מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

המורה למוסיקה

אני וסבתא בטיול למוזיאון בית התפוצות
איילה בילדותה
מעונש לשמחה

המורה למוסיקה, אוליבר, נהנה להצליף על ידי התלמידים בקשת הכינור שלו. הוא הסתובב בכתה בהילוך מאיים ותלמיד שהפריע  או סתם לא מצא חן בעיניו ספג מכה. אוליבר היהיר חשב שההצלפות חינניות ומשעשעות. הוא מעולם לא נגע בי, אבל ממש תיעבתי אותו. אהבתי מוסיקה, אבל סירבתי להצטרף למקהלה כדי לא לראות את אוליבר שעתיים נוספות בשבוע. בכתה ה' קמתי בשיעור ואמרתי בקול רם שמשרד החינוך אוסר להכות תלמידים. אוליבר העיף אותי למנהל. למנהל קראו פיזי. השם האמתי שלו היה צבי, אבל קראו לו פיזי, כי הוא לימד פיזיקה. הוא היה איש מבוגר, נעים ושונא עימותים.

באותה תקופה, ברוב בתי ספר הייתה נהוגה תלבושת אחידה והתלמידים קראו למורים "המורה". אבל בבית ספר הס (ליתר דיוק –  "בית הספר לילדי עובדים על שם משה הס"), בו למדתי, לא הייתה תלבושת אחידה והתלמידים קראו למורים בשמם הפרטי. כך שהתנהגות המורה למוסיקה הייתה חריגה במיוחד בבית ספר בו לא שררה משמעת קיצונית ופחד מפני מורים. לתומי חשבתי שהמנהל יאמר שאמנם אין להכות תלמידים ושהוא ידבר עם המורה למוסיקה.

בית ספר של ילדי העובדים משה הס

אבל פיזי אמר כך: "הלא אמך אישה עובדת, תעזרי לעובד". פירוש: "הלא אמך אישה עובדת" – לא נקרא לאמא שלך לבית הספר ולא נעשה עניין מכך שזרקו אותך לכל השנה משיעורי מוסיקה."תעזרי לעובד " – עובד היה שרת בית הספר (אז קראו לשרת "שמש"). תעזרי לו בעבודות לפי הוראותיו במשך שעת השיעור של אוליבר. עובד היה איש מבוגר, עולה מתימן, נאה ושקט. לא סבל בלבולי מוח, חשב (בצדק) שכל התלמידים פורעי חוק  והיה אחראי על כל סדרי חצר בית הספר ועל הצלצול. הצלצול היה טקס מדויק ובלתי ניתן לשינוי שבוצע רק על ידי עובד  – 8 מכות פטיש על קופסת פח גדולה שהייתה תלויה על עץ, בקצב מדוד ובלתי משתנה . 2 מכות איטיות, 4 מהירות ושוב 2 איטיות.

באותו שבוע התחלתי את הסיפוח. בהתחלה עובד לא התייחס אלי. הלכתי אחריו בפרצוף ממושמע, מחכה להוראות. אחרי שבועיים הוא אמר מילותיים. בסוף החודש גם חייך. לקראת סוף השנה עובד התחיל להכשיר אותי לצלצל. לא האמנתי שבאמת אזכה בכבוד הנדיר. בשבוע האחרון של הלימודים צלצלתי פעמיים, לתחילת שעור ולסיום שעור. הרגשתי חשובה, כפי שלא הרגשתי בשום זמן אחר בחיים. הייתי מושא לקנאה אפילו של תלמידי כתה ח'. ככל שיודעת הייתי התלמיד היחיד בתולדות בית הספר שזכה לכבוד.

ומה למדתי מהאירוע?

שהצדק לא תמיד נעשה, אפילו במקום שאמור לחנך. שגם מעונש עשויה לצמוח שמחה גדולה. שמי שלא שר במקהלה בכתה ה', עדיין יכול לעשות זאת 55 שנים מאוחר יותר וכמובן, את קצב הצלצול שלמדתי מעובד, שאותו כנראה אזכור תמיד.

הזוית האישית

עדי פרבמן מביאה את סיפורה של סבתא איילה מררי במסגרת תכנית הקשר הרב דורי.

מילון

שמש
שמש הוא השרת או אב הבית האחרי על המבנה

ציטוטים

”הצדק לא תמיד נעשה גם במקום שאמור לחנך“