מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

המציאות והדמיון שני דברים

סבא יהודה ללוש 2013
סבא יהודה בצעירותו
הוריי הכינו מכולה, העשויה עץ

העלייה לארץ ישראל – המציאות והדמיון שני דברים נפרדים
תעדתי את סיפורו של סבא במסגרת תכנית הקשר הרב דור "מזקנים אתבונן"
סבי מספר: "נולדתי בטוניס בשנת 1949. במסגרת "עליית הנוער" שהחלה בתוניס בשנים 1952,
עלה בן דודתי לארץ. דודתי החלה להתגעגע לבנה בארץ. היא החלה לשכנע את הוריי, שהגיע הזמן לעלות
לארץ ישראל. היגיעו מהארץ, ידיעות ודיווחים מהארץ על התנאים הקשים ועל הקשיים הרבים שחווים האנשים
בארץ ובפרט העולים החדשים. ידיעות אלו גרמו להוריי להמשיך ולתרץ ולדחות את העלייה.
 
לאחר מספר שבועות  בהם הפעילה דודתי לחץ על הוריי  וכמו כן שכנועים רבים מצד הסוכנות היהודית,
שהחלה אז את צעדיה הראשונים בתוניס, התקבלה החלטה. הוריי החליטו שאכן הגיע הזמן לעלות ארצה.
הורי קיבלו את ההחלטה לעלות לארץ כאשר הייתי בן 6 שנים.לאחר מספר בירורים שעשתה אימי בסוכנות
היהודית, התברר שיש לבצע סידרת בדיקות רפואיות לכל המשפחה. המשפחה החלה בסידורים שונים
לפני העלייה, אותם אפרט בהמשך.
עם קבלת תוצאות הבדיקות הרפואיות שהיו תקינות, החל התהליך. הסוכנות היהודית קבעה תאריך עלייה
והיה עלינו להתייצב בנמל תוניס בתאריך הנ"ל. על מנת שיהיה אפשר לקחת איתנו את הציוד החיוני לנו בארץ,
הוריי הכינו מכולה, העשויה עץ. בבוקרו של אותו היום העמסנו את הציוד ונסענו לנמל תוניס. בנמל חיכתה
לנו אוניה ויחד עם קבוצת יהודים שגם להם נקבע אותו התאריך הפלגנו לכיוון נמל "מרסיי" שבצרפת.
זמן ההפלגה אשר נראה כמו נצח נמשך כשלושה ימים. כאשר עגנו במרסיי חיכו לנו אנשי הסוכנות היהודית
אשר העבירו את כולנו למחנה עולים בקרבת הנמל.
 
מחנה העולים בנוי ביתנים ארוכים עשויים חדרים חדרים ובכל חדר מספר מיטות לפי מספר הנפשות בכל
משפחה. כולנו ישנו יחד מבוגרים, ילדים וטף. הצפיפות היתה גדולה, משפחות חיו אחת בתוך השנייה והמצב
היה בלתי נסבל. את האוכל קיבלנו במגשיות מפעם לפעם יצאנו לערוך קניות ב"מרסיי" על מנת להעביר
את הזמן בצורה סבירה ולגוון באווירה. כ- 30 ימים העברנו במצב העגום והלא פשוט במחנה העולים.
אשר בסופם, נקבע סף סוף התאריך המיוחל, תאריך העלייה לארץ ישראל. משך ההפלגה עד לנמל
חיפה נמשך כשבעה ימים.
 
מקרה אחד זכור לי במיוחד: את הארוחות השונות לא היינו אוכלים עם ההורים, ילדי העולים היו אוכלים בבטן
האונייה ורק לאחר שהיינו מסיימים, היו המבוגרים עולים למעלה, לחדר אוכל. חדר האוכל היה מוגדר למבוגרים
בלבד. הייתי ילד סקרן מאוד, ואחד הדברים שמאוד סיקרנו אותי היה לראות איך נראה חדר האוכל של המבוגרים.
הוריי החביאו אותי על סיפון האוניה באזור בו אוכל להציץ ולראות את חדר האוכל. דרך אגב, הוא היה נראה
כחדר רגיל לחלוטין מסודר שולחנות ארוכים. כאשר הגיע שעת האוכל, עובד מטבח של האונייה היה דופק עם
כף על סיר על מנת שידעו כולם שהגיעו הזמן לאכול.
 
