מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

המלחמה שאחרי המלחמה

אני וספיר (אני מצד ימין, ספיר מצד שמאל)
ספיר ואישתו, ביום חתונתם
סיפור של התמודדות

מילדות לבגרות

אני יליד הארץ, הוריי הגיעו לארץ מתימן' היה לנו בבית טאבון אמיתי, ובו היינו עושים את האוכל: פיתות לשבת, ג'חנון, מלאווח, קובנה… ובגחלים שנשארו, אימא צלעה את הכבדים של העופות. זה היה מאוד טעים, והיינו מחסלים  הכל מיד.

"אהבתי ללמוד תנ"ך, ובעיקר אנגלית- זה בגלל שאהבתי את המורה לאנגלית. מתמטיקה ממש לא אהבתי- גם כן בגלל המורה.

שיחקנו הרבה בבית הספר. כמובן שזה היה שונה לחלוטין מהיום- לא היו סמרטפונים, ולא הייתה טכנולוגיה כמו היום. שיחקנו משחקי ספורט, בעיקר כדורגל, גוגואים, גולות, ועוד… זו חוויה אחרת מאשר להיות בפאלאפון כל היום.

גדלתי בבית דתי, למדתי בבית ספר דתי, גרתי במושב חקלאי. חונכתי על  ערכים של כיבוד אב ואם, ואהבת לרעך כמוך, כיבוד הזולת, אהבת המולדת- אהבת הארץ. כל שנותיי למדתי בבתי ספר דתיים, בניהם בית ספר "צורים", שבעבר הרחוק היה נקרא "בית ספר גני צבי" והיה בית ספר דתי. לציין, שבכיתה למדנו בנים ובנות בייחד, כשבנים ישבו בנפרד ובנות בנפרד.

מצבי החברתי היה טוב, הייתי חבר של כולם, היו אמנם מריבות אך לא ברמה של נקמנות, שנאה, או קנאה, וכמעט ולא הגיע לתגרות ידיים…

הייתה לי ילדות ובגרות טובה בסך הכול. בתקופה הילדות, אימא שלי חלתה במהלך ההריון והתינוק שנשאה מת, אימי  נותרה עם כליה אחת עד סוף ימיה. במהלך שהותה של אימא בבית החולים שכנה אחת צדיקה טיפלה בנו כמו אימא, לאורך כל תקופת אשפוזה של אימא בבית החולים.

אבא שלי עבד בחקלאות. היו לו שדות בגודל של כמעט חצי מהוד השרון! שדות ענקיים. הוא עשה את כל עבודת השדה וטיפל בכל היבול. בשלב מסוים, אבא אמר שאינו יכול יותר לעבוד בשדה, וזה קשה לו מדי. עזבנו את השדות, ואת המושב, ועברנו לגור בהוד השרון (שנקראה אז רמתיים). מאז אבא עבד בתחום הבנייה. בחופשות מבתי ספר בגילי המתבגר, אבא לקח אותי לעבוד בענף הבנייה. משם קל מאוד היה לי לאהוב את הענף, משום שאהבתי לראות איך מקימים בתי מגורים, איך הכל נבנה בצורת "לגו" כביכול, ומכך יוצאים בתי מגורים לאנשים. נשארתי המון שנים בענף הזה. והדרך ללימודים בענף הבנייה הייתה קצרה, וכך עשיתי. בניתי פרויקטים גדולים כמנהל פרויקטים, וכמו כן, בניתי בתים רבים- כמעט בכל הארץ."

בגרות

במהלך השירות הצבאי  הכרתי את אישתי, הייתה אהבה, החל קשר זוגי, ולבסוף התחתנתי איתה. נולדו לנו עם השנים 4 ילדים.

 

לאחר שהשתחררתי מהצבא, נקראתי למילואים בלבנון… הייתה שם מלחמה, ומאז כל חיי השתנו. אמרתי לעצמי 'אני בריא, הכל בסדר, לא קרה כלום', אבל הרגשתי שקרה משהו. כל דבר שהזכיר לי את המלחמה- קולות ורעשים, ריחות, מראות, מקומות מסויימים- כל דבר שיכל איכשהו להזכיר הכניס אותי למתח… הרגשתי שעוד שניה המעיים מתהפכות לי, וקורה משהו נורא. לאחר יותר מעשר שנים התברר שאני סובל מהלם קרב.

הדחקתי… ולא ידעתי מה זה, איך להתמודד עם זה. בסוף זה התפרץ, ואז הגעתי לרופאים (בית חולים שלוותה), והם סיפרו לי מה היא המחלה הזאת- פוסט טראומה, וקיבלתי תרופות.

לקרובים שלי היה קשה לקבל את העובדה שאני סובל מפוסט טראומה, ההורים לא קיבלו את העובדה שאני סובל מפוסט טראומה, ובגלל שאין לי נכות נראית לעין (כיסא גלגלים, גפים קטועות), הם לא תמכו כמו שרצוי היה שיתמכו ולא רצו להתמודד עם המחלה שלי, מהסוג הזה.

התנתקתי מהחברים שלי. היו לי התנהגויות, שלא ידעו איך "לאכול" אותם, ואיך להכיל אותם- חוסר הבנה, לכן התנתקתי. והיום אנו אומרים שלום אחד לשני, אך לא יותר מזה.

