מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

המשאלה שהתגשמה יותר מידי

סבתא דנה ונעמה בתוכנית הקשר הרב דורי
סבתא דנה עם אמא שלה בשנת 1969
סיפור העלייה לישראל

הקדמה

שמי דנה (דניאלה) מיכאילוביץ לבית הורה. אני משתתפת בפרויקט הקשר הרב דורי עם נכדתי נעמה מיכאילוביץ , בתו של בני הבכור בני (בנימין). במסגרת הפרויקט בחרתי לספר לנעמה על הבית שלי בילדותי בפראג ואיך עליתי ארצה.

נעמה וסבתא דנה עובדות בתוכנית הקשר הרב דורי:

נעמה ודנה – סרטון תחילת עבודה:

מבוא

נולדתי ב 1950 בפראג בצ'כוסלובקיה (היום צ'כיה) למשפחה יהודית. באותם הימים לא כתבו בתעודת הלידה את הדת של הנולד.

לאבי היה חשוב מאוד כי הדת תהיה כתובה ולכן בשבוע שנולדתי, אבי רשם אותי כיהודייה בקהילה היהודית. לא היינו דתיים, בעצם חוץ מיום כיפור שום חג יהודי לא שמרנו לפי כללי הדת, אבל דיברנו הרבה על יהדות מה שהיה מאוד יוצא דופן בתקופה לאחר המלחמה בה הרבה משפחות הצניעו את יהדותם.

אבי במלחמת העולם השנייה שירת כחייל, שירת בכמה חזיתות ואת אימוני הלחימה עבר בשטח ישראל של היום. אבי סיפר הרבה על חוויותיו כלוחם.

אימי הייתה במחנה ריכוז ועבודה. אני שלא אהבתי לאכול, לא פעם שמעתי שלאמי במחנה הריכוז לא היה מה לאכול.

אבי לקח אותי כילדה לא רק לקהילה היהודית בזמן החגים אלא גם לבית הכנסת 'ירושלים'. בספר שיצא על גטו יהודי ב 1959 יש תמונה מבית הכנסת ברח' ירושלים, בחזית יושבים גברים בטליתות ומאחורה יש איש עם ילדה קטנה – זהו אבי עימי.

סרטון בו דנה מספרת לנעמה על המשפחה:

המשפחה שלי

הייתה לי סבתא אחת, השנייה נספתה במחנה ריכוז. שני סבים מתו כאשר הורי היו ילדים  קטנים.

אני בת יחידה וכמובן נכדה יחידה של סבתי, ואם אני מסתכלת באילן היוחסין שלי אחורה עד לסבתא רבה שלי מצד סבתי, שגם היא נספתה במחנה ריכוז, אזי אני השריד האחרון של המשפחה הזו. כך שהיינו משפחה קטנה. יש לי שלושה בני דודים, שניים מהם עברו לאנגליה סמוך לפרוץ מלחמת העולם השנייה, למרות שאבי התמיד להתכתב עם אחותו בזמן הקומוניזם, לי אף פעם לא היו יחסים קרובים עם  בני דודיי. רק בן דוד אחד חי בפראג. אצלם במשפחה לא דיברו על יהדות ולא היה לנו איתם קשר קרוב.

עכשיו, אחרי שנים פתאום אני קולטת שרוב החברים של הורי היו יהודים. הוריי גם שלחו אותי ללמוד עברית אבל לצערי הייתי רק במספר שיעורים. הורי סיפרו לי שהגיעו אלינו הביתה אנשי משטרה ואיימו עליהם שאם ישלחו אותי לשיעורי עברית יוציאו אותם מפראג. המשטרה באותם ימים הרחיקה אנשים "בלתי רצויים" מהעיר פראג על כן הפסקתי ללמוד עברית.

אבי נאלץ לעבור תפקיד ממנהל חשבונות לפועל ייצור רק מכיוון שלא הסכים להצטרף למפלגה הקומוניסטית.

הקשר עם ישראל

לאבי היו בארץ שתי בתי בנות דודות וגם חברים מהצבא שאיתם היה בהתכתבות גם בשנות ה –50. כאשר אחת מבנות הדוד הייתה צריכה מסמכים כדי לקבל פיצויים מגרמניה אבי שלח לה. לאות תודה היא הזמינה את אבא שלי לביקור בארץ.

