מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

המעברה שלי

רונה וסבתא נוגה
סבתא נוגה ואימה
סיפור עלייתה וילדותה של סבתי נגה, בימים הראשונים של הקמת מדינת ישראל.

סבתא נוגה נולדה ב1946 בעיר עבדאן שבגבול פרס ועיראק של אותם ימים. היא הייתה הילדה הראשונה של סבתא וסבא רבא שלי. אביה עבד בחנות למראות שהייתה בבעלותו, ואימה הייתה בבית וטיפלה בשלושת ילדיה.

בשנת 1948 דודיה של סבתי עלו בעליית הנוער לארץ ישראל ונשלחו לקיבוץ, הגעגועים של הסבא והסבתא של סבתי היו רבים מאוד והם החליטו גם לעלות לארץ. בעקבות כך עלתה כל המשפחה אחריהם חוץ מאביה של סבתי שהגיע שנה אחריהם מכיוון שהיה צריך למכור את העסק.

סבתא רבתא שלי הגיעה עם שלושה ילדים קטנים לארץ ביניהם סבתא שלי שהייתה בת 4. הם פגשו מישהו מהמשפחה שהמליץ להם להגיע לבאר שבע מכיוון שכל החברים שהכירו מעבדאן הגיעו לשם. המשאית משער העלייה מחיפה הביאה אותם ישר למעברה בבאר שבע עיר של אוהלים שהקימו במדבר. אימה של סבתי הייתה בהלם שהביאו אותה עם שלושה ילדים קטנים לגור באוהל, הם היו בטוחים שיתנו להם לגור בשיכון, אך מהר מאוד הבינו שאין להם ברירה ולא כסף ולכן לא יכולים לצאת מהמעברה.

לאימה של סבתי היה מאוד קשה במעברה, מכיוון שהתנאים היו קשים. היה קר מאוד וחם מאוד, היו הרבה נחשים, שירותים ומקלחות רחוקים ולא נקים והייתה גם מצוקה של אוכל, חילקו תלושים למזון ותקצבו מזון מועט. האוכל היה דל ואכלנו כל יום פתיתים מה שאז קראו לזה אורז בן גוריון. אכלנו אבקת ביצים שעשינו ממנה חביתות, ועוף אכלנו פעם בחודש. בארץ הייתה תקופת צנע לכן הגבילו יותר את חלוקת המזון ורוב הזמן היינו רעבים.

אימא של סבתי לא הפסיקה לדאוג ולבכות. סבתא נוגה הייתה בת 5 שהגיעה למעברות וזוכרת שהיו לה חרדות ללכת לשירותים מכיוון שהבור הפחיד אותה. במעברה היו חיות שהפחידו אותה אך יחד עם זה היא זוכרת הרבה משחקים בין הילדים, משאית של ממתקים שהייתה מגיעה מאמריקה ומביאה ממתקים.

סבתא נוגה ואימה

כשהייתה בת 6 הלכה עם אחיה שאול לבית הספר, הם חלקו ילקוט אחד והיו באותה כיתה, בבית הספר למדו עברית קרוא וכתוב. בבית הספר היו ילדים מהמעברה וילדים שהיו כבר בשיכונים.

אביה של סבתי הגיע שנה אחרי לארץ ונחרד מהתנאים הקשים במעברה, הוא חיפש עבודה אבל לא היה פשוט למצוא באותם ימים. רק לאחר שנה שלחו אותו מלשכת העבודה לסלול כבישים מבאר שבע לסדום בסולל בונה והוא היה מגיע הביתה פעם בשבוע.

רק אחרי שלוש הצליחו לעזוב את המעברה ועברו לדירת 30 מטר בשיכון ג' בבאר שבע. בארץ נולדו להם עוד שלושה ילדים ועד שנת 1957 הם חיו 8 אנשים בדירת 30 מטר. אימה של סבתי עבדה בניקיון בתי הספר ואביה המשיך לסלול כבשים בסולל בונה. סבתי המשיכה ללמוד בבית ספר יסודי והיא אהבה לגור בשיכון , היו לה שם הרבה חברים ומול הבית היה מטע זיתים שהיא שיחקה שם כל הזמן. את שיעורי הבית הם הכינו לאור עששית מכיוון שלא היה חשמל. בסיום כל יום לימודים בבית ספר היא תמיד עזרה לאימה לנקות את הכיתות. בבית הם חיו בצנעה מכיוון שלא היה כסף והיה קשה לכלכל שישה ילדים.

סבתא נגה למדה עד כיתה ח' באותם שנים לא היה חוק חינוך חינם בתיכון רק מי שעבר מבחני סקר יכל ללמוד חינם, סבתי לא עברה את המבחן ולהוריה לא היה כסף לממן את התיכון לכן היא הפסיקה ללמוד ויצאה לעבוד כדי לעזור בכלכלת הבית.

מגיל 14 היא עבדה במפעל לבוטנים כפועלת, זאת עבודה קשה מאוד כל יום משבע בבוקר עד שלוש בצהרים. וכשהייתה חוזרת מהעבודה עזרה לאימה בעבודות הבית יחד עם אחיותיה. לאחר מכן היא עבדה במפעל טקסטיל ועבדה גם בחקלאות. באותם ימים הגיע לשכונה בחור שהכשיר נערות בתשלום להדפיס על מכונת כתיבה, סבתא הלכה ללמוד אצלו ולמדה להדפיס, דבר שעזר לה להתקבל לעבוד בבית חולים סורוקה כמזכירה.

הזוית האישית

סבתא נגה: נהניתי מאוד להיזכר בעבר שלי, בילדות שלי.

הנכדה רונה: נהניתי לשמוע את הסיפור של סבתא, ולעבוד איתה.

מילון

תקופת צנע
תקופה שבה היה קצת כסף, היו מחלקים פנקסים עם תלושים שבאמצעותם אפשר לקנות אוכל.

ציטוטים

” למרות כל הסבל של המעברות הכל עובר בחיים, בסוף הכל טוב“

”לאימה של סבתי היה מאוד קשה במעברה, מכיוון שהתנאים היו קשים“