מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

המכתב האחרון מגרמניה

זלמה ויצחק לביא ז"ל עם נכדתם אילה
משפחת אפטר בפתח תקווה לאחר עלייתם לארץ.
עליה לארץ מגרמניה לפני השואה והגעגועים לבני המשפחה שנשארו מאחור

סבתי, זלמה לבית אפטר, נולדה בברלין בשנת 1922. הוריה היגרו מפולין שנים ספורות קודם לכן עם ילדיהם הבוגרים והיא הייתה הילדה הראשונה שנולדה להם בגרמניה. לאביה, זאב יהושוע, היו עוד בנות מנישואיו הראשונים למרים. לאחר שמרים נפטרה בדמי ימיה הוא נישא לאחותה הצעירה שרה שילדה את פאני, משה, זלמה וטובה.

סבתא סיפרה שכבר מילדותה, התעקשה לקבל גם היא חינוך יהודי, להתפלל בקול וגם ללמוד קריאה בתורה כמו אחיה הגדול. אביה נענה לבקשתה והביא עבורה מורים ללימודי תורה ויהדות. בחגים, כאשר אימה ואחיותיה הגדולות היו הולכות להתפלל והיא נשארה לשמור על האחיינים הקטנים שלה, היה אבא שלה, פותח עבורה את הסידור במקום המתאים ומרגיע אותה שהיא אמנם לא הולכת איתם לבית הכנסת אבל היא יכולה להתפלל בכוונה גם בבית כי הקב"ה שומע את התפילה שלנו בכל מקום.

הכיתה של סבתא בבית הספר היהודי בברלין 1934

את עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933 זכרה סבתא שלי היטב. היא תיארה את הנוער ההיטלראי שצעד ברחובות ברלין מתחת לחלון ביתם ופוגרומים קטנים שאירעו מדי פעם נגד אנשים ועסקים יהודיים. אווירת הפחד ברחובות גרמה ליהודים רבים באותה תקופה לעזוב את גרמניה. רבים היגרו לארצות אחרות באירופה או לארצות הברית אבל אבא של סבתא החליט למכור את חנות הכל בו הגדולה שהייתה לו ואת הבית המרווח ולעלות עם משפחתו לארץ ישראל. סבתא סיפרה לי שכאשר הייתי בת שמונה, נעמדתי יום אחד בסלון שלהם, מול תמונת אביה ואמרתי לה  " אבא שלך היה חכם. למדנו היום על היטלר ועל השואה ואני מבינה מה היה קורה אם הוא לא היה לוקח אתכם מגרמניה." אבל לאבא של סבתא לא הייתה אפשרות להעלות לארץ את כל בני משפחתו. הוא השאיר שם את שתי בנותיו הגדולות מנישואיו הראשונים- חנה ורוזה, שהיו אז כבר נשואות. חנה הייתה בחורה יפהפיה ומוכשרת, שנראתה כמו שחקנית תיאטרון. אבא של סבתא שלי פחד תמיד שחנה תבחר לעצמה בקריירה של שחקנית. כיהודי דתי הוא לא חשב שחיים כאלה מתאימים לבת שלו. סבתא זכרה היטב את השמחה שהייתה אחותה מכניסה לביתם בכל פעם שהיגיעה לביקור, את החרוזים שהייתה מחברת בקלות לכל אירוע משפחתי ואת השירים וההצגות שהייתה מציגה בכל הזדמנות, על פי סרטים שאהבה לראות בקולנוע. חנה התחתנה עם יהודי שהיגר גם הוא מפולין ולאחר עליית הנאצים לשלטון החליטו חנה ובעלה לחזור לחיות בפולין, שנחשבה אז מקום בטוח יותר. רוזה ובעלה יוסף המר נשארו בגרמניה בעיר המבורג.

סבתא שלי ומשפחתה הפליגו לארץ ישראל באניה והיגיעו לנמל חיפה ביום חם אחד בתחילת הקיץ. הם המשיכו מהנמל לפתח תקווה שהייתה אז מושבת פרדסים קטנה. ארנה, הבת הגדולה של אבא שלהם מנישואיו הראשונים, שכרה שם עבורם צריף עץ פשוט ונתנה להם לעבוד לצידה במטבח פועלים שניהלה. הצריף המרוצף נחשב משוכלל יחסית לתנאי החיים בפתח תקווה באותה התקופה,  אך בהשוואה לבית הגדול והמרווח שהיה להם בברלין, נראה להם לא ראוי למגורי אדם. הציפיות והתקוות הגדולות לקראת החיים בארץ ישראל התנפצו אל מול תנאי החיים הקשים, הפרנסה הדחוקה והחום הכבד של חודש תמוז. אבל יותר מהכל הקשו על אבא של סבתא רגשות האשם על כך שלא הצליח להשיג סרטיפקטים – אישורי עליה- גם עבור בנותיו הבוגרות. הוא התגעגע אליהן ודאג מאוד, כי המצב בגרמניה רק הלך והחמיר. מדי בוקר היה היה רץ לחכות לדוור ושואל אותו האם יש מכתב עבורו.