באותו זמן, לא הייתה אפשרות לנסוע למערב ללא הזמנה והיו צריכים לשלם את כרטיס הנסיעה עבור המבקר. אחרי שאבי חזר הוא סיפר בהתלהבות גדולה על השינויים הגדולים שהתרחשו בישראל ברבע המאה מאז שהוא היה פה.

כאשר שמעתי אותו הרגשתי שגם אני רוצה לראות את המדינה הזו, זה נעשה הדבר החשוב לי ביותר, הרצון החזק ביותר שלי. בני משפחה הזמינו לישראל גם את אימי, היא כתבה להם שגם אני מעוניינת לנסוע אבל אותי לא הזמינו.

אימי נסעה לארץ לבד בשנת 1968. בביקורה בכותל המערבי היא השאירה פתק עם בקשה שגם אני אראה פעם אחת את הארץ הזו. היא לא חשבה שהבקשה תתגשם אי פעם, בכדי לצאת מצ'כיה למדינה שהיא לא מדינה קומוניסטית נדרש היה מלבד דרכון גם אישור מיוחד ומכתב הכולל הזמנה של המארח והתחייבות שלו לשלם על האירוח במלואו כי החוקים לא אפשרו לצאת ממדינה קומוניסטית עם מטבע מערבי ולכן אימי חשבה כי הסיכויים שאראה את הארץ לא גבוהים.

סרטון בו דנה מספרת לנעמה על הקשר עם ישראל:

 

האנטישמיות וחבריי

לא הרגשתי אנטישמיות בצ'כיה, היו לי הרבה חברים לא יהודים, אך יחד עם זאת תמיד הייתה לי זיקה חזקה ליהדות. ואמרתי לעצמי שבעלי חייב להיות יהודי. הסתובבתי עם מגן דוד על צווארי כך שכל חברי ידעו שאני יהודייה.

בפעם הראשונה שהרגשתי משהו אנטי יהודי-ישראלי היה בזמן שהתרחשה מלחמת ששת הימים בארץ. הייתי אז בטיול של בית הספר ומאוד רציתי לדעת מה קורה בישראל. בכיתה היינו שתי יהודיות ושתי בנות שהיו חצי יהודיות, היינו קבוצה נפרדת, רצינו לשמוע כמה שיותר חדשות על ישראל. רוב הכיתה חשבו שאנחנו לא מנהלים מלחמת הוגנת, כי זו הייתה העמדה הרשמית של צ'כוסלובקיה. אני חייבת לציין שאחרי כיבוש צ'כוסלובקיה ב 68 רוב חבריי לכיתה באו אלי והתנצלו.

דודתי, אחותה של אימי, אישה חשוכת ילדים וגרושה חייה בפראג באותו בניין שאני גרתי, ציפתה כל הזמן שתגיע הפלישה, היא הייתה האדם היחיד שהכרתי שחשב כך. דודתי אישה חכמה, עבדה כמזכירה במשרד ראש הממשלה בשנות החמישים. לא האמנתי לתחזית שלה. דודתי כל הזמן אמרה לי שאם אהיה בחו"ל בזמן הפלישה שאשאר ולא אחזור. חשבתי לעצמי שאין סיכוי שהרוסים יפלשו לצ'כיה.

הפלישה לצ'כוסלובקיה

בחופש של שנת 1968 הייתי עם קבוצת ילדים מהקהילה היהודית ביוגוסלוביה (היום קרואטיה). לקהילה הזו היה בית לא רחוק מדוברוניק. לבית הזה היו מגיעות קבוצות זו אחרי זו, מצ'כוסלובקיה, הונגריה. בזמן שהייתי שם התחברתי עם בחורה מבלגרד. היא הזמינה אותי אליה הביתה, ניצלתי אפשרות זו לראות יותר את יוגוסלביה.

