מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

המנהלת הראשונה מעליית שנות ה-90

תמונה שלי ושל סבתי
סבתי בצעירותה
אין דבר העומד בפני הרצון

שמי מילה ספיבק.. הסבים וההורים שלי נולדו באוקראינה. במלחמת העולם השנייה הם ברחו מהנאצים לטשקנט, עיר הבירה של אוזבקיסטאן. העיר הייתה מוכרזת כעורף של ברית המועצות לשעבר. הם גילו שהעם האוזבקי מכבד את היהדות ומאפשר לשמור על המצוות היהודיות. לכן אחרי המלחמה הם החליטו להישאר בטשקנט. אני נולדתי בטקשנט בשנת 1951. תמיד הייתי ילדה שמחה כי ילדותי הייתה טובה מאוד. גדלתי בשכונה עם משפחות ממוצא מגוון, כמו אוזבקים, קוריאנים, ארמנים, רוסיים ועוד. לא הסתרנו שאנו יהודים ואף פעם לא לעגו לי על זה. בבית תמיד חגגנו את החגים היהודים יחד עם המשפחה, חברים ושכנים. הנר הרביעי של חנוכה היה הכי חשוב כי היה זה יום ההולדת של סבתי. למדתי בבית הספר שרוב המורים והתלמידים בו היו יהודים. הייתי תלמידה מצטיינת ונבחרתי ליושבת ראש של מועצת התלמידים בבית ספרנו.

סיימתי את בית הספר בהצטיינות ולכן הרבה דלתות היו פתוחות בפניי מבחינת ההשכלה הגבוהה. אך אני רציתי להיות מורה. התייעצתי עם המורים שלי, הם אמרו שאני עושה טעות ושעם הראש כמו שלי אני צריכה לבחור במקצוע נחשב. הקשבתי להם ובחרתי ללמוד מקצוע נחשב בברית המועצות – הנדסה. התקבלתי ללימודי תואר ראשון ושני בטכניון יחד עם בעלי לעתיד כי היינו חברים מבית ספר. בזמן הלימודים הספקנו להתחתן, ללדת בת (אמא של שון) וסיימנו את הלימודים עם תואר מהנדס אווירונאוטיקה ומהנדסת מכונות CNC. התחלתי לעבוד בתעשייה אווירית בטשקנט בתור מהנדסת, התקדמתי מאוד במקצוע ובתפקיד אבל החלום להיות מורה לא עזב אותי אף פעם.

אחרי כמה שנים, החלטתי שהגיע הזמן להגשים את חלומי. עזבתי את התעשייה והתקבלתי לעבודה בבית ספר בתור מורה לפיזיקה, אחד המקצועות האהובים עלי. הייתי מאושרת להיות מורה, אהבתי ילדים, אהבתי ללמד והרגשתי שזה המקום שלי. במקביל להוראה סיימתי גם תואר שני באוניברסיטה בהוראת פיזיקה. התקדמתי לתפקיד של סגנית מנהלת בית ספר והייתי מורה אהובה ומוערכת.

בסוף שנות השמונים, כשנפתחו שערי ברית המועצות, החלטנו, משפחתי וחבריי, שזה הזמן לעלות לישראל. למרות שבטשקנט היה לנו הכל – דירה, מכונית, בית קיץ, מעמד וכסף, הרגשנו שהמקום שלנו בתור יהודים הוא בארץ ישראל. וכך, באפריל 1990, עלינו ארצה. ההתחלה הייתה קשה מאוד. לא הרשו לנו להביא כסף מברית המועצות, היינו צריכים להשאיר את הכל שם. הבאנו אתנו רק 200 דולר למשפחה ולכן היינו תלויים בסל הקליטה מהמדינה. היינו צריכים לשלם על דירה, אוכל, לימודים, ועוד, ופתאום הרגשנו עניים. היינו צריכים לשמור כל שקל ושקל, לא הרשינו לעצמנו לא בגדים חדשים, לא פינוקים. אבל היה לנו ברור שזה זמני. והיה לנו ברור שאם רוצים להצליח, חייבים להשקיע בלימודי השפה.

