מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

המסע של מרים קליין

תמונה שלנו עם מרים
מרים בצעירותה
סיפור חייה של מרים קליין

ילדות

אני באה מבית דתי. גדלתי בכפר קטן ושמו ברודינה, שבאמצע היה נהר ומסביב יערות. הבית שלי היה בכניסה ליער. בביתי, היה נהוג לחגוג חגים וללכת לבית כנסת. למשפחתי היה עסק משפחתי, מאפייה. נטי, אמי, עזרה בניהול המאפיה, ואבי רפאל גם ניהל את המאפיה ואפה את הלחם, והיה פועל עוזר-מתלמד שעזר לו. במאפייה מכרו לחם ולחמניות בצורות שונות. היו 35 משפחות יהודיות בכפר. המאפייה סיפקה לחם לעוד 3 כפרים. אבא שלי היה נוסע בימי שני וחמישי ומביא לחם לחנויות, לאנשים ולגויים שגרו בהר. מי שגר בהר ירד למטה מההר. לא לכולם היה כסף, ולכן- חלק שילמו בכסף, וחלק שילמו במזון (עופות, חמאה, פירות ועוד-תן וקח). בקיץ, אבא שלי היה לוקח את אותי ואת אחותי יחד איתו לחלק לחם על סוסה עם עגלה, והדרך אל הכפרים הייתה מאד יפה. לא היו להם פרות באזור הכפר, אבל הם היו מוכרים גם חמאה כשרה שהם היו מקבלים תמורת הלחם.

בילדותי, היינו לוקחים את החמאה ושמים על עלה גדול, והיינו עושים בעזרת כף צורות מיוחדות, וככה היינו מוכרים את החמאה. בילדותי, אני ומשפחתי היינו יוצאים עם סלסלה ליער בכפר שלנו, ברודינה, וקוטפים פירות כגון: תותים, אוכמניות, פטל אדום ופטל שחור.

אני גדלתי עם סיח, הבן של הסוסה. אנו נתנו לו לאכול קוביות סוכר, הוא מאד אהב את זה. בביתי היו לי חיות מחמד בבית: כלב, חתול וסוס ש"היה הכי מיוחד". בכפר היה בית כנסת ובית ספר. בימי שבת, אני ואחותי היינו הולכות לבית כנסת להביא את התלית של אבא שלנו, רפאל.

אני זוכרת שבשמחת תורה יצאנו כולם מהבית כנסת עם דגלים, תפוח אדום וספרי תורה עד לבית של השוחט, ושם היינו חוגגים את חג שמחת תורה. בכפר, היהודים והגויים חיו בשלום אחד עם השני, והם לא פגעו אחד בשני. הייתה לי ילדות מאד יפה עד 1939. בתור ילדים, היה לנו בכפר תחביב  לרדת לנהר, לקחת בקבוק עם שקע, לשים חתיכת לחם ולתפוס בעזרתו דגים. היינו שמים את הבקבוק בין אבנים ותופסים דגים קטנים. בכפר היה לנו עצי אורן, ובקיץ היו באים אנשים מהערים צ'רנוביץ ורדאוץ לנפוש, בזכות היופי של הכפר.

1939- מלחמת העולם השנייה

בשנת 1939 התחילה מלחמת העולם השנייה. בכפר חיו אנשים מעדות שונות, כגון: גרמנים, רומנים, יהודים, רוסים ועוד. מאז תחילת המלחמה, פעם בשבועיים היה מגיע מורה לבית כנסת ללמד אותנו, הילדים, בכפר עברית, בגילאי 5-7.

בשנת 1939, עם תחילת המלחמה, הגרמנים התחילו לנסוע הלוך לגרמניה. בתקופה זו, הגרמנים התחילו אנטישמיות חזקה (איסורים ובעיות) נגד היהודים. למשל, הגרמנים אסרו עלינו, היהודים, ללכת על צד מסוים במדרכה. אם הם היו הולכים בו, הם היו מרביצים לנו ומגרשים אותנו.

אחרי כמה חודשים, הגיעו הגרמנים לכפר ברודינה והודיעו שהם מגרשים את כל היהודים מהכפרים. זו הייתה תקופה קשה. הצבא הרומני הבטיח שלא יפגע באבי, כיוון שהוא אופה (החיילים הרומנים הביאו לאבי קמח, שבעזרתו יוכל לאפות לחם).

