מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

המשפחה שלי

טיול בירושלים עם תלמידי ביה"ס "חופית"
אני בגיל צעיר
סיפור חיי וחיי משפחתי

סלים גמצ'י, אבי ז"ל, נולד בעיר בצרה שבעירק והוא היה בן הזקונים להוריו. כאשר אחיו הבוגרים כבר עזבו את הקן המשפחתי, חלקם גם נישאו והיגרו לישראל ולאנגליה.

למעלה מימין: הדוד עזרא והדוד דוד יושבים מימין: הדודה רוחמה סבתא רחל וסבא יהושע

שם משפחתי העברי הוא – נתנאל. מקור השם גמצ'י – "ג'ם" בערבית עיראקית פרושו "זכוכית". סבא וסבא רבא עבדו והתפרנסו מעבודות בזכוכית, ויש האומרים שהיו אומני זכוכית שעשו ויטרז'ים שונים. כמו במשפחות שונות המקצוע הפך לשם משפחה וכך גמצ'י הוא הטייה של ג'ם ומציין מקצוע של מי שעוסק בזכוכית וגם פרושו זגג.

שאיפתו של אבי  הייתה ללכת בעקבות אחיו, ולעלות לארץ ישראל. כל זאת היה בשנת 1925, כשאחיו התמקמו בעיר תל-אביב יפו. הוא לא הצליח להגיע ארצה, ובשנת 1933 עלה לבדוק כיצד יוכל להשתלב בארץ ולהביא את משפחתו שכללה את אמי ושני אחי הבוגרים, יהושע ומשה שהיו אז ילדים קטנים.

.

אבי ז"ל יושב שורה ראשונה מימין
3.10.1921 חתימת אבי ז"ל למטה

 

 

 

אבי היה פעיל ציוני בעירק והשתתף בכינוסים וועדות של ציונים יהודיים. לרוע המזל, בשנות השלושים של המאה הקודמת, שרר מיתון עולמי ובעקבותיו רעב קשה. קשה היה להתבסס בארץ ולמרות זאת אמי ואחיי עלו לארץ בעקבות אבי, לנסות את מזלם כאן.

הם לא הצליחו להיקלט בארץ בגלל קושי בפרנסה ובקבלת עבודה. לאחר כשלוש שנים החליטו לחזור לעירק, כשעדיין יכלו לשוב. בכל אותו זמן בערה בהם התשוקה לעלות לישראל ולהשתקע בה.

בגמר מלחמת השחרור ותבוסת הצבאות הערביים ביניהם צבא עירק שהשתתף במלחמה והובס, פרצו פרעות ביהודים. זרם פליטים הגיע מכל המזרח התיכון לעירק. לאור המצב, גמלה ההחלטה במשפחתי לעלות ארצה ויהי מה. אף שהשערים בעירק ננעלו והיהודים לא אושרו להגר ארצה. בשנת 1950 נוצרה פרצה בסיוע שליחים מהארץ, ואפשר היה לעלות ארצה בתנאי שיוותרו על אזרחותם העירקית, יעזבו את עירק ולא יורשו לחזור אליה שנית. רוחה בלה רג'עה – בערבית. כרטיס לכיוון אחד.

בשלהי שנת 1950 סוף סוף עלינו ארצה בטיסה דרך קפריסין, אבי סלים ז"ל, אמי ראלה ז"ל, אחי יהושע ומשה אחותי רחל ואנוכי, והצטרפו אלינו שני בני דודים ג'נט וחיים רג'ואן.

דרכון העליה ארצה

בעלייתנו ארצה נקלטנו במחנה עולים ששמו "שער עליה" ליד חיפה.

חורף 1950 היה חורף קשה עם גשמי זעף ושיטפונות רבים. המגורים היו באוהל צבאי מדגם הודי, חווינו תקופה קשה. קבלנו מיטות מתקפלות מעץ, (ולמי שזוכר גם בצה"ל היו כאלה) עם מזרון קש דק ושמיכה דקה. למזלנו, אבי הביא מעירק כמה שמיכות חורפיות שהצילו את המצב. הגשם ירד בזעף ונחלי מים זרמו מתחת  ליריעות האוהל והמיטות.

זכורים לי במיוחד, חלוקת האוכל בצלחות פח, שירותים ציבוריים, מחראות של חיילי הצבא הבריטי והמקלחות המשותפות והמופרדות לגברים ולנשים.

לאחר כחודש ב"שער עליה" העבירו אותנו למחנה עולים בפרדס חנה. בתקופה זו אבי הצליח לנסוע לתל-אביב ופגש את אחיו וניסה לקבל מהם עזרה, אך גם הם היו בתקופת הישרדות ולא יכלו לעזור לו.

