מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

המשפחה הסינית הראשונה בישראל

סבתא עדלידה מראה תמונת ילדות
סבתא עדלידה ונכדתה מאי בבית התפוצות
סיפור העלייה לישראל - הלם תרבות

שמי עדלידה רימר, נולדתי בסין בעיר שנחאי, בשנת 1944 לבית משפחת חורץ.

כבר בסין היינו משפחה מיוחדת: אבא יוסף יהודי רוסי, ואימא חנה סינית קונפוציוניסטית. שתי המשפחות של הזוג המעורב לא רצו שיתחתנו, ובכל זאת, הזוג המאוהב התחתן… בסוף, שלוש פעמים: פעם ראשונה נישואים אזרחיים בעירייה, ואז המשפחות נאלצו לקבל את בני הזוג וחגגו פעם שנייה חתונה סינית. מכיוון שהאבא היה יהודי, האימא התגיירה, ולפני העלייה לישראל, התחתנו שוב חתונה שלישית יהודית. אבל אז… היו כבר נוכחות 3 בנות, שסובבו עם אימא חנה הכלה סביב אבא יוסף החתן 7 פעמים בטקס החתונה.

גרנו בשנחאי, ברובע הצרפתי, בחיים נוחים עם שתי משרתות שגרו אתנו והנהג שלנו, שהסיע את אחותי לבית הספר הרוסי וחיכה לה ארבע שעות, עד סיום לימודיה.

אבל אז… הגיעו הקומוניסטים והשתלטו על השלטון בסין, וכמובן גם בשנחאי, ואלצו להלאים את רכוש האזרחים לממשלה הקומוניסטית. כל האזרחים הזרים (אמריקאים, אנגלים, רוסים ועוד) ובתוכם אבי, ניסו לברוח מסין, במאנם למסור את רכושם. אמי הסינית סירבה לעזוב את סין הרי זו ארץ הולדתה, אבל כשחזר אבי זב דם ופגוע, נבהלה מאוד והסכימה להגר לחו"ל. אבי פנה ככל האזרחים הזרים לכל השגרירויות: לארצות הברית, לאוסטרליה (קרובי משפחה), לאנגליה ועוד. אבל הסתבר, שאזלו כבר הויזות לצאת מסין, גם תמורת שוחד כסף רב.

לאחר מאמצים קדחתניים למציאת פתרון למצב הקשה, נזכרה משפחת אבי שאבא יוסף הוא יהודי, ויש שמועה שקמה מדינה חדשה שקוראים לה "Israel" מדינה שהקימו היהודים בארץ מולדתם: ארץ ישראל. ואכן, מיד קיבל אבי ויזה לישראל, לכל בני המשפחה כולל לסבתי לאה הרוסייה שהצטרפה לעלייה לארץ. נאמר שמותר להביא מטען בלתי מוגבל בהקיפו ורק 30 דולר מזומן.

אבי פיזר את כל רכושו בין ידידיו וקנה מטען עצום לישראל, כי שמע ש: "Israel is a desert" : אוהל קרקס עצום שנגור בו עד שנקים בית, 3 גנרטורים להפקת חשמל, מכשיר לחיפוש מים, בגדים ונעליים לכל בני המשפחה לכמה שנים, כלי בית, 3 מסרטות קולנוע (עם גלגלי סרטים ידועים), מכשירי רדיו, מנורות, ועוד… כי… יזראל איז א דאזרט.

מה שזכור לי שהתרגשנו ונפרדנו בבכי, מכל הצוות שליווה אותנו כל הילדות עם חילופי מתנות הדדים. ב-6 לאוקטובר 1949 עזבה האנייה ”ווסטרו ויקטורי" את שנחאי עם 1,000 פליטים מסין ורק 420 המשיכו דרכם לישראל ובתוכם משפחתנו. האנייה "ווסטרו ויקטורי" הייתה אניית טיולים איטלקית, שנחכרה על ידי הג'ויינט היהודי שדאג להביא יהודים מכל תפוצות העולם לארץ ישראל. זו הייתה אניית קרוז ענקית: היו בה 2 בריכות שחייה, אוכל נהדר בשפע, נערכו בה מסיבות ללא סוף, למשל, כשחצינו את קו המשווה, הייתה מסיבה ענקית וקברניט הספינה התחפש לאל פוסידון (אל הים).

המסע לישראל ארך מעל חודשיים. יצאנו בתאריך 6 לאוקטובר והגענו בתאריך 28 לדצמבר 1949.