נטי, אמי, הייתה משלמת כסף עבור האיכרים המקומיים שיסחבו את הרכוש שלנו עד לעיר. הרומנים הגיעו לכפר, ורשמו את הרכוש שלנו, אנשי הכפר, והביאו שתי משאיות לקחת את כל היהודים מהכפר. הם אמרו לנו שניקח את מה שאנחנו יכולים.  משפחתי  לקחה בעגלה מפות יפות, ובעזרתן עטפנו את ספרי התורה, ולקחנו איתנו במשאיות.

העברות

העברה הראשונה הייתה לעיר סוצ'בה שברומניה, לתקופה קצרה. שם הכניסו אותנו לבית כנסת, ואנחנו השארנו בו את הספרי תורה. בעיר סוצ'בה היו קרובי משפחה של אמי. המשפחה מצד נטי, אמי, דאגה לנו לכלי מיטה וציוד. אנשי הכפר ישנו בבית כנסת, ולעיתים קרובות, אנחנו היינו הולכים לבקר את האחיות והמשפחה. לאחר מכן, חילקו את כל היהודים (פליטים) לטרנספורטים, ואני ומשפחתי הגענו לעיר בקאו שברומניה. ולאחר מכן, הביאו את כולנו לבית חולים יהודי (נחשבנו לפליטים), חילקו אותנו – את הילדים בין משפחות, וההורים נשארו בבית החולים.

אני הופרדתי מאחותי. נתנו לי משפחה שנתנה לי לחדר גדול עם פסנתר ודאגה לי, אך למרות הכל, אני פחדתי לישון לבד. אחרי תקופה, אני עזבתי את המשפחה שהייתי אצלה, ואני ואחותי עברנו להורינו שבמחנה. אני ומשפחתי עזבנו את המחנה, בקאו, והגענו לבוקובינה, לעיר רדאוץ, מקום בו משפחתו של אבי הייתה, ושם הם שכרנו בית. אבי מצא עבודה באזור בתור אופה.

מהעיר רדאוץ, היינו בטרנספורט הראשון ליידנץ שבבסרביה. נסיעה שאורכה שלושה ימים. כשירדנו מהרכבות, ביקשו מאיתנו לקחת איתנו את הרכוש שאנחנו יכולים וחיפשנו מקום ללון. בעיר מרקולשט דיברו רוסית. אמי תפרה תכשיטים בתוך בגדים. הרומנים היו צריכים את כל הרכוש שלנו, היהודים, וביקשו אפילו טבעות נישואין. החיילים גירשו אותנו, וביקשו מאיתנו שנלך. למשפחתי הייתה תיבה מעץ, שבה היה חלק מרכושנו. אבי קשר את התיבה לגב, סחב את התיבה, וכשהרומנים הרביצו לנו, פחות כאב לאבי, כיוון שרוב המכות היו על התיבה. הרומנים שוב ביקשו מאיתנו שנלך מהר, והלכנו כל היהודים יחד, בקבוצות של מאות אנשים לכיוון אוקראינה. בדרך לאוקראינה איבדנו את אבי, אך כשהגענו לנהר ניאסטרז, נהר גדול עם גשר, ראינו אותו בצד השני. לי ולמשפחתי  היה מזל והצלחנו לעבור את הנהר בעזרת הגשר, אך היו אנשים שהיו צריכים לחצות את הנהר עם מעברות, וחלקם נפלו למים ולא היה ניתן להצילם.

תקופה זו הייתה עונת הסתיו, והלכנו במשך שישה שבועות ברגל. זה היה מסע קשה מאוד. אנשים מתו בדרך והיו זקנים שנשארו בצד הדרך. אני זוכרת שבדרכים ירד גשם ושלג וזה היה דוקר נורא בפנים, אז הלכנו מכופפים עם הראש כלפי מטה. היו אנשים שבמהלך השישה שבועות שהלכו ברגל לא יכלו עוד ללכת, והתיישבו בצד של הדרך. כשהחיילים ראו יהודים יושבים בצד הדרך לא ממשיכים ללכת, הם היו מרביצים להם או יורים בהם. לאחר שישה שבועות של הליכה קשה, הגענו בערך כ-700 איש למקום האחרון אליו גירשו אותנו, נהר בוק. במהלך הדרך, כששמענו כלבים נובחים, הבנו שאנחנו מתקרבים לכפר. הכפר האחרון שאליו הגענו נקרא שומילוף.

