מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

המשפחה בתקופת המלחמה ולאחריה

הבית ברחוב סלובצקובה
אישור הבעלות הרשמי על הבית
הסיפור המשפחתי של אבי, יוסף-דוד פרלמוטר, סבתי, בתיה צם-פרלמוטר ודודתי - חלק ג'

הסיפור המשפחתי של אבי, יוסף-דוד פרלמוטר, סבתי, בתיה צם-פרלמוטר ודודתי 
 
קישור לסיפור חלק א' – סבתי בתיה צם ובתה חייקה לרנר-פרידמן

קישור לסיפור חלק ב' – דוד פרלמוטר דיבר תמיד בגעגועים על זיכרונות ילדות
 
חלק ג' – המשפחה בתקופת המלחמה ולאחריה
  

תמונת הבית ושם הרחוב – סלובצקובה – שצולמה על ידי באוגוסט 2012.

בשנת 2015 נתקבל האישור הרשמי בדבר הבעלות על הבית:

 

המשפחה בתקופת המלחמה

בדצמבר 1939, בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, נכנסו הסובייטים לאזור ווהלין ומיד החלו לאסור את האנשים האמידים.  הם לקחו למעצר את אבי המשפחה, חיים-צבי פרידמן. בני המשפחה לא זכו לראות אותו  יותר. זמן קצר לאחר מעצרו של ראש המשפחה, גירשו הסובייטים מזרחה לסיביר את כל המשפחה, שכללה את סבתא בתיה, את חייקה עם ששת ילדיה, עם כלתה סוניה, ועם הנכד, יוספל'ה פלדמן, בנה של חווה, הבת הבכורה של חיים-צבי וחייקה, שהיתה כבר נשואה עם ילד. בעלה של חווה, הרשל פלדמן, נפטר לפני המלחמה).  

בתו של יוסף פרידמן, שביקרה בישראל בשנת 2009 , סיפרה על הגירוש את הדברים הבאים: חיילים סובייטיים הופיעו בבית פרידמן ופקדו על המשפחה להתכונן לנסיעה מזרחה לסיביר. הם לא יכלו לשאת מטען רב ולבשו כל אחד שכבות רבות של בגדים ומעילים להגנה מפני הקור ואולי במחשבה לסחור בהם במקום אליו יגיעו. נאסר עליהם לקחת איתם כסף ודברי ערך.

כשדרשה חייקה לראות את בעלה חיים-צבי, נאמר לה שתפגוש אותו ברכבת, אך הוא לא הגיע. אחרי המלחמה נודע שנרצח על ידי הסובייטים במצודת לוברט שבלוצק ב 23 ביוני 1941 – עם פלישת הנאצים ותחילת הנסיגה של הסובייטים מווהלין.

את המשפחה המגורשת הגיעה תחילה לאיזה כפרי נידח  בסיביר. את משה גייסו כעבור זמן מסוים לצבא האדום והוא נאלץ להשאיר מאחוריו את סוניה כשהיא בהריון. בני המשפחה סבלו בסיביר מקור, רעב ומחלות. הקצבת המזון מטעם המשטר הסובייטי, הייתה מתחת למינימום ההכרחי לקיום. אחת הנשים המבוגרות (סבתא בתיה או חייקה) הייתה במצב קריטי. שלמה ויוסף לקחו בגדים ויצאו לשוטט בכפרים שבסביבה בתקווה להחליף אותם במזון. האיכרים בסביבה היו כל כך עניים שלא היה להם מה לתת בתמורה לבגדים. לבסוף, באחד הכפרים, הציעו להם להחליף את הבגדים בפרה שזה עתה המליטה והייתה חלשה מכדי לעמוד על רגליה. שלמה ויוסל (שהיה נגר במקצועו) בנו מעין מזחלת וגררו בעזרתה את הפרה החולה במשך כשבוע ימים, כשהם עוצרים בלילות ומבקשים מחסה אצל האיכרים. הם זכרו לטובה איכר אחד שהירשה להם ללון עם הפרה במחסן שלו. בסופו של דבר הגיעו עם הפרה לכפר מגוריהם, הפרה התאוששה ונתנה כמות כזו של חלב, שהספיקה להם גם למחייה וגם למכירה לשם קנייה של מצרכים אחרים.

