מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

המסע לארץ המובטחת

קלמן ואיתי במהלך העבודה המשותפת
טיול משפחתי ביום א׳ בחיק הטבע, 1940
קלמן הר זיו אודות מסע מלא תלאות וסכנות בדרך לישראל

שמי הר-זיו קלמן, נולדתי ברומניה בשנת 1936 בעיירה ששמה באקו ברומניה.

נסיבות העלייה לישראל

בתום מלחמת עולם השנייה בשנת 1945 הורי החליטו לעלות לארץ ישראל, שנקראה אז פלסתינה, כמו עוד יהודים ומשפחות רבות שרצו גם הן לעלות לארץ ישראל באותה תקופה. באותו זמן הטנקים השרופים מן המלחמה עוד העלו עשן, הכביש היה חסום עם חללים גרמנים ורומנים והרבה פגרים של סוסים ששימשו את הצבא הגרמני והרומני. התארגנו 12 עגלות עם משפחות, כל עגלה למשפחה. כל עגלה הייתה רתומה ל-4 סוסים. המטרה הייתה לעלות בחשאי לארץ ישראל. העגלה הייתה דומה לעגלות שרואים בסרטים היום, גבוהה מאוד ועטופה בברזנט. התארגנו והיינו מוכנים לצאת לדרך ביחד. נסענו בשיירה, אני הייתי בן 8 ואחיותיי היו בנות 10 ו-14. אנחנו הילדים שכבנו בתוך העגלה עטופים בשמיכות והורי נהגו בעגלה הרתומה לסוסים. יצאנו למסע המפרך חדורי אמונה ותקווה לחיים חדשים במולדת של העם היהודי. שתי אוניות מסע חיכו לנו בנמל בורגס שבבולגריה ולא ברומניה. כדי להגיע לבולגריה היינו צריכים לנסוע ברכבת 5 ימים. עד שהגענו אל הרכבת נסענו בשיירת סוסים. בתור ילד קטן אני זוכר שהדרך הייתה משובשת מאוד ומשני צדדיה היו תעלות ארוכות.

לפתע שמענו יריית רובה, הכדור שנורה אלינו פגע באוזנו של אבי והיה הרבה מאוד דם. למרות הפציעה אבי הספיק לבלום את העגלה ולעצור את הסוסים המשתוללים. ואז – מן התעלה צץ איש עם מדים ורובה ביד וצעק לנו עם סימני ידיים ״למה לא עצרתם?״. באותו זמן היו הרבה שודדים בדרכים ואנחנו הילדים צרחנו מפחד. האיש התקרב לעגלה ואיים עלינו עם הרובה, אבי נכנס להלם. אמי הייתה אישה קטנה וצנומה, ולמרות שהעגלה הייתה גבוהה מאוד אמי הגיבורה קפצה על החייל, נפלה עליו והפילה אותו. השודד הופתע ותפס רגלים וברח. כולנו היינו בהלם.

אנחנו הילדים צרחנו מפחד, אמי הסתובבה בכביש אוחזת באלה אובדת עצות, אבי ממשיך לדמם. לפתע מרחוק ראינו משאית עם פנסים דלוקים. אני חייב לציין שבאותה תקופה היה מאוד מסוכן בדרכים: הצבא הרוסי שגירש את הגרמנים היו יורים בכל מה שזז. אמי הגיבורה נעמדה באמצע הכביש ונופפה לעזרה. החיילים הרוסים שנסעו במשאית ראו זאת והדליקו פרוז'קטור ענק, האטו ועצרו לידנו. הם ראו 3 ילדים קטנים צורחים ואת הדם הניגר מראשו של אבי ואת אימי צורחת "בנדידוס בנדידוס" ומנופפת בידיה. הם ריחמו עלינו והורו לנו בסימנים להתחיל לנסוע כשהם נוסעים באיטיות מאחורינו ומאירים לנו את הדרך, עד שהגענו בבטחה אל הרכבת. למעשה החיילים הרוסים הצילו אותנו ותודות להם הגענו לרכבת.