השהות באוקראינה

בכפר שומילוף היו אורוות, ולא מעט לילות ישנו שם על הקש שעל הרצפה בצפיפות. חלק מהאנשים מתו מתשישות. היו ימים שהיה לנו מעט אוכל, והיו ימים שגם לא היה אוכל בכלל. בכדי להשיג מזון, היינו צריכים לתת בגדים לאוקראינים, ובתמורה הם היו מביאים לנו אוכל. חווינו מצב קשה שבו הכניסו אותנו לאורווה ושכבנו אחד על יד השני. בהתחלה לא נתנו לנו לצאת, ואמרו שעה מסוימת שאנחנו יכולים לחזור, ואם לא חזרנו בשעה הזו ירו. אני זוכרת את זה כאילו אני רואה את זה היום. בכפר היה עוד אורווה שבה היו לבנים. לקחנו את הלבנים ונעזרו בהם להכנת "קבר" לכל אחד- מסגרת כדי לדעת את מקום הלינה של כל אחד מאיתנו.

באותה תקופה היו הרבה עכברושים שתקפו אנשים ואכלו איברים בולטים מהם. בנוסף, זו הייתה תקופה בה היו לא מעט מחלות, בעיקר טיפוס, ואם בן אדם היה קרוב למותו, בני משפחתו היו יושבים לידו ומגרשים את העכברושים שלא יתעללו ויכאיבו לו.

מחוץ לאורווה הייתה סככה עם עגלה, שלשם היו מוציאים וזורקים את הגופות של האנשים שמתו, ובצד השני הם היו מכינים אוכל בעזרת שני לבנים, אש וזרדים. הרגשתי פחד גדול. נורא פחדתי ממתים. במהלך היום המחשבות שעברו בנו זה איך אנחנו נשיג מזון. בסוף המלחמה נשארו 170 איש מתוך 700 שהגענו.

זו הייתה תקופה עם המון אנשים שחלו, אני הייתי  אחת מהם. גם דוד שלי מצד האב חלה, ולאחר שבוע מת. אני הייתי  מאד חולה, ולא יכלתי לזוז. אבי ידעה אוקראינית, אז בלילה הוא התגנב החוצה והלך לנהר להביא מים, הרתיח, ובזכות זה הציל את אותי.

עברה תקופת החורף, ולילה אחד, הגויים מהכפר נכנסו לאורוות, הרביצו לנו ולקחו מאתנו את מה שנשאר לנו. בשלב מאוחר יותר, האוקראינים נתנו לנו לצאת מהאורוות לכיוון הכפר, והם השכירו חדר אחד אצל גוי- ישנו עם עוד  40 איש בצפיפות גדולה בחדר אחד קטן, אחד על יד השני, ואפילו עשו הגבהה בחלק מהמקרים, כדי שיהיה מקום לכולם, והתשלום היה שכל משפחה מביאה משהו. בחדר שהשכירו היה לנו יותר טוב מאשר באורוות. באחד הימים כשהיינו באחד הדירות, הגרמנים עברו את נהר בוק ובאו לדירה שהיינו, ושם הם אנסו בחורה אחת. מאז קיבלתי רעד… שנים רעדתי ככה מרוב טראומה.

כשחגגתי יום הולדת 10, אבי הלך להביא לי פירה שמאד אהבתי, ואחרי מספר ימים נפטר ממחלת הטיפוס, מחלה קשה ומדבקת. באו לקחת את אבי על סולם, ואמי ביקשה שישימו את התלית על אבי  ושיקברו אותו עם זה. הם שמו את התלית עליו כמו שאמי  ביקשה, אך כשהם קברו אותו הם הורידו את התלית ומכרו אותו. אחרי כמה חודשים, החיילים הרומנים שמרו עלינו והחזירו אותנו לאורוות. אמי מכרה שני שיני זהב שלה, בכדי לקנות לי שמנת. כל פעם ש היה לי קשה לנשום, היא נתנה לי כפית שמנת. הם האמינו שאם אימא יושבת על יד הילד, הוא יבריא.