אבי כל הזמן חיפש קורת גג יציבה אך לא הייתה זו בהישג ידו. לאחר התייעצות ופגישות עם אנשי הסוכנות היהודית, הציעו לאבי לגור במושב גבעתי, שהיה בתחילת יסודו והקמתו. במושב גבעתי התושבים הראשונים ואנחנו גרנו באהלים. הבתים החלו להבנות אט אט וכך התושבים עברו לבתי אבן בגודל של כ-40 מ"ר שכללו רצפת בטון, קירות בלוקים ללא טיח, גג רעפים ותקרת סיבית וקרטון. החלונות היו מעץ וזכוכית דקה ללא תריסים. רק לאחר שלוש שנים נוספו תריסי ברזל לחלונות. התריסים מנעו חדירת מי גשמים.

מושב גבעתי נוסד בשנת 1949 על חורבות הכפר הערבי "בית דרס" ששכן לידי המושב באר-טוביה. שמו של מושב גבעתי נקרא על שם חטיבת גבעתי, שלחמה באזור הזה במלחמת השחרור.

במושב לא היה חשמל ומים זורמים וגם לא כבישים סלולים. בחורף היה מאד קשה להתנייד. את המים קבלנו על ידי שאיבה ממנוע של טרקטור עם רצועת עור שהפעילה משאבה מבאר ערבית. בית הספר היה בבנייתו, כאשר הבניין מכיל רק שלוש כיתות. עד אז למדנו באוהל.

את מזוננו קנינו בצרכנייה שנבנתה לפני בתי המגורים. המזון הבסיסי כגון מרגרינה (לא הייתה חמאה), סוכר, שמן, בשר ושוקולד לילדים, היה בחלוקה לפי תלושים שסופקו ע"י משרד הסעד, שהפך לימים למשרד הרווחה, כי בארץ שרר קיצוב וחלוקת מזון, תקופת הצנע, עדיין לא היה השפע שהיום אנו רגילים אליו.

אבי ואחי הבוגרים נסעו לעבודה במשאית פתוחה, לקטוף תפוזים במושבים הסמוכים בבית חנן, בית עובד ונטעים.

אבי היה בעירק מנהל חשבונות, ועבד עם האנגלים בחברות הנפט שבבעלותן. ידע קרוא וכתוב ערבית, צרפתית ואנגלית. היה לו ידע מועט בנגרות והוא ניצל זאת לבניית המעברה של קריית מלאכי שנבנתה בצריפים שוודיים, שהתקבלו כתרומה.

התאורה בביתנו הייתה בעששית נפט ופנסים. לאחר מכן נתקבלו פנסים חדשים בשמם החדש לוקס, שהפיצו אור יותר חזק מפנסי הנפט והעששיות.

מבחינת היגיינה, חדרי הנוחיות היו מחוץ לבית, בחצר. פעמיים בשבוע התקלחנו ע"י חימום מים בדלי מתכת שחומם על פרימוס, אותו אני שומר עד היום כמוצג מוזאוני.

למרות כל הקשיים בקיום היום יומי, שמחה שררה במעוננו. התחלנו ללמוד ולעבוד בחקלאות, מקצוע חדש להורי. בשנת 1953 הגיע החשמל למושב רק כדי להפעיל את באר המים החדשה שנחפרה והזרימה מים לבתים.

בית הספר במושב גבעתי נסגר. נפתח בית ספר אזורי לחמשת המושבים, אימונים, בית עזרא, שדה עוזיה, עזריקם וגבעתי. לבית הספר נסענו באוטובוסים של אגד שאספו אותנו בבקר והחזירו אותנו בסיום יום הלימודים.

בתקופה זו נסללו כבישים על ידי תושבי המושבים כולם, וכך האוטובוסים של  אגד קישרו אותנו עם שאר הארץ בלוח זמנים קבוע. המרפאה במושב שלנו הייתה בבניין בן חדר אחד לרופא, וחדר שני לאחות.

המושב התפתח ושגשג, למדנו לעבד את האדמה והפכנו לחקלאים מצליחים.

כדי לשווק את התוצרת החקלאית, אבי החליט לקנות משאית קטנה, ישנה משנת יצור 1942 מעודפי הצבא הבריטי שנשארו בארץ.

החוויה הגדולה שלי הייתה שהתחלתי ללמוד ולדמיין כיצד אני נוהג וברבות הימים, בהתבגרותי הוצאתי רישיון נהיגה ומדובר על שנת 1963, לא כמו היום שכל תלמיד שמינית עם רישיון נהיגה.

לאחר סיום 8 שנות לימוד בבית ספר יסודי, המשכתי לבית ספר תיכון. לא היה בית ספר תיכון באזורנו ונאלצתי להירשם בבית ספר תיכון חקלאי עם פנימייה וללמוד שם. בית הספר החקלאי "עיינות".