בשנת 1941-לאחר שגרמניה תקפה את ברית המועצות, נתנו הסובייטים חנינה לבעלי אזרחות פולנית, ששירתו בעבר בצבא הפולני ונחשבו עד אז לאויבי ברה"מ. בזכות שירותו בצבא הפולני, קיבל יוסף רשות לעזוב את סיביר עם משפחתו ולעבור דרומה, לאזור חם יותר. המשפחה הגיעה לעיר דז'מבול (כיום טָארָאז) שבקזחסטן.

 מתוך ספר הזכרון לאוליקה

בדז'אמבול נדרשו כל התושבים החדשים להרשם במשטרה. בני המשפחה נרשמו כנדרש, מלבד יוסף, שנמנע מלהרשם, במחשבה שייקל עליו לעזור למשפחה, אם השלטונות לא ידעו על קיומו.  הם חפרו מרתף בבית בו גרו ואת הכניסה אליו היסוו בעזרת ארון גדול. בכל פעם שהמשטרה ערכה בדיקה של התושבים בהתאם לרישומיה, היה יוסף מתחבא במרתף. שלמה ויוסף גילו תושייה רבה ולמדו לייצר סוליות נעליים שאותן מכרו בשוק השחור וכך הצליחה המשפחה להחזיק מעמד עד סוף המלחמה.

בשנת 1941 נולדה לסוניה ולמשה פרידמן, בת שקיבלה את השם 'גאולה'. המשפחה קיבלה הודעה לאקונית: "משה פרידמן איננו". למעשה, הגירוש לסיביר הציל את המשפחה מצפורני הנאצים, אך חייקה איבדה שלושה מילדיה עקב המלחמה: משה פרידמן נשלח כחייל בצבא האדום לפינלנד ונהרג שם. המשפחה קיבלה הודעה לאקונית: "משה פרידמן איננו".

  דבורה, הבת הצעירה, חלתה בטיפוס ונפטרה ב 1943. נקברה בדז'אמבול

חייקה, יוסף ויוספלה )בן חוה) ליד קברה של דבורה בדז'אמבול, קזחסטן.

על מצבתה של דבורה נרשם שם האב חיים ולידו האותיות נ"י (=נרו יאיר, כמקובל לגבי אנשים שהינם בחיים).  חייקה והמשפחה לא ידעו מה עלה בגורלו וקיוו שעוד יפגשו אותו. הבן הצעיר אשר (בוז'ו) נשאר בקזחסטן אחרי המלחמה, עם בת זוג מבנות המקום. עקבותיו אבדו  מאחורי "מסך הברזל".

המשפחה לאחר המלחמה

שלמה (סיומה) פרידמן הצליח לקבל פספורט עוד בהיות המשפחה בקזחסטן אבל הוא נשאר איתם עד סוף המלחמה ורק אז עלה (בפעם השנייה) לארץ ישראל. חי תחילה בתל אביב ועבד כמסגר. אחר כך הצטרף לקיבוץ שדה נחום בהמלצת דוד פרלמוטר, דודו מצד אמו חייקה. בראשית שנות ה 1950 היגר לשיקגו, לבקשת אמו חייקה שהיגרה שמה ב 1949. שלמה התחתן בשיקגו עם לוריין. הם היו חשוכי ילדים.   

בתום המלחמה, ניסו בתיה, חייקה ושארית המשפחה לחזור ללוצק, אבל לא היה אפשר לחזור. באוקראינה ובפולין גברה האנטישמיות והם היו חסרי כל וכך הגיעו למחנה עקורים לאכפלד בגרמניה.

 

במחנה העקורים בגרמניה נפרדו דרכיהם של בני המשפחה.

סבתא בתיה קיבלה סרטיפיקט לפלשתינה בשנת  1947. ביום 1 ביולי 1947 הגיעה סבתא בתיה לארץ ישראל, באוניה 'קימינוס' שיצאה מנמל מרסיי בצרפת. דוד בא לקבל את פניה ולקח אותה לקיבוץ שדה נחום, לחיות לצד משפחתו. חייקה עם בנה יוסף פרידמן ובתה חוה פרידמן-פלדמן עם בנה יוספל'ה, קיבלו ב  1949 אישור להגר לארצות הברית והשתקעו בשיקגו. יוסל פרידמן התחתן בשיקגו עם אדלאיד ונולדו לו בת ובן. שניהם ביקרו בישראל עם משפחותיהם. יוספלה פלדמן, בנה של חוה, עבר למיאמי והתחתן עם ארסלי גראנאדוס. נולד להם בן אחד, מרכוס פרידמן.