כעבור כמה ימים נסעתי לבד לבודפשט שם חיכו לי חברים של אימא שלי גם יהודים שהבת שלהם דיברה צ'כית. הם היו קומוניסטים שדיברו נגד מדיניות צ'כוסלובקיה ונגד דובצ'ק וזה הרגיז אותי כך שהחלטתי לעזוב אותם. בבודפשט חיה גם בת של בת דודה של אימי אישה כמעט עיוורת שדיברה הונגרית וגרמנית. כלומר לא היה לנו שפה משותפת. היו לי פורינט/כסף הונגרי ורציתי לקנות בבודפשט בגדים. בזמן הזה בצ'כוסלובקיה בכל החנויות הייתה אותה הסחורה אז ללבוש משהו מחו"ל היה קסום. כאשר ראיתי שהחנויות בבודפשט יהיו סגורות 4 ימים בגלל חגים וסופ"ש החלטתי לא להישאר בבודפשט ועליתי לרכבת שהגיע לברטיסלאבה  ב  –   20.8.68 בערב. התקשרתי לקרובים ולחברים של הורי אבל אף אחד לא ענה. הייתי לבדי בת 18 ולא היה לי אומץ ללכת לבית מלון אז התקשרתי לסבתא שלי מז'ילינה שאגיע בלילה וביקשתי שתשאיר לי מפתח מתחת לשטיח לרגליים ליד הדירה ותכין לי מיטה ושלא תמתין לי בתחנת הרכבת.

הגעתי בשעה 03:00 לפנות בוקר ב 21.8 לז'לינה. בתחנת הרכבת המתינה לי כמובן סבתי וסיפרה שכל ז'ילינה חפורה והיא פחדה שלא אפול. כאשר דיברתי עם סבתא בקושי שמענו אחת את השנייה מעל ראשינו טסו המטוסים. בתחנת רכבת הייתה קבוצה של אנשים שהסתכלו אחד על השני אבל אף אחד לא חשב שזה כיבוש. סבתא שלי אמרה שזה כיבוש אבל אף אחד לא האמין לה. גם אני חשבתי שהמחשבות שלה לא נכונות ולא האמנתי. כשהגעתי לבית של סבתא מיד רציתי להתקשר להורים אבל סבתא לא הסכימה שאתקשר באמצע הלילה.

הלכתי לישון עם בקשה שלא תעיר אותי בבוקר כי כבר כמה ימים לא ישנתי. ב 6:00 סבתא העירה אותי  וסיפרה לי שיש כיבוש.  רצתי מיד להתקשר להורי אבל הטלפונים כבר לא עבדו. מאוחר יותר נודע לי שכבר ב 3:00 לפנות בוקר הורי ידעו שיש כיבוש ניסו להתקשר לז'לינה ולבודפשט ולא הצליחו. אמא שלי שעבדה בחנות , תרבות הונגרית, היתה בקשרים  עם עיתונאים הונגרים והיא ביקשה לבדוק האם אני בבודפשט, התשובה הגיעה שיצאתי ב 20.8 ההורים מאוד דאגו מה קורה לי , במיוחד פחדו שנשארתי בגבול ועכשיו אני לא יכולה להגיע הביתה או לחזור למקום שהייתי.

מיד עם הידיעה על פלישה רציתי להגיע הביתה לפראג. בתחנת רכבת בז'לינה אמרו לי שבכלל לא יוצאים רכבות נוסעים ושאנסה למחרת. למחרת אמרו שאמנם רכבת תיסע אבל לא ברור בכמה זמן היא תגיע כי כל רגע יכולים להוריד אותה. בתחנת הרכבת פגשתי אנשים שנסעו לפראג  כי הילדים שלהם היו לבד בפראג ולכן לא הייתה להם אפשרות אחרת. סבתא שלי לא הרשתה לי ליסוע ולאנשים אלו נתתי מכתב להורי עם בקשה שיעבירו להם אותו. הם היו אנשים מאוד נחמדים, כאשר  הגיעו לפראג, הדרך לקחה כיומיים, הם חיפשו את הורי והדבר לא היה פשוט. כל שמות הרחובות הורדו, והתאורה לא עבדה. אבל בכל זאת הורי קיבלו את הידיעה שאני בז'לינה. בערך כעבור שבוע הבטיחו ברכבת שהרכבות יעבדו על פי לוח הזמנים ואז נסעתי לפראג…

סרטון בן דנה מספרת לנעמה על השלטון הקומוניסטי בצ'כוסלובקיה:

הדרך מ-דוברובניק, בודפשט, ז'ילינה לפראג

הרצון לבוא לישראל

בדרך בנסיעת הרכבת סוף סוף הייתי לבד עם מחשבותיי והגעתי למסקנה שאני רוצה לעבור לישראל. כי ישראל היא הארץ היחידה שיכולה להיות בית חדש עבורי. בזמן זה הטלפונים עבדו והורי המתינו לי בתחנת רכבת. בתחנת רכבת ראיתי יותר חיילים רוסים מאשר אזרחים. להורי אמרתי עוד בתחנת רכבת שאני נוסעת לישראל. הורי נבהלו וביקשו שאדבר על זה בבית. בבית ערכנו דיון בנושא: אבי אמר שבגיל שלו , הוא היה אז בן 59 הוא לא ילך לשום מקום. אמי אמרה – שאם אני רוצה לצאת היא תבוא איתי, אבל לא לישראל. אמי דיברה גרמנית רהוטה והיא הציע לצאת להולנד כי לא יהיה לה קשה ללמוד את השפה. עמדתי הייתה איתנה לנסוע לישראל. גם את ההצעות לנסוע לאנגליה לדודתי , דחיתי. זאת הייתה שיחה קשה שלא פתרה שום דבר. כל יום משהו מחברי נסע ולא חזר.

כאשר ארנוש לוסטיג (סופר צ'כי מפורסם) אשר רצה להשתקע בארץ חזר מישראל מכיוון שלא הצליח למצוא מקום עבודה, אחר כך נסע לארה"ב, אימי ביקשה ממנו לשכנע אותי לא לנסוע לישראל. הוא לא הצליח.

כאשר הבנתי שאני לא אוכל לנסוע לישראל עם הורי, מצאתי חבר שגם רצה לנסוע לישראל אבל ברגע אחרון משפחתו שיכנעה אותו לא לנסוע. לא היה לי אומץ לנסוע לבד. אז לא נסעתי לשום מקום, אבל לא שיניתי את דעתי.

סרטון בו מספרת דנה לנעמה על ה"אביב" של פראג והאפשרות לעלות לישראל:

 

בזמן זה התחלתי ללמוד ב"אוניברסיטת קארל" מתמטיקה ופיסיקה. בקיץ אחרי גמר שנה ראשונה, בקהילה היהודית התארגנה בשיתוף פעולה עם סוכנות קבוצת סטודנטים שיסעו לישראל כדי להכיר את הארץ. התוכנית הזו כללה שהות בקיבוץ איפה שהיינו צריכים לעבוד, אחר כך שבוע טיול בישראל ושבוע הרצאות על ישראל. בהסכמתם של הורי נרשמתי לתוכנית זו. הורי לא ידעו שחתכתי בטנה במזוודה שלי ובה הכנסתי את המסמכים החשובים: תעודת סטודנט, תעודת בגרות ותעודת לידה. מזל שלא תפסו את זה בגבול. הורי היו בטוחים שאחזור, שסוף סוף אכיר את ישראל מה שכל כך רציתי. לאתונה יכולנו לשלם את הנסיעה בעצמנו בקורוני צ'כים . מאתונה הסוכנות דאגה לנו. אני טסתי לאתונה כ 4 ימים לפני שהייתה מתוכננת טיסה לישראל, באתונה באותו זמן  חי בן דוד של אבי וחברינו אבל היה להם אסור להיפגש עם משהו מארץ קומוניסטית כי אחרת היו מגרשים אותם מיוון. אז לא סיפרתי לאף אחד שאני אפגש איתם. הם לקחו אותי לטיול של יומיים על אחד מהאיים, כאשר חזרתי הודיעו לי שבתור עונש על כך שלא סיפרתי שלא אהיה בבית מלון בלילה, לא אלך לקיבוץ שבהם יהיו חברים אחרים מפראג, וכך הגעתי לקיבוץ "משגב עם" שבו היו סלובקים.

סרטון בן דנה מספרת על ההחלטה לעלות לישראל:

העליה לישראל

בשדה תעופה בתל אביב המתינו לנו כמה חברים שהגיעו שנה לפנינו. שאלתי אחד מחברי עם הוא לומד ומה גובה המלגה שהוא מקבל. עד היום הוא צוחק ממני שהוא ידע שלא אחזור לצ'כוסלובקיה.