בבית הספר נחשפתי לחוויות וכללי התנהגות ולמידה שלא הייתי רגיל אליהם מפני שהגיעו לשם תלמידים מהערים המבוססות בארץ, עם ידע נרחב. למזלי ידעתי להשתלב ולהתקדם וללמוד עם החברים החדשים.

בסיום לימודי בתיכון, חזרתי למושב והמשכתי בעבודת החקלאות כדי להתפרנס ובאותה עת יישמתי את הידע  שרכשתי והצלחנו להגיע לתוצאות מרשימות עם עזרה והדרכה מצד מדריכי החקלאות שהגיעו למושב ועדכנו אותנו בחידושים של החקלאות, בהדברה ובשיטות השקיה ודישון.

בתקופת עבודתי במשקנו, גידלתי עגלות וכשהגיעו לפירקן והרו, הצעתי אותן למכירה. בעזרת המדריכים החקלאים שהיו במושב וגם בעזרת מדריך לגידול פרות בסוכנות היהודית. העגלות היו עם אילן יוחסין מפואר. גם הפר שהזריע אותן היה בעל יחוס מיוחד עם תעודות המעידות על כך. איתרע מזלי והקונה של העגלות היה תלמיד בוגר עיינות וגם הכרתי אותו אישית. באותה תקופה  הוא גר בקיבוץ כפר עזה והמשא ומתן על המכירה התנהל בנינו ברוגע והעסקה נסגרה לשביעות רצון שני הצדדים. בעקבות כך זכיתי בהערכה ממספר מוסדות הדרכה. קבלתי מכתבי הוקרה.

 

לצערי, בחיינו במושב, חווינו גניבות על ידי מסתננים מרצועת עזה שגנבו לנו עגלים, פרות ועיזים מרפתות המושב וגם מהרפת שלנו. מסתננים אלו נקראו "פידאיון" שבאו לרצוח יהודים. בעקבות כך פרצה "מלחמת קדש" בשנת 1956. במלחמת קדש שנקראה גם מלחמת סיני השתתפו שני אחי הבוגרים. בעקבות מלחמה זו נרגעו הרוחות בין מצרים לישראל ומצרים כבר לא איימה יותר על קיומנו.

המשכנו לעבוד ולהתפרנס מחקלאות מפני שזאת הייתה האפשרות הטובה ביותר לאותם זמנים ואיני מתחרט על שנפל בחלקי לקחת חלק בתקומת ארצנו.

בתחילת שנות ה-60 במאה העשרים, ממשלת ישראל החליטה לבנות נמל עמוק מים נוסף לנמל חיפה והוחלט שהנמל יהיה באשדוד. לימים אבי החליט לשנות את מקום מגוריו ולעבור לאשדוד, בהרהורי ליבו צפה שאשדוד תהיה לעיר ואם בישראל ואכן הוא לא טעה.

העיר אשדוד זכורה לי מילדותי בנוסעי בכביש החוף, כביש 4, בשנת 1956, ראיתי צריפים מפח לבן מגולבן שבהקו בשמש למרחוק.  בשנת 1966 עברנו לאשדוד ונחשפנו לעיר קולטת עליה מכל קצוות תבל. אנחנו הוותיקים הפכנו לקולטי עליה. עזרנו לעולים החדשים שרבים מהם קבעו את מושבם בעיר. למדו עברית ועבדו במפעלים הרבים שהוקמו באשדוד.

אני זוכר כשהייתי ילד, אחי הבכור לקח אותנו במשאית שהייתה לנו במושב לסיור בעיר אשדוד בתחילת הקמתה כשכל אשדוד נראתה כמו דיונה אחת גדולה.

אני ליד מונית באשדוד בשנת 1957

בעיר אשדוד הכרתי את אשתי לעתיד ליליאן לבית אלפרנגי, נישאנו ב – 25.3.1976, ובה קבענו את מגורינו. נולדו לנו שלשה ילדים, בת אחת ושני בנים. גלית, שלומי וזיו. ילדי גדלו וחונכו באשדוד, כולם בעלי תארים אקדמאים. ילדי נישאו והולידו ילדים והפכו אותי ואת אשתי לסבא וסבתא. אמי  ז"ל זכתה להכיר חלק מנכדי.

בטיולי בארץ אני רואה את ההתקדמות, הבניה והפיתוח של  ארצנו. יש לנו במה להתגאות בבניין הארץ בהשוואה למדינות העולם. כל זאת עשינו תוך 70 שנה. דבר שאין לו אח ורע בכל העולם.