עם השנים פיתחתי חוסן בעזרת אנשי מקצוע, התמודדויות בחיי היום יום, ועד היום אני נמצא בשיחות עם בעלי המקצוע וניזון מתרופות.

יש לי ניסיון חיים גדול, החיים בפוסט-טראומה הם הישרדות אחת גדולה. כל תריגר קטן מכניס אותך למתח קשה, וגם מהם אתה מנסה להימנע. אני גם מתעורר מסיוטים בלילות, או צורח מתוך שינה… כשאני מתעורר אני בודק את הילדים- שהכל בסדר איתם…

היום, לאחר הרבה שנים של התמודדות, אני לא מבליט את הפגימה שלי כלפי חוץ. יש לי חברים שגם הם במצבי, אבל גם חברים בכלל. למדתי עם הזמן איך לפתח קשרים עם אנשים.

הכי קשה היה לי לקבל ולהשלים עם העובדה שהרופאים אמרו לי שזה לכל החיים, ומה שהם יכולים לעשות זה להקל על הסבל ועל ההתקפים עם תרופות, שיחות עם פסיכולוג, ולעיתים אף קנאביס רפואי עוזר. לצאת מזה לגמרי- אי אפשר.

גם בת הזוג שלי לא ידעה איך 'לאכול' את זה. מעבר לכך, היה לה קשה עם ההתקפים, למשל, כשהייתי מתעורר בלילה עם סיוטים, או צועק מתוך שינה, כשנמנעתי ללכת איתה למקומות ציבוריים. בסופו של דבר, התגרשנו.

אצל הילדים שלי זה היה אפילו יותר כואב. הם באו בגישה שאבא שלהם גיבור, נלחם במלחמה, וניצח. קשה היה להם לעכל את זה שהוא נפגע נפשית מהמלחמה. גם להם היה מאוד קשה לקבל את זה. זאת באמת הייתה תקופה מאוד קשה… אני סך הכל מבין אותם, אני לא נראה נכה, אני בריא, הולך, נושם, רואה, שומע, מדבר… הכל, היה להם קשה לקבל את זה.

מה שכן טוב, זה שהיום אני מאוד פעיל ועוזר לאנשים. אני עושה הרצאות בבתי ספר לגבי גיוס לצה"ל, ולמרות ואף על פי שנפגעתי בצה"ל, אני מחדיר להם מוטיבציה ורצון לשרת בצבא. אני פועל בבית המתנדב. בית המתנדב עוזר בין הייתר לנזקקים, מפעיל ייעוץ עם עורכי דין למי שצריך, לפעמים גם חינם אין כסף. אנחנו אפילו עוזרים לעיתים לפתור מריבות וסכסוכים בין שכנים.

היו לי חלומות… קודם כל רציתי להבריא, להחלים מהפוסט טראומה, אבל זה לא מציאותי, זה לכל החיים והולכים עם זה לקבר. עם זאת הייתה לי זוגיות, הקמתי משפחה, ולמדתי לחיות עם זה. קשר זוגי מאוד עוזר, הוא נותן סיבה לקום בבוקר. זאת הרגשה נעימה מאוד, וגם עצם העניין שמישהי רוצה אותך, זה עושה טוב. כשאנחנו סוחבים איתנו משהו כבד בפנים, אהבה הדדית מאוד עוזרת (שגם אתה אוהב אותה, וגם היא אוהבת אותך), ומאוד מקלה על הלחץ הנפשי הגדול.

צריך להכיר בערך וחשיבות החיים, חשוב לעזור ולתת לאנשים אחרים, לכבד את הזולת, ולאהוב בני אדם. בחיים יש דברים יפים ודברים פחות יפים- עליות ומורדות, וצריך להיאחז בדברים הטובים. מאוד חשוב ניסיון חיים וזיכרון  טוב, התנסות טובה- בפרט בנושא עבודה ניסיון חיים מאוד חשוב.

אני ימני בדעותי הפוליטיות – וזה לא בגלל הדת, או משהו כזה, אלא פשוט מכיוון שאני ראיתי את הצד המכוער של השמאל. וכמובן כשראיתי את הסתירה בפלורוליזם הקיצוני השמאלני- נהייתי ימני. אני למשל, בעד עונש מוות למחבלים, או כל עונש קשה אחר… אני ימני ואוהב את הארץ!

 

הזוית האישית

תודה לך ספיר על ששיתפת אותי בסיפור חייך ונתת לי להרגיש שאני לא לבד בהתמודדות, עברנו תהליך מדהים בייחד והשמיים הם הגבול.

מילון

טאבון
תנור לאפייה בחום אש. הטאבון במקור הוא תנור חימר, מעוצב כחרוט קטום, עם פתח בתחתיתו בעזרתו ניתן להבעיר ולהזין את האש. כיום ישנם טאבונים העשויים מאבן ואף ממתכת. עוד בימי המקרא השתמשו בטאבון אשר שימש כתנור למשפחה, השכונה או הכפר. (מתוך ויקיפדיה)

ציטוטים

”בחיים יש דברים יותר טובים ופחות טובים, יש עליות ויש מורדות וצריך להתמקד בדברים הטובים.“