מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

המלחמה ופינוי הילדים לחיפה

חנה'לה ברימר וסתיו במפגש הקשר הרב דורי
חנלה'לה בחורשה של עצי אורן , בקיץ
תחושות ורגשות בהיותי ילדה קטנה במלחמת העצמאות בעת הפינוי לחיפה והחיים בה עד שהוחזרנו לקיבוץ

הסיפור על המלחמה ועל פינוי הילדים לחיפה

הסיפור קשור לשנת 1948 הייתי בת שבע כשהתחילה מלחמת העצמאות. היינו אז בכיתה ב' הקיבוץ שלנו – איילת השחר, היה ממש קרוב לגבול הסורי.

אני ממש זוכרת את המטוסים וההפצצות. הזיכרון שלי הוא בעיקר של קולות ורעשים פחות פחדים. היינו יותר מידי קטנים כדי להבין מה קורה. בבית הילדים היה לנו מקלט שיורדים אליו דרך הבית ככה הייתה לנו תחושה מאוד בטוחה. ישנו אז בלינה משותפת כלומר – עשינו בבית הילדים הכול: התקלחנו, אכלנו, ישנו, שיחקנו ועשינו הכל שם ביחד גם בנים וגם בנות וזה נראה לנו הכי טבעי בעולם. אל ההורים היינו הולכים לכמה שעות אחר הצהריים וחוזרים לישון בבית הילדים.

באותה תקופה של המלחמה, מבית ההורים, אני זוכרת שאבא שלי היה בתפקיד של נוטר (שומר) מטעם הבריטים. הוא היה חוזר ממש מאוחר וכשבאנו לביקור לבית ההורים אני והאחיות שלי תמיד חיכינו לו בדאגה רבה.

בגלל החשש לביטחון התושבים ובעיקר הילדים, התקבלה החלטה לפנות את הילדים למקומות יותר בטוחים בארץ. בשלב הראשון פינו אותנו לטבריה אחרי תקופה קצרה שם הפינוי הסופי היה לחיפה – לעיר התחתית בחיפה שכבר הייתה מפונה מתושבים ערבים ושיקמו אותנו בבתיהם.

למרות כל האירועים וכל מה שהיה מסביב בכל הארץ: המלחמה, הפינוי, הדאגה לאבא, התקופה הזאת זכורה לי כתקופה ממש טובה ושמחה.  למדנו שם בחיפה, שיחקנו ורקדנו שם בערבים ריקודי זוגות, וכילדים ממש התבגרנו שם זו הייתה תקופה ממש ארוכה. מפעם לפעם גם קיבלנו ביקורים מההורים שנשארו בקיבוץ. היינו מוקפים בחום אהבה והרבה תשומת לב לצרכינו ככה שבאמת הצלחנו לעבור את התקופה הזאת בטוב.

אני מספרת את הסיפור הזה בלשון "אנחנו" ופחות בלשון "אני" כי היינו כל הילדים של הקיבוץ והכיתה שלי, באותן השנים ובאותו הזמן, ביחד – בקבוצה, מה שהיה קורה לי היה גם קורה לחברים שלי. כמובן שאז לא היינו מודעים להשלכות של המלחמה וגם לא ידענו מה קורה עם המבוגרים בקיבוץ ובכלל לא היינו מודעים לכל הערבים שגורשו מבתיהם. דבר שהיום אני ממש מודעת אליו.

אני, חנה'לה וחברתי

אני בפורים עם חברי כיתתי

הזוית האישית

סתיו: היה לי ממש כיף למרות שחנה היא לא הסבתא שלי. הסיפור שלה ממש עניין אותי ולמדתי הרבה על מה קרה באזורי הצפון בעבר, באותו האזור שאני גרה היום.

חנה: חיבה רבה אל סתיו. הייתה לי הרגשה נעימה ומיוחדת לאסוף את הזכרונות שלי מהילדות, כי זה משהו שאני לא עוסקת בו במהלך חיי היום-יום שלי.

מילון

נוטר
שומר, מאבטח. מתקופת המנדט הבריטי שומרים מהישוב היהודי על סוסים.

ציטוטים

”הזיכרון של הפינוי נשאר איתי עד היום. וההבנה שמה שקורה לי, קורה גם לחברי“