משפחתי בטיול, 1940

כשהגענו לתחנת הרכבת העלו אותנו לרכבת שלמעשה מובילה בהמות. שכבנו על רצפת הרכבת שהייתה מרופדת בקש, הרכבת התחילה לנסוע רק אחרי יומיים. הרכבת נסעה אל בורגס שבבולגריה. המסע ארך 5 ימים וכל פעם הרכבת הייתה עוצרת למשך שעות, בסוף הגענו לנמל בורגס. שם חיכו לנו 2 אוניות מסע עם הדגל של פנמה, כדי להסתיר את זהות האוניות.

הצטופפנו על 2 אוניות 15,000 איש! בנו מדפים צרים בבטן האוניה והמצב היה קשה מאוד! האנשים סבלו ממחלות ים והקיאו, היה בלאגן עם השירותים המעטים שהיו על הסיפון. המשכנו מלאי תקווה לבניית חיים חדשים במולדת. סוף סוף לאחר שעברנו את המיצרים של טורקיה וחשבנו שהצרות מאחורינו, הופיעו 11 אוניות מלחמה ענקיות בריטיות והשתלטו על האנייה.

המבוגרים חשבו להתנגד לבריטים אבל חששו לחיי הילדים והחליטו להיכנע, לכן נתנו לבריטים לעלות לספינות. הבריטים לא נתנו להתקדם לפלסתינה והובילו אותנו למחנה מעצר בקפריסין שם היינו במשך שנה (!) בתנאים גרועים ביותר. היה באוהל מקום לשישה אנשים אך הם הכניסו 12. חיינו שם בצפיפות איומה. סוף סוף, בתאריך 15.05.1948 האו״ם הצביע בעד הקמת המדינה היהודית –  ואז סוף סוף זכינו לעלות ארצה הביתה, למדינת ישראל.

כשעלינו למדינת ישראל זכיתי להיות במעברה כ6 חודשים. בינתיים אבא מצא עבודה בחיפה ועברנו לגור בחיפה ברחוב יפה, למטה בעיר. אני התחלתי ללמוד בבית ספר. כל הכיתה הייתה מורכבת מעולים חודשים שהגיעו מכל מיני מדינות, והמורה הייתה צריכה ללמד בתנועת ידיים כדי שאנחנו נבין. פשוט אף אחד לא ידע את השפה. עם הזמן התחלנו להבין וסיימנו בית ספר עממי. התחלתי בית ספר מקצועי בחיפה. עם הזמן התגייסתי לצבא והייתי בסיירת של גולני במשך 4 שנים. אחרי הצבא התחלתי לעבוד כשבמשך חצי יום עזרתי לאבא שלי וחצי יום הייתי עובד במסגרייה. השלב הבא היה כשהתחלתי לעבוד בבית מסחר – שם עבדתי עד הפנסיה, והפכתי להיות שותף בעסק. לאחר מכן התחתנתי ונולדו לי שני ילדים, בן ובת, ששמם אלדד ואפרת. לאחר 12 שנות נישואים התגרשתי. אחרי מספר שנים הכרתי את בר שושנה והתפתחה ביננו האהבה גדולה והתחתנו.

לסיפורה של שושנה בר, רעייתו של קלמן, לחצו כאן

הזוית האישית

קלמן: לאיתי, הגעתי לחוג והתמזל מזלי שפגשתי אותך איתי. פגשתי ילד חמוד מלא חיים נבון מאוד ואזכור אותך תמיד. ואולי ניפגש כשתתגייס לצה"ל!

איתי: קלמן, כשהגעתי לקשר הרב דורי פגשתי אותך קלמן, פגשתי בן אדם חכם מצחיק נבון ולמדתי ממך המון ובטח ניפגש בעתיד עד הפעם הבאה (ואגב שנינו אוהדי מכבי חיפה).

מילון

פלסתינה
השם המקובל בלשונות אחרות לאזור הגאוגרפי המכונה בעברית "ארץ ישראל" הוא פלשתינה (על גרסאותיו בשפות השונות). אף בעברית, השם הרשמי שנתנה בריטניה לשטח המנדט הבריטי, שכלל בעיקר שטחים מארץ ישראל, היה "פַּלֶשְׂתִינָה (א"י)", וכיום בפי הפלסטינים הוא מכונה "פלסטין". (ויקיפדיה)

ציטוטים

”לפתע, שמענו יריית רובה והכדור פגע באוזנו של אבי“