מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

המורה הראשונה באשדוד

חנה בורשטיין היתה המורה הראשונה בבית ספר גאולים, בית הספר הראשון באשדוד

נולדתי בארגנטינה, בעיר בואנוס איירס בתאריך 23.3.33. תאומה לאח אברהם, בת למשפחה בת 6 ילדים. בילדותי למדתי בבית ספר ממלכתי ובבית ספר יהודי. המשכתי את לימודי בסמינר למורים שלמדו בו מורים מישראל. השתייכתי לתנועת נוער "הנוער הציוני" וגם הייתי מדריכה. בזמן לימודי בסמינר עבדתי בגן ילדים ועם סיום הלימודים עבדתי בכתה א' בבית הספר בו למדתי בילדותי, ובבית ספר נוסף במשך 6 שנים והגשמתי חלום להיות מורה ומחנכת.

החלטתי לעלות ארצה בתור חלוצה לקיבוץ ניצנים, בתאריך ה- 21.7.55 והגשמתי עוד חלום לחיות פה ולא בגלות. עליתי יחד עם אחי אברהם ועם עוד קבוצת חלוצים. חלומי היה להמשיך ללמד, אבל לצערי לא היה כך. עבדתי בשדות, בפרדס, במטבח ובמחסן לתיקון בגדים. לא הייתי מרוצה. היה חסר לי המגע עם ילדים, מחברות וספרים.

לאחר 17 חודשים ארוכים החלטתי לעזוב את הקיבוץ, זה היה ביתי הראשון, ובו נשאר אחי ומשפחתו. לא היה קל אבל רצון עז היה. רציתי להמשיך את מה שהתחלתי בארגנטינה. הורי הגיעו ארצה בתור עולים לאחר שהייתי כאן 9 שנים לבד כי בינתיים אחי ומשפחתו חזרו לארגנטינה. הגעגועים היו רבים אבל הודות לעבודה התגברתי.

בהיותי עוד בקיבוץ נסעתי ליפו למשרד החינוך לראות מה אני יכולה לעשות. אולי ללמד, להשתלם לקבל הדרכה כיצד מלמדים כאן.

במשרד החינוך פגשתי את המפקחים מר אורני ומר פרידמן ומהם שמעתי שיש מקום שקוראים לו "אשדוד ים", יש בו בית ספר, מנהל, כיתות, ילדים ועולים חדשים, אבל חסרים שם מורים. מאוד שמחתי והסכמתי לקבל את העבודה. רק בתנאי שייתנו לי האפשרות להיות נוכחת באיזה בית-ספר כדי שאוכל לראות, ללמוד ולהבין כיצד מלמדים כאן. שבוע שלם ביליתי בבית ספר "סמילנסקי" ברחובות. באותו שבוע הייתי אצל דודתי בנס-ציונה. אחרי שבוע, ועם כוחות מחודשים, הביא אותי בן-דודי ל"אשדוד ים". זה היה בפברואר 1957.

הגעתי לאשדוד ים והייתי המומה ראיתי חול וחול ועוד חול, פחונים, שמיים כחולים, ים פרוש לנגד עיני וזה הקסים אותי. התאהבתי בו והחלטתי להישאר ולבנות את ביתי במקום החדש הזה וזו הייתה השיטה של התחלה חדשה. חיים חדשים, הגשמת חלום במקום חדש. בניית עיר חדשה בישראל. חיפשתי בניין בית ספר ולא מצאתי, שקעתי בחולות, פגשתי את שלמה לוי ז"ל, שהיה אחראי על המקום והוא הראה לי את מקום בית הספר.

באתי לכאן עם המון רצון ותקווה וגם חששות ופחדים. מה יהיה? כיצד אהיה? האם אצליח?. בית הספר היה בכמה פחונים ובאחד מהם פגשתי בחור בשם בני מסיקה שהיה רכז נוער. ביקשתי ממנו יומן, רשימת תלמידים, חומר דידקטי, תכנית לימודים וכל מה שדרוש להתחלת העבודה. הוא לא ידע מה לענות לי, היה המום, כנראה לא ידע מה אני צריכה. לא נשברתי. אמרתי לעצמי: " זהו זה, התחילי!". היה קשה וטוב, נעים ומעניין. העלייה הייתה ממרוקו, מצריים, פולין, שפות שלא ידעתי. הילדים היו מפוחדים מן המעבר, מכונסים בעצמם, קשה היה ליצור קשר איתם, וביניהם. לאט לאט, הקרח נשבר על-ידי ציורים, שירים, משחקים. התחילו לקלוט מילים, לבנות משפט קצר. ישבנו בפחון ללא ספסלים, גיר ולוח. ישבנו על בלוקים וקרש מעל, כתבתי על הדלת, ולוח קטן עם סיד של בניין. כעבור זמן הגיעו ספסלים, לוח, גיר, מחברות, עפרונות. חילקתי חצי עיפרון וחצי מחברת לילד. וכך ללא ספרים, חוברות עבודה, דפי עבודה, כמו שיש היום, התחלתי את דרכי. היה קשה אבל עם הרבה שמחה בלב. שעות עבודה לא היו כמו היום. בשעה 7:00 בבוקר רבו הילדים על יד הפחון שלי והרבה פעמים הסתובבתי בין הפחונים ובין בתי קליפורניה להביא את התלמידים שפחדו וסרבו להגיע, צריך לצייד שהעלייה המשיכה וכל פעם נוספו ילדים חדשים. באותו זמן הגיע מורה שאחרי שבוע חזר הביתה ולא חזר, פשוט ברח מן המקום ומן התנאים. להגיע ל"אשדוד ים" היה קשה מאוד, תחבורה לא הייתה בהתחלה והרבה פעמים עשינו את הדרך ברגל, מצומת הנמל בכניסה לאשדוד, הליכה של 7-8 קילומטר, או חיכינו לטרמפ. גרנו ללא חשמל וללא מים. שירותים ומקלחות היו בחוץ, חם היה ביום וקר מאוד בלילה. בלילות הסתובבו חיות בין הפחונים. קניית מזון הייתה קשה. לא תמיד השגתי חצי לחם.