אחד המכתבים האחרונים התקבל בספטמבר של שנת 1938 ואליו צורפה תמונה של רוזה בגינה פורחת ולצידה בעלה, בנה ובת דודה שלהם, שחיה בשכנותם. מאחורי התמונה כתבה רוזה בגרמנית: "שמחה קטנה מאיתנו – המבורג 1938." זמן קצר לאחר מכן, נפטר אביה של סבתא מדום לב פתאומי באמצע שנות החמישים לחייו. סבתא שלי האמינה כל השנים שהגעגועים וייסורי המצפון שלו על המרחק מבנותיו ומנכדיו שנשארו בגרמניה הם שהביאו למותו. הקשר עם רוזה אבד. יתכן שגורשו מגרמניה בנובמבר של אותה שנה עם יהודים נוספים שחיו בגרמניה אך היו אזרחי פולין במסגרת גירוש זבונשין. עם תום המלחמה  קיוו סבתא ובני משפחתה למצוא אותן או לפחות מישהו שיספר מה אירע להן אך לשווא. עד היום לא ידוע מה עלה בגורלם של חנה ברגר, ושלוש בנותיה הקטנות מרים, רות ושולמית ושל רוזה המר, בעלה יוסף ובנם הקטן אלפרד. מדי שנה בעשרה בטבת- יום הקדיש הכללי- אנחנו מדליקים נר לזכרם.

בשנת 1945, בהיותה בת 23, נישאה סבתא לסבי, יצחק לוי, והם בנו את ביתם בחיפה. יחד גידלו את ארבעת ילדיהם: התאומים זאבי וחיים, הבת דבורה ( אמא שלי) והבן שייקה.

משפחת לביא הצעירה – יצחק וזלמה עם ילדיהם זאבי, (שנקרא על שם אבא של סבתא) חיים, שייקה ודבורה.

סבתא סיפרה שלאחר לידת התאומים, באה אחות טיפת חלב לבקר אותה ולראות איך היא מסתדרת. האחות התרשמה מאוד ואמרה לה: "חבל שבארץ ישראל לא נותנים פרס על סדר וניקיון לאמא שמטפלת כל כך יפה בתינוקות שלה כי היה מגיע לך!" סבתא סיפרה כמה מוזר וקל היה לה לגדל ילדה אחת לאחר שגידלה תאומים וכבר הייתה רגילה לא לישון בלילות…

למרות שלא הייתה לה אפילו השכלה תיכונית סבתא חלמה כבר מגיל צעיר להיות גננת. היא הצליחה להגשים את חלומה. אחרי כמה שנים של עבודה חינוכית עם ילדים ממשפחות ציוניות דתיות בקרית ים ובקרית שמואל- "חיים בחממה"- כמו שהיא הגדירה זאת, קיבלה סבתא גן בשכונת ואדי סאליב בחיפה. בשכונה התגוררו אז בבתי הרכוש הנטוש של ערביי חיפה, עולים חדשים, ברובם מארצות צפון אפריקה, ממשפחות עניות וחלשות. עבור סבתא, היה המפגש עם התרבות והמנטליות של העולים החדשים מארצות ערב מפתיע ומורכב. לראשונה בחייה, נתקלה מקרוב במציאות של אבטלה, עוני קיצוני ואפילו מקרים של זנות. היה חשוב לה שהילדים, שחלקם גדלו בבתים לא מתפקדים, יקבלו בגן לא רק ידע ותכנים אלא גם הרגלים וארוחות מזינות. היא הצליחה ליצור יחסי קירבה ואמון עם הילדים בגן ועם ההורים שלהם, השתדלה לשתף את ההורים בפעילויות הגן ואף חשבה על דרכים יצירתיות להעצים את ההורים, לחזק את הקשר בינם לבין הילדים שלהם ולתת להם תחושת שייכות לגן. סבתא ראתה ברכה בעמלה. בהמשך התקדמה לדרגת מפקחת מחוזית של תנועת "אמונה" והייתה אחראית על כל המעונות באיזור הצפון.

עם ילדי הגן בשכונת ואדי סליב בשנות החמישים בחיפה

בראשית שנות התשעים, לאחר נפילת חומות ברלין הוזמנה סבתא על ידי ממשלת גרמניה לביקור ממלכתי בעיר, יחד עם יהודים רבים נוספים שעזבו את גרמניה בשנות השלושים לאחר עליית השלטון הנאצי. סבתא התרגשה מאוד מן הביקור ומן החזרה למחוזות ילדותה. עם זאת, כשחזרה אמרה שגרמניה השתנתה כל כך וזו לא המדינה הזכורה לה מילדותה. הבית שלי, טענה, תמיד היה ויהיה בארץ ישראל.

סרטון שבו סבתא מספרת על חייה. את התיעוד ערכה נכדתה אילה (ליברמן) שקלאר.

הזוית האישית

כשהייתי ילדה וגם בבגרותי ביליתי הרבה עם סבתא. היא התלוותה אלי לטיולים ולפעילויות בבית הספר, לקחה אותי להצגות, סרטים וקונצרטים. אם תוכנית הקשר הרב דורי הייתה מתקיימת בבית הספר שלי אני בטוחה שהיא הייתה שמחה להשתתף בה יחד איתי. סבתא שלי נפטרה לפני 12 שנים ואני זוכרת אותה באהבה ובגעגועים.

מילון

ואדי סליב
ואדי סאליב הייתה שכונת עוני בחיפה שאוכלסה בשנות החמישים של המאה העשרים בעולים חדשים, שהתיישבו בבתים נטושים של ערבים שברחו מחיפה במהלך מלחמת השחרור. בשנת 1959 התרחשו בשכונה הפגנות אלימות של תושבי השכונה נגד קיפוח ואפליה על רקע עדתי של המזרחיים, ונגד הממסד של מפא"י ששלט במדינה באותם ימים.

גירוש זבונשין
גירוש יהודים אזרחי פולין מגרמניה, על ידי השלטון הנאצי, לעיר זבונשין שבגבול גרמניה- פולין בסתיו של שנת 1938.

ציטוטים

”"א-להים שומע את התפילה שלנו בכל מקום" “