לאחר כמה חודשים הגיע חייל ונתן לנו אישור לחזור לבתים בכפר. יום אחד, ביקשו מכולם להגיע לעירייה. הכפר יתחלק לשניים: חצי עשירים וחצי עניים. העירייה הייתה בדיוק באמצע, וכולם הגיעו לעירייה. כשהגענו לעירייה קראו שמות כדי לוודא את נוכחותם של כולנו, ואז לקחו אותנו לנהר.

במהלך החורף לא התקלחנו, ומהקור נהיו לנו בועות בידיים שרק שתן יכל לרפא. אחרי העירייה, הלכנו לנהר ובקצה הדרך היה מקום שניתן לרדת לנהר. זו הייתה תקופת האביב, תקופה בה הקרח מתחיל להינמס, ואמרו לכולם להיכנס למים- ילדים, הורים וזקנים. אמי לקחה אותי ואת אחותי, כולם בכו וצעקו. חייבו את כולם להיכנס למים, ורק לאחר שכולם נכנסו, נתנו לנו לצאת, ואמרו לנו לשכב על החול עם הבטן כלפי מטה. אמי לקחה אותי ואחותי קרוב אליה. בזמן שכולם שכבו, הרביצו להם בחוזקה. בסוף אמרו לכולם לקום ולחזור דרך שביל אחר. משם, חזרנו  לבית שישנו בו.

בתקופת הקיץ, היהודים היו הולכים לנהר, חופפים את הראש ומתרחצים, היה לא מעט כינים לאנשים. כל בוקר, כולם נפגשו בכדי לשבור ביצי כינים והתייחסו לזה בהומור, והם קראו לזה "קריאת עיתון". בקיץ היהודים היו לוקטים שיבולים, וזה היה לא פשוט ואפילו עוקצני. במהלך היום, הם היו מנקים את השיבולים, ובערבים נהגתי ללכת לתחנת קמח בכדי לטחון קמח. אמי ואחותי  היו סורגות, ולאחר שנתיים הן היו סורגות בתמורה לאוכל.

הלכתי בקיץ לחפש עבודה, ומצאתי עבודה חדשה – לאסוף פירות, ובסוף נתנו לי אוכל בתמורה וקצת מהפירות שנפלו. בתקופת המחלות לא היו מרפאות או קופת חולים, ולכן היהודים עזרו לעצמם בעזרת שתן ומים חמים. מאד אהבתי את סיפורי התנ"ך. כשהלכתי לחפש עבודה בכפר, תמיד הלכתי על המדרכה בצד שיש רוח, כדי שהשיבולים יתכופפו ואני לא היהי לבד. זה מודל לחיקוי עבורה, ממקרים שקרו בתנ"ך.

אמי הלכה כל פעם מחדש לחפש עבודה. הייתי מתפללת עם הסידור שהיא תחזור ולא תמות. הסידור זהו ספר מיוחד עבורי, שלמדתי ממנו את אותיות הא'-ב'. סידור זה עבר איתי את כל החוויות והמקומות שעברתי עד היום. כל השנים האלו היו מאוד קשות. התקופה בשומילוף הייתה מלאה ברעב, פחד, כינים ומחלות, קשה לתאר. עד לשחרור לא ראיתי מחברת או עיפרון. כל השנים לא ישבתי על כיסא.

שנת 1944 – שחרור ע"י הרוסים

אנו הלכנו ברגל למוגילב, ומשם ברכבת לצ'רנוביץ. הגיענו לדירה נטושה, ועברנו עוד שנה של סבל וקושי רב. עבדתי בעבודות מזדמנות (איסוף בקבוקים עבור שמרים שמכרתי, יצאתי  לשוק לעזור לסחוב סלים תמורת מעט אוכל, הבאתי ארוחת צהריים ועוד).