קשיי הקליטה בארץ:לאחר כשבעה ימים הגענו למקום המיוחל, ארץ ישראל, עגנו סוף בנמל חיפה וכמובן
שהשמחה היה גדולה מאוד. כאשר ירדנו מהאונייה חיכו לנו שוב אנשי הסוכנות היהודית, הפעם לא רק
לשם קבלת פנים מלבבת אלא גם על מנת לרסס אותנו בחומר רפואי מכף רגל ועד ראש, מבוגרים, ילדים וטף,
על מנת להשמיד נגיפים וחיידקים מחו"ל ככל שיהיו אם בכלל. כאשר היינו עוד בחו"ל וקיבלנו דיווחים מהארץ,
נתנו לנו עצה שברגע שנגיע לארץ ישראל וישאלו אותנו היכן נרצה להשתכן עיר, מושב, קיבוץ, נבחר מושב.
 
 
אכן כך היה, ביקשנו מאנשי הסוכנות להשתכן במושב. נאמר לנו שמספר מושבים עדיין לא מוכנים לאיכלוס
ושבאופן זמני שולחים אותנו "למשואה".  לאחר קבלת הפנים, החמה בנמל חיפה, חיכו לנו משאיות שהעבירו
אותנו לישוב החדש ליד הגבול הירדני בשם "משואה".
לאחר 4-5 חודשים קשים שעברנו "במשואה', חזרנו על בקשתנו אצל אנשי הסוכנות היהודית בעניין המושב. התשובות שהתקבלו לא סיפקו אותנו וויתרנו על הרעיון לגור במושב ובקשנו לעבור לקריית שמונה.
גם לעיר לא היה קל לעבור, ועד שחזרו אלינו מהסוכנות המשכנו לגור ב"משואה" תשעה חודשים נוספים.
 
התנאים היו קשים מאוד, אבי עבד בניכוש עשבים וחרישת האדמה. העבודה הייתה קשה מאוד ומייגעת.
בזמן שההורים עבדו, אני למדתי בבית הספר יחד עם כל הילדים, כל משפחה קבעה לעצמה לאיזה כיתה
הילדים שלה ילכו. את הנסיעה לקרית שמונה עברנו במשאית. הדירות שהיינו אמורים לאכלס לא היו מוכנות,
שיכנו אותנו בדירת חדר מטבחון קטנטן ושירותים שהיו ממוקמים מחוץ לבית. קבלנו מהסוכנות פנקס תלושים
איתם היינו עומדים בתור כדי לקבל את מצרכי היסוד שהיו מתוקצבים לכל משפחה.
אבי ז"ל נאלץ לקום בכל יום בארבע לפנות בוקר על מנת לעמוד בתור הארוך, כדי להביא לנו את בקבוקי
החלב שהוקצו לנו.     
 
חבלי הקליטה בארץ היו קשים, על גבול בלתי אפשריים, הרצון החזק להמשיך ולשרוד החזיק אותנו.
לאחר שסיימתי את לימודי בבית ספר היסודי, עברנו למושב בית נחמיה. שם עסק אבי בחקלאות ובגידול
פרות.לאחר כארבע שנים במושב בית נחמיה עברנו לגור בעיר יהוד, במרכז הארץ.

מילון

בית נחמיה
בית נחמיה הוא מושב עובדים באזור המרכז ליד היישוב שוהם, ליד נמל התעופה בן-גוריון, מועצה אזורית חבל מודיעין. המושב הוקם ב-1950 על ידי עולים מאיראן,

ציטוטים

”המציאות והדמיון שני דברים“

”הרצון החזק להמשיך ולשרוד החזיק אותנו“