האנייה עברה דרך מנילה, סינגפור, הקיפה את דרום אפריקה ומאחר שלא ניתן היה לעבור דרך תעלת סואץ במצרים – נכנסה לים התיכון דרך מיצרי גיברלטר. בהיותה אניית קרוז, עצרנו בכל מיני ארצות וסיירנו בהן. למשל: בקייפטאון בדרום אפריקה, סיירנו וראינו את הTable mountains או באיטליה, ראינו את עתיקות פומפי ואבי קנה גרמושקה של תמונות, שנשארו אצלנו שנים רבות, ושתי בובות ענקיות שידעו ללכת ולדבר. בכל ארץ שעצרנו, שאלנו את אבא: "הגענו ל-Israel ?" והוא תמיד ענה:  "Israel is much more beautiful  "No

תמונה משפחתית

בתאריך 28 בדצמבר 1949, הגענו סופסוף לישראל לאחר למעלה מחודשיים של מסע ימי ועגנו בנמל חיפה. ירד גשם מבול, היה קור-אימים, ואבי הכריז: "הגענו ל- Israel". רצנו להציץ בחלון תא האנייה, וראינו הר… הר קירח, ללא עצים וצמחים… זה היה הכרמל! (עוד לפני נטיעות יערות בהר הכרמל ע"י קק"ל). האכזבה הייתה כ"כ נוראית, שכולנו פרצנו בבכי, כולל אימא וסבתא… "לא רוצים את Israel, רוצים הביתה לשנחאי"…

בסופו של דבר במבט לאחור, אנחנו שמחים כמובן להיות בישראל.

עתלית – "סנט לוקס"

הישוב הידוע כיום  כעתלית – מערבית לחיפה, היה במקור מחנה הצבא הבריטי בשם "סנט לוקס". עם קום המדינה, הפך למחנה קליטה ומיון בשם "שער העלייה"- או "בית עולים שער העלייה". הוא שימש כמחנה מעבר מרכזי לעולים שהגיעו לנמל חיפה בעלייה ההמונית, שהחלה מיד עם קום מדינת ישראל. שטחו היה 200 דונם, ובשנה הראשונה הכיל המחנה 5,000-6,000 עולים שעברו הליכי מיון וקליטה, ובניהם גם משפחתי.

הלם תרבותי

אלפי העולים שהגיעו ל"סנט לוקס", נאלצו לעמוד בתור לכל דבר. ובין היתר לקבל גם ארוחות. אבי שהיה אדם אמיד, מעולם לא עמד בתור כלשהו בחייו. הוא חיפש מחליף תמורת תשלום… הוא פשוט לא קלט מה זה להיות עולה חדש בישראל..!  רק לאחר שבכינו מרעב, "נאלץ" אבי לעמוד בתור, והרגיש ממש "בושה". לאחר שעות שחיכינו לו, בו רעבנו למוות, חזר אבי עם צלחת מתכת משונה שקראו לה מסטינג. ובה זיתים שחורים – שמעולם לא ראינו כמותם, ואחותי הבכורה פחדה לאכול כי ראתה עז "מחריאה" דברים דומים, פרוסות לחם- בסין אכלנו אורז, ריבה- שלא אהבנו, וגבינה לבנה- בסין לא אוכלים דברי חלב. היינו רגילים לאכול כל יום במסעדה סינית, אוכל עם הרבה מאוד מנות מגוונות ועשירות בטעם ויופי. למרות הכל ניסינו לאכול כי היינו מתים מרעב, וזה ממש היה לא טעים לחכינו, ואמרנו לאבא: "טוב אבא, זה לא טעים, קח אותנו למסעדה…!!!

אבי

ב"סנט לוקס" – שער העלייה, ראינו בתור ילדים והמוני אנשים מכל העולם. הכול היה כל כך שונה ומפתיע, המנהגים, הצבעים, וכמובן השפות וזאת למרות שאנחנו עצמנו משפחה מרובת שפות – אבא רוסי יהודי, ואימא סינית קונפוציוניסטית גיורת – דיברנו 3 שפות והבנו 4: סינית עם אימא, עם אבא פיג'י אינגליש "אנגלית שבורה" (ללא תחביר דקדוקי בכלל), ועם סבתא רוסיה – ברוסית, שדיברה עם אבא ביידיש – שאסור היה לנו לדבר בה כי זו "שפה של מבוגרים", אך אנחנו כמובן הבנו הכל.