בערבים, אמי הייתה סוגרת את אחותי בדירה בקומה 2 לבד, והיא אמרה שאם יבואו לתקוף אותה מדומבס, היא אמרה שתקפוץ מהחלון. זו הייתה הרגשה נוראה ומפחידה עבורי ועבור ואחותי. לאחר תקופה, אני  ומשפחתי חזרנו  לסוצ'בה, שם עסקתי בספרות, כיוון שזו הייתה עבודה שקיבלו בה טיפ, ומזה הם חיים. לאחר מכן, אחותי הייתה ברדאוץ במשך שנה. ואז, הם נסעו לגבול הונגריה ברכבת, ושם גם לא היה קל. הגיענו לבית כנסת, ושם חיכו לנו משאיות שלקחו אותם לוינה, אוסטריה. בוינה הייתי תשעה חודשים, בהם עסקתי בספרות ובעיקר במניקור, ובכסף שהרווחתי, אני, אמי ואחותי הלכנו לבתי מרחצאות.

אחרי כל השנים בהם היה רעב לא פשוט וחיים לא פשוטים עבורי ועבור משפחתי, בוינה באמת עברתי שינוי קיצוני מבחינת מזון זמין. מוינה, עברנו ברגל למילאנו, איטליה. באיטליה עברתי קורס הגנה במשך חודשיים, ולאחר מכן עליתי על אונייה עם משפחתי בנפולי והגיעתי לארץ ישראל.

עלייה לארץ ישראל

בתאריך 14.7.1948, אני ומשפחתי עלינו לארץ ישראל. המקום הראשון שאליו הגענו היה תל אביב ומשם לקריית אונו. התחתנתי  בתאריך 11.3.1949 עם בעלי, משה ז"ל, שהכרתי בדרכי לארץ ישראל. החתונה הייתה מגבעת ברכה, שכונת עולים ראשונה בכפר אונו. לא שירתי בצבא, כיוון שהתחתנתי בגיל צעיר. התחתנתי בתל אביב והקימתי בית בשנות ה-50. בשנת 1953 אני ובעלי ז"ל נכנסו לגור בביתנו שבו אני גרה עד היום.

עסקתי בארץ בפרדס, ובחלק מהזמן גם בבית חרושת לגרביים. לאחר כמה חודשים, עבדתי בצרכנייה שהייתה בכפר אונו. טיילתי בארץ ובעולם, ונהניתי מיופיה של ארצינו ושל העולם כולו. הייתי בסין, רוסיה (פטרבורג ומוסקבה), צרפת, אנגליה, איטליה, הונגריה, אוסטריה, סקוטלנד, אירלנד, צ'כיה, פולין, רומניה, יוגוסלביה, בולגריה, תאילנד, גיאורגיה, ארה"ב ובקו.

כיום, יש לי גינה גדולה שאני אוהבת ומטפחת אותה. בנוסף, אני מטיילת בארץ ובעולם, מבקרת את משפחתי שבחיפה, עושה ספורט והולכת למכללה לשמוע הרצאות. יש לי בן אחד, רפי, שנולד בשנת 1955. למד ב"תיכון בן צבי" בקריית אונו, שירת בצבא ולמד רפואה בטכניון בחיפה. יש לי שלושה נכדים וארבעה נינים, וזה האושר שלי.

התנדבויות ותרומה לקהילה

משנת 1977 אני לוקחת חלק בארגון "בני ברית" בקרית אונו. נבחרתי פעמיים להיות נשיאה- פעם ראשונה ב 1980 ובפעם השנייה ב-2002. בתפקידי כנשיאה, הייתי אחראית על הפעילויות שהארגון מקיים. הארגון ערך פעילויות למען הקהילה, כגון: חלוקת מזון, עריכת פעילויות לילדים בגנים, הכינו אוכל לילדים עיוורים בגנים מיוחדים, נטעו שתילים, מועדון קשישים "נשלסק" בו אני לקחתי חלק ועוד. עד היום אני לוקחת חלק פעיל בארגון "בני ברית". פעם בחודש נפגשים כל חברי הארגון ופועלים למען הקהילה. כיום, אני  בתפקיד הרווחה. בשנים הראשונות בהם לקחתי חלק בארגון "בני ברית", הייתי בתור מתנדבת בפרויקט שנקרא "אנוש", בו התנדבתי ועזרתי לאנשים שחיו על תרופות והיו צריכים עזרה וחברה.

