מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

המון שמחה בלב שאכן הגענו לארץ המיוחלת

סבתא חנה ומאיה
ילדותי בוילנה
עלייה לארץ חייה של סבתא חנה

שמי חנה דרוקר, נולדתי בתאריך 23.7.1946 (ביום ההולדת של אבי).
אני ואחותי רחל ז"ל גדלנו בבית של ניצולי שואה אך לא הרגשנו עצבות או רגשות שליליים שהמלחמה גרמה לאנשים. בבית שלנו תמיד שררה אווירה של שימחת חיים והכל היה בשביל שלילדות יהיה רק טוב. 
 
גדלתי בעיר וילנה ולמדתי בבית ספר עממי עד כיתה ד'. זכור לי כי בילדותי הרגשתי מאוד את האנטישמיות ואף התביישתי והסתרתי את היותי יהודיה. בכיתה ד' בערך בגיל 11 הוריי קיבלו אישור לעלות לארץ ישראל, ואז החלו ההכנות הקדחתניות, הלחצים והפחדים שמא הגויים יגלו את מה שאנו עומדים לעשות.  
 
ילדות בוילנה
בויילנה הייתה להוריי חנות בגדים ונחשבנו למשפחה אמידה שלא חסר לה כלום וזאת למרות שברוסיה היו מגבלות להשיג כל מיני דברים אך אבי (עם ההיכרויות שלו וההתמדה שלו להשיג לבנות שלו את הטוב ביותר) הוא עשה זאת נאמנה, תמורת הרבה כסף (דבר שלא היה חסר לנו אז).
 
העלייה לארץ ישראל 
ואז, סוף סוף קיבלנו את האישור המיוחל לעלות לארץ ישראל.  בשמחה רבה ארזנו חפצים, את המעט שאפשר היה, עלינו על מטוס והגענו לוורשה. בוורשה חיכינו כ- 6 שבועות להיתר להגיע לארץ ישראל.
עלינו על אנייה בשם "שלום" ולאחר הפלגה שנמשכה כשבועיים. הגענו לנמל חיפה שבארץ ישראל וזאת בתאריך 8.5.1957 חבלי הקליטה היו קשים מאוד: ללא שפה, ללא בית וללא כסף.
 
הסתגלות לחיים בארץ
 
הוריי עם 2 ילדות קטנות היו צריכים להתמודד עם קשיים שלא היו רגילים אליהם. בתחילה ביקשו הורי ממשרד הקליטה לגור בירושלים. המקום הקרוב ביותר (המתאים לעולים חדשים) היה "הרטוב" בבית שמש. גרנו שם מס' חודשים ללא עבודה, ללא כסף רק התמיכה המועטת על ידי משרד הקליטה. אבל עם המון שמחה בלב שאכן הגענו לארץ המיוחלת. הוריי שהיו בעלי יוזמה, התמדה וכוח רצון עז ולתת לבנות עתיד טוב יותר ויחד עם כל העזרה של מכרים עברנו לגור בעיר בת ים. 
 
אבי מיד מצא עבוד בחברת "תנובה" ועבד שם עד גיל הפנסיה. אמי מצאה עבודה כקופאית בקלנוע "צליל" ועבדה שם על גיל הפנסיה. אחותי ואני התחלנו ללמוד בבית הספר ועם הזמן הפכנו להיות כחלק בלתי נפרד מילדי ישראל.
 
תמיד אופטימית
להוריי תמיד היו הרבה אורחים וחברים. אמא שלי הייתה בשלנית מאוד טובה והייתה תמיד מארחת את כל החברים והייתה תמיד שמחה בבית, לא הרגשנו שגדלנו בחיק הורים ניצולי שואה.
לאחר שסיימתי את למודי, בתארך 8.10.1969 לאחר ארבע שנות חברות התחתנתי עם בועז, לאחר מכן נולדו לנו שלושת ילדינו המקסימים: שרון, גולן ואפרת, שגדלו לתפארת מדינת ישראל.
כמו כן, התברכנו בשבעה נכדים מקסימים: שחר, עמית, דניאל, מאיה, נדב, נועה ושי, שגרמו לנו לרגעים הכי מאושרים בחיים.
בחזרה למחוזות הילדות – לוילנה
מאז עלייתי ארצה עברו בערך יובל (50 שנה), החלטתי לבקר בעיר הולדתי: וילנה. הצטרפתי ל"מצעד החיים",היה מאוד מרגש וטעון. בהמשך הלכתי לבקר מקומות בוילנה שעליהם גדלתי. להפתעתי, העיר וילנה הפכה לעיר אירופאית לכל דבר ועניין. 
 
היום שאני נזכרת בתקופת עלייתי ארצה ועם כל הקושי שבדבר אני מודה להוריי שעשו את הצעד הנכון והחכם לעלות לארץ ישראל. בנימה אופטימית זו אני מסיימת את סיפור עלייתי לארץ. 

מילון

הכנות קדחתניות
הכנות נמרצות

ציטוטים

”בנימה אופטימית זו אני מסיימת את סיפור עלייתי.“

”ללא עבודה, ללא כסף, אבל עם המון שמחה בלב שאכן הגענו לארץ המיוחלת.“

הקשר הרב דורי