המשפחה שלנו בלטה בנוף הכללי. לא היה לנו קל בכלל. לכל העולים הייתה מיד קהילה, שהצטופפו בה יחד, קליקה עם שפה ותרבות משלהם, וככה הרגישו מוגנים בעולם החדש והזר בארץ ישראל. אנחנו היינו שונים וייחודיים – תערובת של שני גזעים: רוסי מערבי, אשכנזי – וסיני אסיאתי, מזרחי.

ב"סנט לוקס", התעוררה מיד מלחמת תרבות בין האשכנזים למזרחים – מי שווה יותר. האשכנזים שהגיעו מאירופה הרגישו מלומדים, עשירים ותרבותיים יותר מהעולים שהגיעו מארצות המזרח והתנהגו אליהם בבוז ודחייה. אנחנו דיברנו משונה ונראינו משונה. כולם לבשו בגדים רגילים, ואנחנו לבשנו שמלות צמר מבד איכותי, מעילי גשם עם ריפוד מפרווה, כובעים, כפפות, וצעיפי צמר. ואמי עם המראה הסיני והדיבור המשונה. נראינו לכולם יצורים מעולם אחר ולא בקלות ביקשו את חברותינו, למרות שאמי עם החן הטבעי שלה, הצליחה להתיידד עם כמה נשים עם ילדיהן, למרות חוסר השפה הכללית.

מעברה

גלי ההגירה ההמוניים אלצו את מדינת ישראל למצוא פתרון זמני ל"עלייה הגדולה" והוקמו המוני מעברות.

עם אמי

סיפור קולנועי – גשר להתאקלמות בארץ

הורי נהגו ללכת לקולנוע בשנחאי ולהצגות תיאטרון בשם "אופרת ביג'ין", שנמשכו מהבוקר עד הערב ללא הפסקה. הקהל הצטייד במזון ובמשקה, שנאכלו במהלך ההצגה, לצאת ולהיכנס חופשי, לנמנם ולהמשיך לצפות. ההצגה הייתה מלווה בסיפור רומנטי עם שירה, ריקודים נהדרים, תלבושות מרהיבות, ותפאורה של חצר המלוכה ומקדשים. מאחר שהוריי אהבו כל כך קולנוע ותיאטרון, הצטייד אבי בסין לקראת הנסיעה לארץ ב-3 מסרטות קולנוע, המוני גלגלי סרטים שכללו את סרטי צ'רלי צ'פלין, השמן והרזה-לילדים, מופעי ריקודים של נערות זיגפריד, סרטי אהבה רוסים, וכמובן סרטי רומנטיקה סיניים.

בעפולה עילית, המקום שבו נקלטנו, קיבלו הוריי שיכון עמידר, על 2 דונם אדמה ובו גידלנו, בעיקר בהשגחת אמי, משק עזר: תרנגולות, ברווזים, תרנגולי הודו, ברבורים, ואפילו שובך יונים. אמי שחלמה תמיד על גן פרי וירק, קיבלה מכל טוב: עצי שזיפים, משמשים, תאנים, רימונים, גפנים, תפוחי עץ ואפילו גינת ירק ותותים.

אבל הדבר שהכי שימח אותה ואותנו היו הסרטים שהקרין אבי בכל ערב עם שובו מהעבודה, ובשבתות וחגים, היינו רואים אותם מהבוקר עד הערב…כמו בסין. בינתיים, כשאבי היה מקרין סרט, היו מזדרזים גם השכנים ומבקשים להצטרף ולראות.

עם הזמן, הסלון כבר לא הספיק, והם התבקשו להביא כיסאות מביתם, ועד מהרה, הסלון הקטן היה דחוס לחלוטין. אז אבי הטוב החליט למען השכנים הרבים, שלא יכולים להידחס לסלון – להוציא את המסרטה ולהסריט את הסרט בחצר. הייתה לנו חצר ענקית, מלאה בוורדים. אבי הקרין את הסרט על הקיר הלבן של הבית, וכולנו נהנינו והצטופפנו לצפות. השמועה על הבידור הנהדר התפשטה, ועד מהרה כולם הגיעו.

