מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

המסע ממצרים לישראל

ליאן נכדתי ואני בפרויקט.
אני ומשפחתי במצרים
העלייה לארץ ישראל למרות הכל

המסע ממצרים לישראל

ילדותי

שמי אלי  צמח, אני ומשפחת אבי, אמי ושלושת אחיי, גרנו בעיר אלכסנדריה שבמצרים. בגיל 5 למדתי בבית ספר יהודי  ושמו "אגיון" הצמוד לבית הכנסת הגדול ששמו "אליהו  הנביא",  ובו התחתנו הוריי, והוא קיים עד היום.

 

בבית הספר, למדנו ערבית ושפת האם היתה צרפתית, אנגלית ואיטלקית. כל יום באנו לבית הכנסת ולבית הספר, יחד עם קהילה גדולה של יהודי מצרים. אני הייתי במקהלת ילדים שנקראה: "מזמרים" שמתפללים בשירה ועוד. היה לנו מחנה נופש גדול מאוד וקייטנת קיץ לילדי הקהילה וזה כלל משחקי כדורגל, משחק כדורסל, פינגפונג, משחק סולמות ונחשים, משחקי קולנוע, תאטרון ושירה בציבור. הקייטנה הייתה למשך שלושה חודשים יוני, יולי, אוגוסט – החופש הגדול.

הוריי חיו תמיד בקהילה והיינו מעורבים עם תושבי מצרים, עם כל העדות  והדתות. היו לי הרבה חברים מוסלמים, נוצרים, יהודים והיינו ביחד כמו משפחה  ולא  היתה שום גזענות. בבית דיברנו צרפתית, ערבית, אנגלית והחיים שלנו היו מאוד טובים מבחינה כלכלית. אבי עסק בזהב ויהלומים והיו לנו הרבה פועלים שאבי שכר. אפילו בבית שלנו הייתה עוזרת בית 24 שעות ביממה שהייתה כמו בת משפחה שהייתה מבשלת, מנקה, עורכת קניות ואף טיפלה בילדים.

העלייה ארצה

בשנת 1967, הכול השתנה, כאשר פרצה מלחמת ששת הימים, בשעה שש בבוקר. ואז שלטונות מצרים התחילו במעצרים לכל היהודים, מגיל 17עד גיל 70, ובשעה שמונה בבוקר הלכו לעבודה של אבי ועצרו אותו ואת הדוד שלי. אמרו לו שרוצים אותו לחמש דקות לתחנת המשטרה ואז יחזור הביתה ואלה היו חמש הדקות הכי ארוכות שהפכו ל- 3 שנים וכמה חודשים של עינויים, רעב והתעללות. הוא עבר מכלא לכלא כאשר הראשון נקרא: "אבו זעבל" כלא שנקרא "טורה", וכלא שנקרא "קנאטר". ויש ספר שנכתב על העניין ועל העצורים היהודים ושם הסופר: עובדיה ירושלמי, שהיה אחד העצורים שעלה לארץ ועבד כעיתונאי בטלוויזיה הישראלית בשפה הערבית.

גרנו עם הדוד שלי באותו בית ואמא  שלי הייתה צריכה לעבוד כי אבי היה עצור כאסיר ציון, ולא ידענו עליו שום דבר. נאלצתי לעבוד  ולהמשיך את הלימודים ולעזור לאמא. רק לאחר שנה קיבלנו הודעה משרות הביטחון הכללי של מצרים, שאפשר לבקר פעם בחודש למשך בין 30-40 דקות והמרחק בין הבית לבין בית הסוהר בערך 300 קילומטר, ורק אחרי שנה התחילו מדינות כמו צרפת, אנגליה, ספרד ויוון להתערב בעניין המעצרים על מנת  לשחרר ממעצר. כל העצורים שיש להם אזרחות זרה התחילו לגרש אותם לכל מיני ארצות באירופה. רק אלה שיש להם אזרחות מצרית נשארו עד להודעה חדשה במעצרים והמשכנו לבקר אותם פעם בחודש  וזה  נמשך מעל 3 שנים וכמה חודשים. אז התחילו לגרש את העצורים עם האזרחות המצרית לצרפת, כפי שהם, עם הבגדים שלהם. כך אבי הגיע לצרפת וחיכו לו בשדה התעופה בצרפת אנשי הסוכנות היהודית עם אמבולנס  שלקח אותו ישר לבית החולים, כי מצבו הבריאותי היה גרוע מאוד. שם אושפז בטיפול נמרץ עקב עינויים שעבר במעצרים. לאחר מכן אני ואמי ושלושת אחיי המשכנו את החיים בלי אבא וביקשנו לעזוב את מצרים וכל הזמן  קיבלנו תשובה שלילית. בסוף אישרו לנו לעזוב את מצרים בלי שום דבר ובלי כסף ובכלל ניתן לומר שעלינו כמו פליטים.