במשך הזמן הגיעה תגבורת, מורות חיילות. ספרים וציוד לילדים. והילדים חולקו לפי גיל ונוצרו עוד כיתות. אני מספרת רק על בית ספר הראשון בעיר, בית ספר גאולים, שבו הייתי המורה הראשונה בעיר. מן הפחון עברנו לבתי קליפורניה, התנאים השתפרו, גם הגיע מנהל לבית הספר, מר צוריאל מנחם, שאחרי שנה עזב וירד לאילת, אחריו הגיע מר יצחק רובינזון, אדם נפלא, איש אשכולות, דאג לכולם, היה כיף לעבוד איתו. עברנו לבתי קליפורניה, מול רחוב ז'בוטינסקי של היום. שם היינו יחד עם בית ספר דתי שהילדים לא הסתדרו בזמן ההפסקה ואז הוחלט לשנות אז זמני ההפסקה. משם עברנו לבתי קליפורניה או רכבת ברחוב ה-21. התנאים השתפרו, הגיעו עוד מורים, משם עברנו בתור בית ספר גדול עם הרבה כיתות, למבנה של הפנימייה "נווה גלים" של היום. היו שני מבנים, אחד גאולים והשני רמב"ם. התלמידים היו מקבלים כוס שוקו ולחמנייה כל יום. מכאן עברנו לרחוב סיני למבנה של מתנ"ס עוזיאל של היום. כאן עבדנו בשתי משמרות.

מאז ינואר 1967 שכן בי"ס גאולים במבנה חדש מפואר. ארזנו את הציוד בארגזים, שטפנו את הכיתות ותוך יום הכל היה מסודר. תחילה היה אושר גדול. המבנה נראה יפה ומסיבי, אך למבנה הטרומי היו הרבה בעיות. דלת הכניסה הייתה עשויה ויטראז' אומנותי ולאחר שנשברה מספר פעמים החליפו אותה לדלת רגילה ואטומה. לבנין הייתה תכונה נוספת, הוא רעד. פחדתי ואסרתי על התלמידים לקפוץ ולהשתולל בכתה עד שהתרגלנו לרעידות. בחורף היה קר וכולנו ישבנו בכיתה במעילים ובקיץ היה חם מאוד.

בטרם הונהגה עבודה בקבוצות שלחתי הורים לעזרה בכיתה, אני יצאתי לשיעור טבע בחוץ והורה עבד עם מחצית הכיתה עם חומרים שהכנתי עבורם, עבדנו בחדות היצירה, זו הייתה ציונות ללא מרכאות, אהבתי את הילדים וזה כיסה את החסרונות של המבנה.

במשך השנים העיר התפתחה, נבנו בתים רבים, אזורים חדשים, רחובות וגנים. היום מערכת החינוך באשדוד מקיפה עשרות בתי ספר יסודיים ועל יסודיים, גנים, מעונות יום ממלכתיים ודתיים, מכללות, ספריות ומרכזייה פדגוגית.

היום לרשות המורים עומדים מיטב הכלים הפדגוגים, תקציבים ויוזמות חינוכיות.

כאן הכרתי את בעלי פנחס בורשטיין שעבד בסוכנות לקליטת עלייה והוא דאג לשמור על המכתבים שהגיעו מארגנטינה. היה מנהג לשים את כל המכתבים שהגיעו בשק וכל התושבים היו מחטטים ומחפשים קשר עם הבית. מכתביי היו שמורים ולאחר כמה חודשים התחתנו. גרתי בפחון, עברנו לבתי קליפורנייה נולדו לי 3 ילדים, בן ושתי בנות. הבנות ממשיכות את דרכי, ובהצלחה רבה. יש לנו 7 נכדים מקסימים. גדולים וקטנים.

אחרי 30 שנות עבודה בכיתות א'-ב', עבודה מעניינת, לא קלה אבל מלאה סיפוק יצאתי לפנסיה מוקדמת. לאחר 6 חודשים נקראתי שוב לעבודה בבית ספר אילנות בכיתה א'.

זה היה לפני מלחמת המפרץ הראשונה, מאז שפרשתי, לפני 18 שנה, התנדבתי בבית ספר אילנות עד שהוא נסגר, המשכתי בבית ספר גאולים, שזה ביתי.

התנדבתי בספריה של מקיף א', בקופת חולים אזור א', וכעת בסיטי אשדוד.

אני מקווה מאוד להמשך בהתנדבותי על-מנת להקנות את השפה לעולים החדשים ולכל אחד שזקוק כדי שיהיו אזרחים טובים ומועילים ונאמנים למדינת ישראל.

 לסקירה מצולמת על חנה בורשטיין
הסיפור תועד במסגרת הצדעה לוותיקי אשדוד בתכנית הקשר הרב דורי בשנת תשס"ז 2006-2007
בהובלתה של מנהלת ביה"ס פנינה זקן והמורה מיה צאצשוילי
לסיפורים ולחוויות התכנית: בית ספר גאולים מצדיע לוותיקי אשדוד

מילון

אשדוד ים
אַשְׁדּוֹד יָם הייתה עיר נמל לחוף הים התיכון, שייסודה בתקופת הברזל. שרידיה נמצאים באתר הארכאולוגי בחוף הים הדרומי של העיר אשדוד המודרנית (מתוך ויקיפדיה)

ציטוטים

”הגשמתי חלום להיות מורה ומחנכת“