לא רק השכנים החברים, אלא גם קרוביהם וידידיהם. וכולם נהרו אלינו עם הכיסא ביד. את אבי זה דווקא שימח כי הוא אהב מאוד קולנוע, הבין לליבם, וגם היה טוב לב ונדיב מטבעו. כאשר המסך-קיר היה קטן מדי ולא היה ניתן לצפות בו מרחוק, החליט אבי ובעזרת סבתי לאה, להכין מסך ענק: מסגרת עץ ענקית ועלייה נמתחו 2 סדינים תפורים יחד. כך זה היה קולנוע לכל דבר: "קולנוע קיצי של יוסף". אבי שממש אהב קולנוע, אהב ונהנה מהתואר. הוא הקדיש הרבה מזמנו הפנוי בשבתות וחגים, להקרין לכל השכונה. אני דאגתי לרפרטואר החדש, כי נהגתי לקרוא חוברות "קולנוע", "עולם הקולנוע" ומסתבר שבתל-אביב, יש מקום שניתן, להשאיל סרטים מכל ז'אנר תמורת תשלום.

בינתיים, החלה תקופת בחירות להסתדרות ולבחירת הממשלה, והמועדון המרכזי של ההסתדרות היה צריך גורם אטרקטיבי שימשוך את הקהל להגיע לבחור, הרבה השתמטו מחוסר חשק ועניין. אחד מפעילי ההסתדרות הגה רעיון מפתיע, עם פיתוי לבוחר – לבוא להצביע-וגם ליהנות! ולהזמין את אבי שיסריט סרט בסיומו של יום: חינם לבוחרים, וסכום נאה לאבי. אבי כמובן התלהב והסכים מיד. ההצלחה הייתה עצומה. ומיד רצו להפוך את ההסרטה להרגל קבוע, שפירושו ליצור קולנוע מקומי לכל תושבי המקום.

אבי לאחר התייעצות משפחתית – הסכים, והפך להיות מנהל ומסריט של בית קולנוע מקומי. אמי מכרה כרטיסים למבקרים, אחותי הגדולה הייתה מסובבת את מכונת התרגום מאנגלית לעברית, ואני הייתי מממונה על הרפרטואר. מאחר ואחותי לא הכירה את עלילת הסרט, לא היה דיוק בתרגום… פעם האטה או מיהרה ושאגות הקהל היו נשמעות בהתאם, כי התרגום לא תאם את העלילה. רק בהצגה השנייה, הסנכרון היה מדויק. מאחר וההתלהבות מעניין הבידור החדש היה כ"כ מוצלח, והיה ביקוש גדול, נערכו שתי הצגות זו אחר זו בימי שישי ושבת. אבי נהג להשמיע ברמקול, מנגינה מסוימת, שתודיע על הקרנה מתקרבת והיא נשמעה בכל רחבי העיירה הקטנה, והציבור מיהר ונהר פן יאחר. ומנגינה נוספת בסוף ההקרנה. עד היום מנגינות אלה מעוררות בי געגוע עצום לישראל היפה והתמימה.

ביתר הימים עבד אבי באזור התעשייה של עפולה במוסך שלו שנקרא "מוסך סיני".

אבי ב"מוסך הסיני" שלו

למרות הלם התרבות השתלבנו בסופו של דבר בארץ ישראל ואנחנו אוהבים אותה מאוד.

הזוית האישית

סבתא עדלידה: העבודה המשותפת שלנו בתכנית הקשר הרב דורי, בהתחלה, האמת, הפחידה אותי לאללה, לא ידעתי מה אוציא מהעבר שלי, והנה בסוף יצא טוב מאוד, ושתינו, לדעתי נהנינו לעשות אותו. תודה לך מאי, שאפשרת לי להתבונן בעבר שלי, בנעימות, ותוך שיתוף פעולה איתך, יצא ממש אחלה. תודה לך נכדתי האהובה, נהניתי. וגם את אני מקווה, נהנית להציץ קצת אל תוך עולמי, של העבר, שהוא שונה כל כך מהעולם של היום. תודה לך מאי על שיתוף הפעולה, ההקלדה, ההקשבה והתעניינות.

אוהבת אותך, מכל לבי, סבתא עדלידה.

מילון

הלם תרבות
הלם תרבות היא תגובה נפשית הנעה מהשתוממות ועד סלידה כלפי יסוד תרבותי לא מוכר או זר. הלם תרבות עלול להביא לידי חוסר יכולת של הפרט להתמצא ולפעול בתרבות הזרה לו, או לחוסר יכולת של חברי תרבות מסוימת לתקשר עם אדם מתרבות זרה ולקלוט אותו אליהם.

ציטוטים

”למרות הלם התרבות השתלבנו בסופו של דבר בארץ ישראל ואנחנו אוהבים אותה מאוד. “