לאחר מכן, בחודש אוגוסט עלינו על אנייה למשך תשעה ימים למרסי בצרפת וממרסי לפריז עלינו על רכבת לילית והגענו לפריז, שם חיכו לנו אנשי הסוכנות ולקחו אותנו לבית מלון. גרנו בבית המלון מטעם הסוכנות היהודית ולמחרת נציג הסוכנות לקחו את אמי ואותי לבית החולים לבקר את אבא. חזרנו לבית המלון ולמחרת התחלתי לעבוד מבוקר ועד לילה, עבודה מאוד קשה בשביל לעזור לאמא כלכלית. אבא שוחרר מבית החולים לבית המלון  עד שאנשי הסוכנות סידרו לנו עליה לארץ. זה נמשך 3 חודשים וחצי בצרפת ואז עלינו על אנייה למשך 4 ימים, לכוון חיפה. הגענו  לחיפה בתאריך 22/11/1970 והעבירו  אותנו ליבנה, לדירת עולים, דירה מאוד קטנה בלי בגדים ובלי כסף למשך חודש, עד שעברנו לאשדוד לדירת עמיגור. אני ביקשתי ללמוד עברית ונתנו לי אולפן באחד הקבוצים בצפון "קיבוץ גבע". האולפן נמשך 6 חודשים. חצי למדתי באולפן מדי יום  ובנוסף, עבדתי  במפעל של הקיבוץ שיצרנו מוצרי אלקטרוניקה, משום שלמדתי בבית ספר איטלקי במצרים, שממש דומה למכללה הטכנולוגית שקיימת היום.

המסע היה קשה מאוד ודמיינו איך חיינו עומדים להשתנות ונצטרך ללמוד שפה חדשה, היכן נגור, איך נשתלב בבית ספר חדש, לדבר עברית, חברת ילדים חדשה ומנהגים שונים. היה מאד קר בלי ציוד המתאים לעבודה בקור ואבא עבד קשה מאוד בעבודה פיזית. היה גם מסוכן משום שהשתמשו בחומרים כימים.

 

לאחר שסיימתי את האולפן, השלמתי את  התואר שלי באוניברסיטה במשך שנתיים' תואר במזרחנות וערבית.

 

לאחר לימודיי באוניברסיטה, התגייסתי  לצבא בתור לוחם בגזרה הסורית בחיל התותחנים וקצת לפני השחרור, משרד הביטחון גילה שעשה טעות שלא גויסתי בתחום שפת האם שלי ואז העבירו אותי לעבוד בקהילת  המודיעין והתחתנתי.

משפחתי

נולדו לי ארבעה ילדים ולאחר 25 שנות עבודה, פרשתי ויצאתי לפנסיה. כעת, כל ילדיי נשואים (שלוש בנות ובן): ולי יש 8 נכדים.

הבת הבכורה: ורד, הבן, אושרי, הבת סיגלית והאחרונה שני. אנו נוהגים להיפגש מדי שבת בהרקדה באשדוד בחוף הקשתות ובימי הולדת של הנכדים והילדים.

תאריך מיוחד למפגש משפחתי הוא בחודש דצמבר מפני שרוב ילדיי ונכדיי נולדו בחודש זה, ואף נולדו באותו היום בהפרש של מספר שנים. אני חושב שאין זה מקרה!

הזוית האישית

למדתי על ילדותו של סבא שלי ועל סיפור החיים הקשים והלא פשוטים שעבר. הפרויקט הינו חשוב ביותר ואף תרם לקשר בינינו.

מילון

אזרחות
אזרחות היא חברות בקהילה פוליטית, בדרך כלל במדינה. בניגוד לנתינות, שמשמעותה היא כפיפות לשלטון, האזרחות מניחה שותפות במערכת הפוליטית הכוללת מערכת מוגדרת של זכויות וחובות.

ציטוטים

”המסע היה קשה מאוד, דמיינו איך חיינו עומדים להשתנות“