מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

המסע לארץ ישראל מבצרה בעירק

סיפור עלייתו של סבא שלמה שהרבני מעירק לישראל

נולדתי בעיראק בעיר בצרה בשנת 1939.היינו משפחה של תשעה אחים ואחיות וזוג הורים, לאבי קראו עובדיה שהרבני ולאמי קראו רגינה שייכת למשפחת זכריה. שתי המשפחות הם משפחות ענפות וגרו בשכנות. מבצרה עברנו להתגורר בשכונה חאנדק בעיירה עשאר.

עובדיה ורג'ינה שהרבני

%d7%a2%d7%95%d7%91%d7%93%d7%99%d7%94-%d7%95%d7%a8%d7%92%d7%99%d7%a0%d7%94-%d7%a9%d7%94%d7%a8%d7%91%d7%a0%d7%99

אני בן הזקונים. גדלתי בבית גדול עם משפחה רחבה. אחיותיי הנשואות עם ילדיהם. כמובן הייתי המפונק וביקשתי מהאחייניות הגדולות ממני לקרוא לי דוד. בבית גרנו בקומה האמצעית ובקומה העליונה הייתה מרפסת ענקית ובה אחי יוסף גידל יונים.

למדתי בבית ספר אליאנס בבצרה, שם רוב התלמידים היו יהודים. עד כיתה א' למדנו בבית ספר מעורב בנים ובנות. למדנו צרפתית וערבית, לאחר מכן היינו בבית ספר נפרד: בנים לבד בנות לבד, שם למדנו ערבית, אנגלית ומתמטיקה. אחי, אחותי ואני היינו הולכים ביחד לפחות שני ק"מ עד האוטובוס ומשם האוטובוס היה לוקח אותנו לבצרה לבית הספר.

קצת על המשפחה שלי

אחי חיים היה עובד בדואר. הוא ויוסף היו פעילים בתנועה הציונית והתחייבו לשמור אמונים לארץ ישראל. אחי חיים נחשד כמשתף פעולה עם התנועה ונשלח לגלות בעיר טיקרית בגלל שחשדו שהוא שולח מכתבים לפלסטין. אחי יוסף שהיה צעיר מחיים עלה ראשון לפלסטין (ישראל). הוא עלה ארצה בעליה בלתי-חוקית. הוא שלח לנו מכתבים למשל "תשלחו הרבה תפוחי אדמה" (כשאמר תפוחי אדמה הוא התכוון לאנשים). אחי משה עלה שנה אחרי יוסף לפלסטין (ישראל). כשגיליתי שמשה לא היה בבית הצקתי להוריי וביקשתי ללכת לפלסטין (ישראל). ההורים נבהלו שאני אגלה לחבריי (כי היה אסור לעלות לפלסטין). הם נבהלו מאוד ופנו לתנועה וביקשו שיעבירו אתי לפלסטין כי אני עלול לגלות שאחיי בפלסטין ולסכן את כולם.

המסע:

יום אחד הם שלחו אותי לבלות בקולנוע, אחרי הקולנוע הלכתי לביתו של דודי בבצרה. באמצע הלילה העירו אותי חברי התנועה ואמרו "הגיע הזמן להגיע לפלסטין" יצאתי לדרך בלי להיפרד מהוריי, בלי ציוד, עם בגדים קצרים. ממש בלי התראה. נסענו ברכב עם קבוצת ילדים שלא הכרתי.

במסע בתחילה חצינו מדבר (באוטו) לאחר מכן הלכנו בשדות קוצניים, הם אמרו לנו להיות בשקט וכאב לי מהקוצים. הגענו לשאט-אל-ערב (המפרץ הפרסי) עלינו על סירה גדולה, היינו בתחתית הסירה וכיסו אותנו בקרשים וקש. עלו שוטרים לספינה ובדקו אם יש יהודים הם באו עם מקלות עץ ודקרו את הקש כדי לוודא שאין אנשים שמסתתרים. פחדנו מאוד אבל בסוף השוטרים הלכו.

בסוף השיט הגענו לגדה שגובלת בפרס (עוד לא הגענו לישראל) שם ירדנו ואמרו לנו שמעכשיו אנו בטוחים ואין לנו ממה לפחד, התרגשתי מאוד. משם נסענו ליישוב אהואז  היינו שם בערך 10 ימים ומשם נסענו לעיר טהרן בה הוקם מחנה ליד הבית-עלמין וגרנו שם בצריפונים. היה מאוד קר ולא הינו מצוידים בבגדים חמים. שהינו שם שלושה חודשים, למזלי פגשתי שם את דודתי טוייה ואת אחי משה שדאגו לי. (לא העלו משפחות שלמות כי אם היו נתפסים בדרך היו הורגים אותם, אז העלו אותם אחד אחד שאם יתפסו לא כל המשפחה תמות.

