטי. תשאלו אותי, למה? התשובה פשוטה – הבריטים לא הרשו ליהודים מהעולם לעלות לארץ-ישראל. חוק זה נכתב בספר שנקרא: "הספר הלבן". אחרי מלחמת העולם השנייה, כשהתברר גודל האסון היהודי הידוע בשם: "השואה", אסון בו נרצחו כשישה מיליון יהודים, והבריטים המשיכו לאסור על עליית יהודים, גבר כעסם של היישוב היהודי בארץ מאוד. כך נוצרה מטרה חדשה לשלושת ארגוני המחתרת – ההגנה, האצ"ל, והלח"י. מטרתם החדשה הייתה: לפעול למען הקמת מדינה יהודית אליה יוכלו כל יהודי העולם לבוא.

בינתיים, התמקדה ההגנה בהעלאת יהודים, בעיקר ניצולי שואה, מאירופה באופן בלתי-חוקי.

אחת התוצאות של האיסור הבריטי על עליית יהודים הייתה מניעת בניית בתי-ספר חדשים. למה אני מספר זאת? כי סבתי, שעליה מסופר, למדה מכיתה א' ועד תחילת כיתה ו' במשמרת שנייה. מה זה אומר, אתם שואלים? זה אומר שסבתי התחילה כל יום ללמוד בשעה 12:00 בצהריים וסיימה ללמוד בשעה 16:00 אחר הצהריים.

סבתא שלי היא הכישלון הגדול ביותר שהכרתם בתנועות הנוער בארץ!!! איך אני מעז לדבר ככה על סבתא שלי? תשפטו בעצמכם. בכיתה ד' הצטרפה סבתי לתנועת "המחנות העולים". זה קצת אכזב את אמא שלה, שהייתה בוגרת של "השומר הצעיר", אבל בכל זאת שמחה. סבתא שלי מאוד נהנתה בפעולות, אבל, לאחר תקופה מסוימת, הודיעה המדריכה לקבוצתן, על טקס ההשבעה המתקרב ובא. סבתי שאלה: "מה זאת השבעה? למה נשבעים?" והתשובה הייתה שזו השבעה של נאמנות לתנועה לכל החיים. סבתא שלי שהייתה רק בת תשע וחצי נבהלה; היא לא הבינה איך היא יכולה להתחייב לכל החיים כשהיא רק ילדה. ביום ההשבעה המיועד לא נראתה סבתי וגם לא בפעולות שאחריו. במהלך אותה שנה ניסתה סבתי את מזלה בעוד ארבע תנועות נוער, נהנתה בפעולות במשך חודש, ומיום ההשבעה כבר לא נראתה שם.

שנים לאחר מכן, בהיותה בת חמש-עשרה, הייתה חברה בתנועת "הצופים". שבת אחת בהגיעה לפעולה בשעות הערב זומנה למשפט חברים. במשפט האשימו אותה, בצדק מוחלט, כי במסיבת כיתה ביום שישי נעלה נעלי סירה. מה הבעיה בנעליים אלה? הן נחשבו לנעליים מגונדרות שחברי תנועה לא נועלים. משהודתה סבתי ב"פשע" המיוחס לה, התבקשה לבחור בין התנועה לבין נעליה. הבחירה נראתה לה משונה כל-כך עד שבחרה בנעליים, וכך הסתיימו לעולם ועד קשריה עם תנועות הנוער.

מוטב לציין כי ילדותה של סבתי הייתה רצופת מלחמות: היא נולדה בחודש בו פרצה מלחמת העולם השנייה, בהיותה בכיתה ג פרצה מלחמת העצמאות/ מלחמת השחרור, ובהיותה בכיתה י"א פרצה מלחמת סיני או מבצע קדש.

את רוב שנותיה, עד שפרשה לגמלאות, אפשר לומר שסבתא טובה בילתה בבתי ספר. הכיצד? בילדותה, היתה כמובן תלמידה. קודם למדה, כמו כולנו, בבית ספר יסודי, שאז קראו לו עממי. אחר כך המשיכה לבית ספר תיכון, ומשם לפני שהתגייסה המשיכה לסמינר, שם למדה להיות מורה.