התמזל מזלי, ועוד לפני שסיימתי ללמוד שפה באולפן, התקבלתי לקורס העשרה למורים עולים במכללת אחווה לקבלת רישיון הוראה. היה לי מאוד קשה, כמעט ולא ידעתי את השפה, הכל היה בעברית. כדי להרוויח כסף למחייה, שטפתי רצפה בבתי מגורים אחרי יום לימודים. בכיתי לא פעם כי הרגשתי שבגיל 40 אני מתחילה הכל מאפס ושכל השנים שהשקעתי בקריירה שלי ירדו לטמיון. אחרי סיום הלימודים במכללה, הייתי נחושה למצוא עבודה במקצוע שלי. הגעתי לראיון עבודה בבית הספר ויצ"ו ברחובות. עזרתי אומץ ונתתי שיעור פיזיקה לדוגמה בעברית קלה ובמבטא קשה לכיתה י"א. בדרך הביתה הודיעו  לי שהתקבלתי לעבודה בתור מורה לפיזיקה לארבע שעות בשבוע לכיתות י"א וי"ב. הייתי שמחה עד השמיים. היה מאוד קשה אבל נהניתי מכל רגע. לפני כל שיעור למדתי אותו בעל פה. היה לי קשה להבין את התלמידים מכיוון שהיו מדברים מאוד מהר והיו בולעים מילים. לכן כל פעם שהיו שואלים אותי שאלה בשיעור, ולא הייתי מבינה אותה, הייתי אומרת שאני אענה להם אחר כך. אבל עם הצלצול תמיד הייתי הראשונה לברוח מהכיתה והתלמידים היו רצים אחרי במסדרונות כדי לקבל תשובה. התנאי שלי היה שיחזרו על השאלה לאט.

ב- 1992 התקבלתי לעבוד גם בגימנסיה הרצליה בתל אביב בניהולו של רון חולדאי, היום ראש עיריית תל אביב. עבדתי שם עשר שנים בתור מורה לפיזיקה וגם רכזת פיזיקה של בית הספר. במקביל לגימנסיה לימדתי גם בתלמה ילין. במהלך העבודה בגימנסיה, קיבלתי הצעה ללמד בבית הספר יוענה ז'בוטינסקי בבאר יעקב. הרגשתי סיפוק רב שסוף סוף מחזרים אחריי כי אני מורה מצוינת. אך סירבתי כי אהבתי את עבודתי בגימנסיה. המנהל של יוענה ז'בוטינסקי לא היה מוכן לוותר עליי ולאחר שכנועים רבים עזבתי את עבודתי בתלמה ילין והתחלתי ללמד ביוענה ז'בוטינסקי. לאחר תקופה קצרה קיבלתי תפקיד של סגנית מנהלת בית הספר ביוענה ז'בוטינסקי ועזבתי את הגימנסיה. יחד עם חבריי המורים הפכנו את בית הספר למקום ללימודים ברמה גבוה והוא נהיה מבוקש מאוד בכל האזור.

בשנת 2007, אחרי מסע ארוך והרבה מאמץ, אני הפכתי למנהלת הראשונה מעליית שנות ה- 90

חלק מכתבה על סבתא מילה

אני גאה להגיד כי עבודה קשה, אומץ הלב, אי הסכמה לוויתור עצמי ואהבה למקצוע ההוראה הביאו אותי לתפקיד הזה. גידלתי בבית ספרי דורות של תלמידים ציוניים, שאוהבים את המדינה, מתגייסים לצבא, ומשרתים אותה נאמנה גם בהמשך הדרך.

הזוית האישית

שון: למדתי על סבתי כל כך הרבה דברים ואני ממש גאה על כל המאמצים. אני מקווה שיום אחד אחווה חוויה כזאת עם נכדי.

סבתא מילה: היה לי כיף לעבוד עם שון כי הוא ילד נבון וגיליתי שהוא גם חבר טוב בשבילי ותמיד מוכן לעזור לחברים וזולת ואני גאה בו.

מילון

מכונות CNC
מכונות רובוטיות

ציטוטים

”אין דבר העומד בפני הרצון“