בעת מלחמה, התנדבתי ולקחתיחלק פעיל בעוד פרויקט, שנעשה מטעם העירייה, שנקרא "פס"ח". במשך כמה שנים, התנדבתי במחסן לחלוקת מזון מטעם העירייה, שנקרא "מכל הלב", ברחוב ש"י עגנון בקרית אונו. במחסן הכינתי שקיות לחלוקה.

כיום, אני מתנדבת בפרויקט שנקרא "זהב בגן" מטעם העירייה, פעם בשבוע בתפקיד כסבתא בגן. שם אני עוזרת לגננת, משחקת עם הילדים, נוסעת לטיולים ועוד.

מרים בצעירותה

הזוית האישית

המסר שמרים רוצה להעביר: "שיהדות העולם, שרינו ומנהיגינו, תעשה הכל בכדי לשמור על מדינתנו! שיהיה לנו מולדת, שנחיה, במדינתנו ישראל, בית לאומי. שלא נעבור שוב שואה! שנוכל לחנך ולגדל נכדינו ונינינו לעזרה הדדית, אזרחות טובה באושר ושמחה, ותקווה ללא מלחמות".

רותם כהן, עמית אקיבוטי: מרים היא אישה להערצה, על הדרך שבה התמודדה עם מה שעברה במהלך חייה הלא פשוטים כלל. אני ורותם בחרנו להיכנס לתוך פרויקט שלא ידענו לאן הוא יוביל וייקח אותנו – לא ידענו איך נרגיש מלשמוע את הסיפור, אם נתחבר לקשישה שנקבל ואם נוכל באמת להבין מה הרגישה ועברה. הקטע שהיה לנו הכי קשה ומצמרר לשמוע, הוא הרגע הבא: "יום אחד, ביקשו מכולם להגיע לעירייה. הכפר יתחלק לשניים: חצי עשירים וחצי עניים. העירייה הייתה בדיוק באמצע, וכולם הגיעו לעירייה. כשהגענו לעירייה קראו שמות כדי לוודא את נוכחותם של כולנו, ואז לקחו אותנו לנהר.

במהלך החורף לא התקלחו, ומהקור נהיו לנו בועות בידיים שרק שתן יכל לרפא. אחרי העירייה, הלכנו לנהר ובקצה הדרך היה מקום שניתן לרדת לנהר. זו הייתה תקופת האביב, תקופה בה הקרח מתחיל להינמס, ואמרו לכולם להיכנס למים- ילדים, הורים וזקנים. אמי לקחה אותי ואת אחותי, כולם בכו וצעקו. חייבו את כולם להיכנס למים, ורק לאחר שכולם נכנסו, נתנו לנו לצאת, ואמרו לנו לשכב על החול עם הבטן כלפי מטה. אמי לקחה אותי ואחותי קרוב אליה. בזמן שכולם שכבו, הרביצו להם בחוזקה.".

זכינו לשמוע סיפור שמעטים זכו לשמוע. זכינו לשמוע סיפור שלמדנו ממנו לא מעט, והכי מיוחד, זה ששמענו אותו ממקור ראשון, מאישה מיוחדת שבאמת עברה את זה בכל כוחותיה. למדנו לא מעט ממרים – לדעת לא לוותר מהר ולהרים ידיים, לקחת דברים בפרופורציות ולראות את הטוב בכל דבר. הצלחנו לראות על מרים, שלמרות כל מה שעברה היא מאושרת שזכתה להקים משפחה וליצור לה חיים טובים יותר, היא הגיעה למקום שחיכתה וחלמה עליו, בזכות זה שלא וויתרה.

נהנו להכיר את מרים, את אישיותה ולשמוע את סיפורה היוצא דופן. אנחנו מאחלות לה את כל האושר שבעולם, עוד הרבה שנים של בריאות, שמחה, אהבה ומשפחה. מאחלות לה שתגשים כל חלום שתיצור לעצמה, שתמשיך לעשות את מה שהיא אוהבת ושתכבוש עוד הרבה אנשים עם סיפורה ואישיותה.

מילון

ברודינה
עיר ברומניה

ציטוטים

”"שלא נעבור שוב שואה! שנוכל לגדל משפחתינו לעזרה הדדית, אזרחות טובה באושר, ותקווה ללא מלחמות". “