כשהתגייסה לצבא היתה סבתא שלי מורה של חיילים. תשאלו – מה למדו החיילים? חשוב קודם כל לספר מי הם היו. חיילים אלה היו ברובם עולים חדשים מארצות ערב, משם גורשו היהודים לאחר הקמת המדינה, או ניצולי שואה ובניהם של ניצולי שואה. לא היתה להם הזדמנות ללמוד אפילו בבית ספר יסודי, והם היו זקוקים לתעודה של בית ספר כדי להתקבל לבית ספר בו ילמדו מקצוע. הצבא אסף חיילים כאלה ושלושה חודשים לפני שחרורם מן השירות, אפשר להם ללמוד את כל המקצועות של בית הספר העממי, לקבל תעודה ולהמשיך את חייהם. סבתא שלי היתה מורה בקורס הראשון שקיים צה"ל בו רכשו השכלה של בית ספר יסודי.

יותר מאוחר, היתה סבתא שלי מורה, מנהלת, מפקחת ואחר כך עבדה בתפקידים בכירים במשרד החינוך ועם משרד החינוך. במהלך השנים האלה גם השלימה את לימודיה והיתה לדוקטור למינהל חינוכי. לימודים אלה עשתה כשהיתה כבר סבתא לשבע נכדות.

מכאן, שגם כשהיתה תלמידה, ואחר כך  חיילת, ומאוחר יותר, כשיצאה לעבודות השונות שלה, תמיד סבבה במסגרות של בתי ספר, ושם בילתה את כל חייה המקצועיים, עד שפרשה. אני לא כל כך בטוח שאני מקנא בה על זה. כל החיים בבית ספר???

עכשיו, סבתא שלי רווה נחת. כי חלק מן הנכדות שלה ממשיכות בדרך כזאת או אחרת את המסלול שלה.

נגה, בת הדוד שלי (גיל), שירתה בצה"ל כמורה בחייל חינוך.

מיה, בת הדוד שלי (רביב) בארצות הברית תתחיל בשנה הבאה ללמוד בקולג' (שזה כמו אוניברסיטה אבל בארצות הברית), וברצונה להיות מורה לילדים בעלי צרכים מיוחדים.

ואחרונה חביבה, עפרי, אחותה הבכורה, שאך זה עכשיו התגייסה לצה"ל, עומדת להתחיל בשבוע הבא קורס במסגרת חיל החינוך שיכשיר אותה להיות מש"קית (מפקדת שאינה קצינה) במסגרת  "חוויה" (תוכניות העשרה לחיילים בלימודי ארץ ישראל) והנה כמעט נולדת לנו עוד ממשיכת דרך בחינוך לסבתא שלי.

סבתא אומרת, שמבחינתה זאת סגירת מעגל. אף פעם לא אמרה לנכדות שלה מה נכון ולא נכון לעשות. תמיד תמכה בכל אחת מנכדותיה, ואמרה להן שהן צריכות לבחור את דרכן בעצמן. גם לי, הנכד הצעיר ביותר שלה, לא אמרה אף פעם מה אני צריך לעשות (ורק הסבירה לי כמה חשוב שאלמד אנגלית, כי ממש לא התלהבתי מן המקצוע הזה), ואני גם מקווה שלא תגיד, כי אני רוצה לבחור את דרכי בחיים בעצמי. למרות שלא הציעה לאף אחד ללכת בדרכה, זכתה. שלוש מתוך שבע  הנכדות שלה, וזה לא כולל אותי כמובן (כי אני הרי הנכד השמיני, היחיד ולכן תמיד היא מציינת שגם האהוב עליה) ממשיכות בדרך כזאת או אחרת את השליחות שלה.

אני רוצה שתדעו שזה שסבתא שלי היתה מורה מאוד חשוב בעיני. אבל זה שהיא סבתא שלי, חשוב הרבה יותר. כי סבתא זאת מי שמפנקת, מבשלת עבורי מאכלים שאני אוהב, מבלה אתי בהצגות מיוחדות, ובכלל טוב לדעת שהיא כאן.

 

הזוית האישית

הראל: חוויתי כייף ועניין בסיפורי סבתי.

סבתא שלי: הייתה לי חוויה מיוחדת לראות את הראל, שהוא הצעיר בנכדיי, בסביבה שונה מתמיד. לא בחיק המשפחה, אלא במסגרת בית-ספרית; אהבתי את מה שראיתי.

מילון

תנועת הצופים
הצופים או תנועת הצופים היא תנועה חברתית כלל עולמית. מטרתה היא לפתח אנשים צעירים גופנית ורוחנית כך שהנוער יוכל לקחת מקום מועיל יותר בחברה.

ציטוטים

”בהשוואה לתקופה שלנו, חיי סבתי היו הזויים.“