סוניה, אלמנתו של משה פרידמן והנכדה גאולה (גייל) שהו אחרי המלחמה במחנה פליטים בגרמניה, בנפרד מחייקה וילדיה.. סוניה התחתנה בגרמניה עם יהודי אורתודוקסי והיגרה אתו ועם גאולה לניו-יורק, שם הצטרפו לקהילה חרדית בברוקלין. גאולה, בתו של החלוץ משה פרידמן, גדלה כנערה וכאשה חרדית, וכך גידלה את ילדיה. יש לה שני בנים ובת. הבת, נשואה וחיה היום בשכונה חרדית בבית שמש ולה 10 ילדים. שני בניה של גאולה חיים עם משפחותיהם בניו יורק. 

סבתא בתיה חיתה איתנו בשדה נחום עד 1957. אמא ואבא פינו עבורה את חדרם ועברו לגור בצריף הסנדלריה. כעבור כמה שנים שיפץ הקיבוץ את אחד המבנים והתאים אותו למגורי הורי החברים וסבתא עברה לשם. סבתא שמרה כשרות והיה לה פינת מטבח בחדרה. היא היתה מקבלת פרודוקטים מהמטבח ומבשלת לעצמה בחדרה.

סבתא השתתפה בכל האירועים והחגים שהיו בשדה נחום.

סבתא בתיה לא ידעה עברית. אבא ואמא דיברו איתה ביידיש. ההורים ניסו להקנות מעט מילים ביידיש גם לנו, הילדים, לא כל כך בהצלחה. סבתא בתיה הייתה בעלת הופעה יפה, מרשימה ומכובדת וחברי שדה נחום נהגו בה בכבוד רב. היא הרגישה בקיבוץ מכובדת ועצמאית ועזיבת שדה נחום ומעבר משפחתנו לראשון לציון היה לא פשוט עבורה.

בשנת 1957 עברה משפחתנו לראשון לציון. סבתא בתיה נפטרה ב 1961, בהיותה בת 93, לאחר שאושפזה בגלל שבר שהסתבך במיפרק הירך. היא נקברה בבית הקברות "גורדון", בדרום-מזרח ראשון לציון. 

  המצבה שהוקמה על ידי דוד ב 1961

העשרה

ריבנטרופ-מולוטוב

הסכם ריבנטרופ-מולוטוב היה הסכם שנחתם בין שר החוץ הגרמני יואכים פון ריבנטרופ ושר החוץ הסובייטי, ויאצ'סלב מולוטוב, ערב מלחמת העולם השנייה, ב-23 באוגוסט 1939, לתקופה של עשר שנים. ההסכם היה הסכם אי-התקפה בין ברית המועצות לגרמניה, ובחלקו החסוי קבע את חלוקתה של פולין בין שתי המדינות. ההסכם הופר על ידי גרמניה הנאצית ב-22 ביוני 1941 עת החל מבצע ברברוסה.

תשע"ה

מילון

הסכם ריבנטרופ-מולוטוב
הסכם ריבנטרופ-מולוטוב היה הסכם שנחתם בין שר החוץ הגרמני יואכים פון ריבנטרופ ושר החוץ הסובייטי, ויאצ'סלב מולוטוב, ערב מלחמת העולם השנייה, ב-23 באוגוסט 1939, לתקופה של עשר שנים. ההסכם היה הסכם אי-התקפה בין ברית המועצות לגרמניה, ובחלקו החסוי קבע את חלוקתה של פולין בין שתי המדינות. ההסכם הופר על ידי גרמניה הנאצית ב-22 ביוני 1941 עת החל מבצע ברברוסה.

ציטוטים

”סבתא בתיה היגיעה לארץ ישראל, באוניה 'קימינוס' שיצאה מנמל מרסיי בצרפת.“