הרגע שכולם חיכו לו

חיכינו להגיע לארץ ישראל וכעבור שלושה חודשים טסנו לארץ הקודש. הייתי נרגש מאוד וברגע שהגענו נישקתי את האדמה. בהמשך פיזרו עלינו אבקת DDT כדי להוריד את החיידקים. משם אני ואחי הועברנו למוסד אונים ליד כפר סבא. אחרי חצי שנה העבירו אותי ועוד 3 ילדים לקיבוץ משמרות ואחי משה עבר לקיבוץ גת.

בקיבוץ משמרות הייתי 4 שנים ובהם למדתי את השפה, מנהגים חדשים, תרבות אחרת ואוכל אחר. בקיבוץ הייתי הילד היחיד ספרדי עם עור כהה. אהבתי את הקיבוץ והתאקלמתי בו טוב ואז גם שכחתי את השפה הערבית וגם את הקריאה והכתיבה שרכשתי בעירק, התנכרתי לתרבות שלי והזדהיתי עם חבריי ועם חיי הקיבוץ.

%d7%a1%d7%91%d7%90-2

מדי זמן אמי באה לבקר אותי ושמחתי לראות אותה. אני עזבתי את הקיבוץ ועברתי לגור עם הורי שהצטרכו את עזרתי במשק. התחלתי לעבד את השדות והייתי חקלאי מצליח .

%d7%a1%d7%91%d7%90-1

אבי ואמי עלו מעיראק גם הם בעליה בלתי לגאלית, הם נאלצו לעזוב בבצרה את הרכוש הרב שהיה להם ושמחו לעלות לארץ ישראל. בארץ הם גרו במעברה ואז אמרו להם שיש מקום עם הרבה אדמה אם הם רוצים לגור שם, והם עברו לגור במושב בית עזרא שנקרא אשדוד א'. במושב הם חיו באוהלים, עם קוצים ושירותים בחוץ ותנאים קשים, זו הייתה תקופת הצנע, חילקו להם תלושים לאוכל והכל היה קצוב ובמנות לפי גודל המשפחה. חילקו לנו אבקת ביצים ואורז שעריה שזה בעצם פתיתים. אבי לא מצא עבודה במקצוע בו הוא עסק הנהלת חשבונות הוא שלט בשבע שיטות חישוב ללא מחשב קראו לזה בלאנגו. הורי מעולם לא התלוננו ושמחו שהם בארץ ישראל. הם הסתדרו עם מה שהיה ולאט לאט בנו את ביתם. משה חיים יוסף ואירס ואני נשארנו במושב ושם בנינו את חיינו יחד עם כל המשפחה הילדים הנכדים והנינים.

%d7%a1%d7%91%d7%90-5

המפגש עם אשתי

את אשתי אילנה הכרתי במושב גם היא בת מושב בית עזרא להורים שהם המייסדים של המושב שלים ושמחה שלום. אשתי אילנה עבדה יחד עמי ועזרה לנהל את המשק בהמשך פנתה ללימודי הוראה ונהנית מאוד מעבודתה. זכינו לגדל שלוש בנות ותשעה נכדים שיהיו בריאים.

%d7%a1%d7%91%d7%90-4

 

הזוית האישית

סבא שלמה: אני מודה על הזכות לספר את סיפור העלייה שלי לינאי נכדי. זו הייתה חוויה מרגשת בשבילי ואני לעולם לא אשכח אותה.

מילון

מבצע עזרא ונחמיה
בשנת 1948 התגוררו בעיראק מאה ושלושים אלף יהודים בקרב אוכלוסייה של 2.5 מיליוני ערבים. רוב יהודי עיראק גרו בבגדד ובסביבותיה, היו בעלי השכלה ומבוססים כלכלית. יהדות עיראק הייתה גאה ביהדותה וחלק מהנוער שלה היו פעיל בתנועות ציוניות. למניעים הציוניים שהביאו את יהודי עיראק לעלות ארצה, נוספו לאחר הקמת המדינה סכנות קיומיות. היו יהודים שנאסרו באשמת ריגול, רכוש יהודי הוחרם ונאסרה יציאתם של יהודים מעיראק. מדינת ישראל ניהלה מגעים עם השלטונות העיראקיים לקבלת היתר להעלאת יהודי עיראק. רק בשנת 1950 הסכימה ממשלת עיראק להתיר יציאת יהודים בתוך פרק זמן מוגבל, בתנאי שיוותרו על נתינותם ועל רכושם. מאה אלף יהודים נרשמו מיד לעלייה. מהם אף השתתפו במימון הטיסה לישראל שאִרגנו הממשלה והסוכנות היהודית. כמאה ועשרים אלף יהודים מעיראק עלו לארץ במסגרת "מבצע עזרא ונחמיה". וכך הועתקה הקהילה היהודית בעיראק למדינת ישראל. המבצע קרוי על שמם של עזרא ונחמיה, מנהיגים יהודים בבבל ובארץ ישראל בתקופת עזרא ונחמיה.

ציטוטים

”אמרו: "הגיע הזמן להגיע לפלסטין" יצאתי לדרך בלי להיפרד מהוריי, בלי ציוד, עם בגדים קצרים“