בבגרותי יצאתי להגנת המולדת במלחמות ישראל. בשנת 1967 השתתפתי במלחמת ששת הימים בקרבות הכניסה לרצועת עזה וניצלתי בנס ממוקש רב עוצמה שכמעט והרג אותי. חברי סביבי נפצעו ואני מודה לאל שניצלתי. במלחמה זו השתתפו צבאות ירדן, סוריה ומצרים. הם חשבו לכבוש אותנו ולזרוק אותנו לים אך יכול יכולנו להם וזכינו בניצחון גדול  ומוחץ ובשטחים אסטרטגים.

מדינות ערב, מצרים וסוריה לא קפאו על שמריהם והחליטו שוב להילחם ולהפתיע אותנו במלחמת יום הכיפורים בשנת 1973. הם ידעו שביום הקדוש הזה כל עם ישראל שוהה בבתי הכנסת ושובת מכל מלאכה ועשיה. אך למרות הכול נלחמנו ויכולנו להם. במלחמה זו, על גבי גשר הגלילים, השתתפתי לתקופה ארוכה וגם פה כמעט ונהרגתי אני וחבריי. ניצלנו וחצינו את תעלת סואץ שהייתה עבורנו מחסום מים. אך יכולנו והמשכנו עד שהגענו לק"מ 101 מקהיר.

חצית תעלת סואץ בזחל"ם.

בצפון הגענו עד 20 ק"מ מדמשק. בעקבות המלחמות האלה מצרים וירדן הגיעו למסקנה לכרות עמנו שלום ואכן כך היה וטוב לשני העמים. במלחמת יום כיפור שרתי במשך כחצי שנה ולימים אחד החברים הטובים, אלי מצרי, הפך להיות החותן שלנו. בנו שי נישא לבתי הבכורה גלית.

בילדותי אני זוכר במיוחד האת ההכנות  והקניות לקראת החגים. לכל חג הייתה אוירה ושמחה משלו. לקראת החגים גם נהגו לקנות בגדים חדשים. זוכר במיוחד את ערבי החגים, ביקור בבית הכנסת עם אבי והחזרה הביתה לשולחן החג המלא מטעמים. לפעמים גם התארחו בביתנו קרובי משפחה ואז השמחה הרקיעה שחקים. שרנו, העלינו זיכרונות וכמובן אכלנו.

במיוחד זכורות לי ההכנות לבר המצווה שלי והנחת התפילין. גרנו אז במושב גבעתי וקרובי המשפחה הגיעו מרחבי הארץ לכבד אותנו בנוכחותם לרגל המעמד המיוחד והצנוע שהיה מקובל באותם ימים.

התחביבים שלי הם איסוף בולים. כאשר אבי הביא איתו מחו"ל אלבומים עם בולים וכאן בארץ המשיך לאסוף את הבולים והיינו מנויים על "מעטפות היום הראשון" של השירות הבולאי. דרך הבולים למדתי גאוגרפיה וגם היסטוריה של המדינות.

כמו כן אני אוהב לצלם ולהצטלם. בכל טיולי בארץ ובעולם אני מקפיד לצלם את המקומות בהם ביקרתי. היום בעידן המחשבים הופך את התמונות למצגות.

כיום אני גמלאי ומקדיש את רוב זמני לבני משפחתי ונכדי שאני מאד אוהב. כן אוהב אני לטייל בארצנו הקטנה, הנחמדה והמתפתחת. לפעמים גם קשה להכיר מקומות שבקרתי בהם בעבר בגלל כל התפתחות הכבישים, המחלפים והגשרים שנוספים בארץ מדי פעם.

עירי אשדוד השתנתה לבלי הכר מיום שהגעתי בשנת 1966 ועד היום. העיר מונה היום מעל 250 אלף תושבים. בעיר נבנה משכן לאומנויות הבמה ובו מציגים את מיטב ההצגות ממיטב התאטראות בארץ. אני מבקר בהם בהרבה הזדמנויות.

בשלהי 2017 נפתח בית חולים "אסותא",  בעירי אשדוד, שנותן מענה לחולים שאינם צריכים לנסוע ולהיטלטל לערים רחוקות כמו רחובות ואשקלון. עדיין היד נטויה לבנייה והתפתחות העיר, שנחשבת עיר חדשה, הכי מתוכננת בארץ ע"י ראש העיר אינג'ינר צבי צילקר, והיתה לי הזכות להכיר אותו רבות.

הזוית האישית

חוויה מיוחדת, ממליץ לכל אחד ואחת לבוא ולהשתתף בחוויה זו.

מילון

תעלת סואץ
תעלת סואץ (בערבית: قناة السويس) היא תעלת מים מלאכותית העוברת במצרים, ממערב למדבר סיני ומשמשת למעבר אוניות ממזרח אסיה, האוקיינוס ההודי והים האדום, לים התיכון ולאירופה.

ציטוטים

”כיום אני גמלאי ומקדיש את רוב זמני לבני משפחתי ונכדי שאני מאד אוהב.“