מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

המעברה סאקיה א'

סבתא עליזה והנכדה שיר
לזכרו של משה שהרבני
סיפור המעברה מפיה של סבתא עליזה

כשעלינו לארץ בשנות ה-50, שיכנו אותנו במעברה שנקראה סאקיה א'. היום המקום נקרא אור יהודה. במעברה גרנו שמונה נפשות באוהל אחד.

היו תקופות בהן מזג האוויר היה קשה מאוד. לפעמים היה גשם חזק או שלג. היו גם רוחות חזקות שהעיפו חלק מהאוהלים. במעברה היה ואדי, ובימים של מזג אוויר חורפי, הוא היה עולה על גדותיו, והאוהלים היו מוצפים מים. כל זה גרם לכך שלפעמים אנשים נשארו בלי קורת גג ורכושם נרטב ונהרס. במצבים כאלה, אנשים עזרו אחד לשני. הם נתנו אוכל, מים ובגדים יבשים ופתחו את האוהל שלהם למי שהיה צריך קורת גג.

כדי להשיג מים, היינו צריכים ללכת עד לבסיס שנימצא בתל השומר, ואז לחכות בתור עד שהיו ממלאים לנו את הדליים במים. אחר כך היינו הולכים חזרה עם הדליים, שחצי מהם היה נישפך בדרך. אני זוכרת שאימא הייתה כועסת עלינו שנשפך לנו כל כך הרבה. במקום שירותים, באזור האוהלים היה בור שמיועד לעשיית צרכים שניקרא "בול פגיעה". פעם אחת ילדה נפלה פנימה, זה היה ממש לא נעים. כשהוציאו אותה מהבור שפכו עליה המון מים כדי לנקות אותה.

אחרי שנה וחצי במעברה העבירו אותנו לצריף. שם כבר היו שירותים משותפים בחוץ והיה יותר טוב מבחינת מזג האוויר. אנחנו היינו בין הראשונים שהיה להם חשמל בצריף. היינו מקבלים תלושים של אוכל. אני זוכרת שהיינו מקבלים איתם אבקת ביצים. בתקופה הזו, המצב שלנו היה יותר טוב מבחינה כלכלית ואבא שלי התחיל לזרוע כל מיני ירקות בחצר.

בשנת 1959 עברנו לבני ברק. אהבנו מאוד לשחק בחוץ, היו חיי חברה. אהבתי לשחק מחבואים, מחניים, קלאס, קפיצה בחבל, חמש אבנים ועוד.

באותה התקופה היינו מרוצים ועזרנו להורים בכל דבר. היינו מלקטים בוטנים, קוטפים כותנה וסברס. את הסברסים היינו מוכרים ואח שלי היה שר "הלו יא גברת, הלו יא אדון, איזה סברס יופי, כל כך מתוק, אני מוכר כמעט בחינם, יותר בזול מכולם". אנשים היו באים וקונים מאיתנו כל מה שקטפנו, וככה היינו חוזרים הביתה עם כמה גרושים.

סרטון של סבתא שלי:

(סבא שלי היה במעברה בפתח תקוה)

התנדבות

במלחמת ששת הימים התנדבתי בבית חולים הדסה בירושלים. עזרתם לצוות לטפל בפצועים. היו שם אנשים עם פציעות במצב קשה מאוד. אני זוכרת מהתקופה בבית החולים פצוע אחד שהיה משותק לגמרי. אחרי שבוע בו היה מאושפז, הוא פתאום צרח. כולם באו לחדר שלו כי לא הבינו מה קרה. אי אפשר לתאר כמה הופתענו כשהוא התחיל להזיז את הבוהן ואז את כל הרגל. זה היה ממש נס!

אני זוכרת שליוויתי קבוצת פצועים לכותל כדי להודות לשם יתברך על כך שאינם משותקים וגם כדי לברך את ברכת הגומל.

הנצחה

בשנת 1969, במרדף צבאי בבקעת הירדן, נהרג אחיו של סבא שלי (גיסה של סבתא שלי), סרן משה שהרבני ז"ל. הוא שירת בתור מ"פ, ובמהלך המרדף הוא נהרג יחד עם שני חיילים נוספים שלו. זה קרה בשתיים לפנות בוקר. הושלכה לעברו פצצה זרחנית שהדליקה שם קוצים יבשים. אחרי האירוע, הקימו בבקעה שלט הנצחה לזכרו ולזכר המוות של החיילים באירוע הטרגי.

כשמלאו 45 שנה מאז הנפילה, נערך כנס לזכר שלושת הנופלים. לכנס הגיעו המון אנשים וביניהם משפחה, המפקד דוד קולר ועוד הרבה מפקדים, חיילים ופקודים שהעלו זיכרונות. לקראת הכנס, סבא שלי ערך והדפיס חוברות לזכרו שמתארות את חייו ומותו. לאחר מותו של משה, העלו אותו בדרגה. בכל יום זיכרון, אנחנו מזכירים את הסיפור של משה ומסתכלים בחוברת שסבא שלי הכין. כשמשה נהרג, סבתא שלי הייתה בהיריון ראשון. אחרי שלושה חודשים נולד דוד שלי, שנקרא על שמו- משה.

סבתא שלי מספרת על בנה הבכור – משה שהרבני, שנקרא על שם גיסה שנהרג: "בשלוש השנים הראשונות לחייו, לא יכולתי לקרוא לו בשמו. קראתי לו חמודי, מתוקי ובשאר שמות חיבה. כשהכנסתי אותו לגן הילדים, אמרתי לגננת שאנחנו לא קוראים לו בשמו כי לא היינו מסוגלים להוציא את המילה מהפה. ביקשנו שהיא תקרא לו בשמו כדי שהוא ידע שקוראים לו משה.

רק בגיל שנה וחצי הוא התחיל לדבר. יום אחד כשהגעתי לגן, שמעתי שהגננת אומרת לאחת האימהות 'את רואה את הילד הזה? הוא לא ידע לדבר בכלל ואפילו את השם שלו הוא לא ידע'. הרגשתי צביטה בלב כששמעתי את זה. היא השתמשה בכאב הגדול שלי ושל בעלי והציגה אותו כהצלחה שלה".

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בבית ספר בן גוריון כפר סבא

מילון

מעברה
בעליות הגדולות מכל ארצות ערב וגם מאירופה, העולים מחו"ל שוכנו באוהלים בתור פתרון זמני לכמות האנשים שהגיעו. אחר כך הקימו צריפים. מי שהצליח להרוויח כסף ולחסוך, יצא מהמעברה וקנה דירה.

סאקיה א'
סאקיה (בערבית: ساقية) או סקיה, היה כפר ערבי בבקעת אונו, בין כפר עאנה לאל-ח'ירייה, כ-8.5 קילומטרים מזרחית ליפו, בגובה 25 מטרים מעל פני הים. במלחמת העצמאות במהלך מבצע חמץ, הכפר נכבש על ידי חטיבת אלכסנדרוני ותושביו נמלטו לכיוון העיר לוד. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”התנדבות והנצחה הם משמעותיים בחיי“