מנהל הקבוצה שלנו היה בחור שהגיע שנה לפנינו והוא בא מז'לינה מיד הוא היכר אותי. אני יכולה להגיד שהחלטה להישאר היתה לי יותר קלה כאשר הייתי בקיבוץ זה מכיוון שכמה מאיתנו נשארו בארץ. קיבוץ משגב עם שוכן בצפון ישראל ליד הגבול עם לבנון. בזמן שהותנו בקיבוץ, ישנו  שתי לילות  במקלטים בגלל  שהיו יריות על ישראל מלבנון. האירוע הזה חיזק את היחס שלי לארץ.

משבוע של נסיעת היכרות הרושם הגדול ביותר עשה עלי הכותל המערבי וההיסטוריה של מצדה. אחרי ביקור במצדה אמרתי שאני לא חוזרת כתבתי: "שיותר  טוב למות בעמידה  כמו לחיות על הברכיים". זה היה שוק גדול להורי. הם התחילו לחשוב על דרך שבה יעבירו לי את המסמכים החשובים, אולם כאשר לא מצאו אותם הבינו שלקחתי אותם איתי.

קבוצת חברים שהחלטנו להישאר בישראל, הגיעה לאולפן עציון בירושלים. גרנו שם ולמדנו עברית.

העלייה לישראל – המשך

אחרי חודש וחצי לערך, המליצו לי ללכת להכנה לאוניברסיטה בה אלמד לא רק עברית אלא גם מתמטיקה בעברית, אנגלית ומקצועות נוספים. קיבלתי מלגה אבל הייתי צריכה לבשל לעצמי ולשלם מעונות סטודנטים. גם כאן היינו קבוצה גדולה מצ'כוסלובקיה אז לא הרגשתי לבד וכל ערב היה שמח. רוב הסטודנטים הגיעו עם ההורים כך שהיה להם יותר קל וקיבלו אותה מלגה כמוני. תחילה הכול היה בסדר אבל אחר כך הגיע החורף ולא היה לי כסף לקנות בגדי חורף ואז התחילה התקופה הקשה. משהו עזר לי למצוא עבודה. היות ולא ידעתי עברית עבדתי במלתחה בספריה באוניברסיטה והרווחתי קצת כסף ויכולתי לקנות דברים שהייתי צריכה דחוף. עבדתי במשמרות, התחלפתי עם חברתי לחדר. זכור לי ששנה ראשונה הייתה קשה מאוד כי היה חורף קשה. המעונות שגרנו בהם היו בתים חדשים שהיה קשה לחמם אותם והיתה שם לחות גדולה. בסה"כ הכל הרגשתי מאושרת שאני בישראל והייתי בטוחה שאני במקום הנכון. מה שהיה חסר לי הכי הרבה הייתה העיר פראג, חלמתי עליה כמעט כל לילה. על הרחובות, על הלילך שפורח במאי, על הריחות. קשה לתאר כמה העיר הייתה חסרה לי תמיד אהבתי אותה. אף פעם לא חשבתי שכל כך תהייה לי חסרה העיר כמו כאשר התחלתי לחיות בישראל כעולה חדשה.

סרטון בו דנה מספרת על הקשיים בעליה:

אני לומדת שפות מאוד בקושי כמעט כולם כבר דיברו עברית ואני כמעט שלא , ממש לא היה לי פשוט אבל איכשהו יכולתי להסתדר. אישרו לי את השנה הראשונה שעשיתי בצ'כוסלובקיה. אני זוכרת שכאשר אחרי שנת מכינה הלכתי לשנה שנייה של האוניברסיטה להרצאה ראשונה של מחשבים והמרצה כתב על הלוח הגולם מפראג, זה היה הדבר היחיד שהצלחתי לקרוא. הוא כתב עוד כמה דברים אבל אני הייתי עסוקה לקרוא את השורה הראשונה. לאט לאט העברית שלי השתפרה.

בישראל היו הרבה אנשים שניסו לעזור לעולים חדשים איכשהו, כל אחד בדרכו. כאשר הלכתי בפעם הראשונה לאוניברסיטה באה אלי סטודנטית ושאלה אותי את מצ'כוסלובקיה? עניתי שכן. יש לך חברה ללמוד איתה? אני מציעה לך ללמוד איתי אני לומדת עם עוד חברה. הבחורה לא ידעה צ'כית אז התחלתי לדבר עברית. העברית שלי בזמן הזה היתה לא טובה.

 סרטון בו דנה מספרת על האנשים הטובים שעזרו לה בישראל:

אחר כך בקיץ של 1970 טסתי לרומניה לפגוש את הורי. זה היה המקום היחידי בו יכולנו להיפגש. נסענו קבוצה מצ'כוסלובקיה כדי לפגוש את הורינו. ספרתי להורי שהגשתי בקשה לפנסיה מגרמניה ואישרו להם. זה היה די ברור שההורים יבקשו אישור יציאה להגיע לארץ ומאוד שמחתי.

ב- 23.3.1971 עלו הוריי ארצה.

תמונה שלי עם אבי ביום העליה לישראל:

שני סרטונים בו מספרת דנה על אביה ועל חיי ההורים

העץ המשפחתי שלנו:

 

דברי סיכום של דנה

החלטתי בתהליך הקליטה שאני בוחרת לי בעל, שאיננו יוצא צ'כוסלובקיה ולא מדבר לא צ'כית ולא סלובקית. בעלי ממוצא רומני, אני לא מדברת רומנית אז הסכמנו שנדבר עברית גם עם ילדנו. יש לנו 3 ילדים ו-8 נכדים. ארץ ישראל נעשתה ארצי ועברית לשוני שאיתה אני מדברת עם הקרובים ביותר שלי. פראג היא עיר יפיפה אני מאוד אוהבת לבקר בה ולדבר עם חברי הישנים צ'כית או סלובקית. אבל חיי וגורלי הם בישראל.

 

קישור לסיפור: אבי כחייל במלחמת העולם השנייה

 

הזוית האישית

נעמה: למדתי מסבתא הרבה על קורות המשפחה, על קומוניזם, עליה והקשיים בישראל. למדתי שסבתא מאד אמיצה והלכה אחרי החלום שלה. אני לא מכירה מישהו היום שכל כך עומד על שלו. אם אני הייתי במצב שלה – לא הייתי יודעת לנהוג באופן כל כך אמיץ. לגור תחת שלטון קומוניסטי זה איום. בעקבות היותי בקשר הרב דורי למדתי מה זה קומוניסטים. רצונה של סבתא היה חזק מאוד כל הזמן, היא רצתה להגיע ארצה ובסוף היא הגשימה את החלום שלה.

אני שוחה 4 פעמים בשבוע, ומדורגת בין ה- 43 הכי טובים בישראל, גם כאשר אני רוצה משהו אני לא מותרת – כנראה את תכונה זאת ירשתי מסבתא שגם לא ויתרה.

מה שהיה מרגש זה שאמא של סבתא, שעוד לפני שסבתא עלתה, הייתה בסיור בכותל וביקשה שבתה (סבתא שלי) תראה את הארץ, ואחרי שנה סבתי עלתה לישראל למרות שלטון הקומוניזם.

אני מאחלת לסבתא בריאות אושר והצלחה בברידג ובכל הפעילויות שלה ושתמשיך בפעילות של העברת הסיפור המשפחתי.

סבתא דנה: נהניתי לספר לנעמה את סיפור העלייה. למדתי על נעמה שהיא ילדה מלאת חיים. יש לה דברים שמעניינים אותה והיא משקיעה בהם.

אני מאחלת לנעמה שתצליח בדרכה ושתהיה מאושרת. שאף פעם לא תצטרך לקבל החלטות קשות כמוני בגיל כה צעיר.

מילון

קומוניזם
משטר מדכא. זה שלטון שאומר שכולם מרוויחים אותו הדבר, כלומר מי שלא עבד הרוויח כמו מי שעבד , ובגלל זה לא היה רצון לעבוד ואז היה מחסור בכל מיני דברים.

ציטוטים

”חלומות מתגשמים ואפילו מעבר למצופה“