מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ילדות מופלאה של סבתא ויקי

סבתא ויוריקה, יחד עם בתה והנכדה ליאל
סבתא ויקי קוטפת פרחים ממקום מאוד יפה
הילדות של סבתא ויקי בצל עצי הפרי הרבים ברומניה

קוראים לי ויקי, נולדתי ברומניה בשנת 1955. המקום בו גדלתי היה מאוד יפה, בצפון הארץ ברומניה – בביה מרה. למדתי שם בבית הספר. שם למדנו עבודת יד וגם בישול, היו הרבה חוגים וכל מיני סוגים. מאוחר יותר בחיי זה ישפיע על המקצוע שבחרתי כי למדתי את מקצוע מעצבי אופנה, מאוד אהבתי כל דבר שקשור לאופנה. לא היה חסר לנו שום דבר בבית, אהבתי במיוחד לטייל ביערות, לקטוף פרחים ובפרדס היה לנו מלא עצי פרי כל מיני.

עלינו לארץ בשנת 1984 מפני שהיה לאימא של ליאל מחלה שנולדה איתה, המחלה נקראת צליאק שהיא בעצם רגישות לגלוטן (קמח, חלב וסוכר). היא הייתה מאוד חולה אז בשנת 1982 הרופא אמר לי שרק בישראל נוכל להציל אותה.

פרק מאוד משמעותי בחיים שלי היה בגיל 12, התחלתי ללכת לחפש בשכונה אצל כל הסבתות סוודרים להוציא את הדוגמאות והייתי מביאה למפעל הסוודרים. הייתי מקבלת כסף בשביל כל דוגמה. בגיל 13 כבר עשו לי משרד מסודר. מפה הגיעה האהבה ליופי. חשוב לי ללמד גם את הדור הבא עבודות יד, חרוזים וכל מה שקשור לאופנה.

סבתא ויוריקה בילדותה קוטפת פרחים

בנצרת עילית, היו לי חוגים גם לילדים וגם לנשים וגם בבית הספר דגניה לימדתי את הילדים במשך 4 שנים בהתנדבות. אני מאוד אוהבת מה שאני עושה נותן לי סיפוק והרגשה טובה, אהבה למשפחה, וחברים לכל דבר שאני עושה. אני מעל 35 שנה עוסקת בהתנדבות בכל מיני תחומים איפה שרוצים אותי אני מגיעה.

כשעליתי לארץ בגלל המחלה של אמא של ליאל, ידעתי שיהיו קשיים אבל לא עד כדי כך. עלינו לארץ בלי שום דבר התחלנו מאפס, בלי עבודה, בלי כסף ובלי בית. גרנו תשעה חודשים במרכז קליטה בנצרת עלית עד שקיבלנו בית מעמידר (דיור מוגן).

בתי הייתה בת שנתיים וחצי כשהגענו לארץ ובגלל המחלה שלה היא הייתה מתעלפת כל רגע ומקיאה לכן בהתחלה לא קיבלו אותה בשום גן. לקחו אותה להרבה בתי חולים בכל הארץ, עפולה, בירושלים, בבילינסון בפתח תקווה, עשו לה אינסוף בדיקות ולא לקחו את המחלה שלה ברצינות. אני התעקשתי על זה שהיא חולה מהצליאק ולא ממחלה אחרת שהם טענו.

כשהיא הייתה בת ארבע, הלכתי למשרד החינוך וביקשתי שירשמו אותה לגן כמו כל ילד רגיל, בהתחלה לא רצו אז הלכתי שוב ושוב, התעקשתי עד שקיבלתי אישור. היא הייתה באותו גן שהנכדה שלי ליאל אחרי 35 שנה גם הייתה. זה לא היה פשוט, הייתי צריכה להכין לבת שלי אוכל מיוחד וכל בוקר להביא לה לגןן. היה צריך לשמור עליה במיוחד כדי שחלילה לא תאכל מה שהילדים האחרים אוכלים וגם לא מה שהילדים נותנים לה (כמובן לא בכוונה , הם לא יודעים מה יש לה).

ככה גם המשכתי להילחם כדי שתתחיל את בית ספר בגיל 6. נאלצתי שוב ללכת למשרד החינוך ושוב פעם בהתחלה לא רצו לרשום אותה לכיתה א' בבית הספר רגיל, התעקשתי שוב ואפילו אמרתי להם שהיא תלמד בבית ספר רגיל והיא תסיים 12 שנות לימוד בהצלחה. כשהגיעה לגיל הגיוס שוב פעם נתקלתי באותו בעיות. עכשיו הייתי צריכה לעמוד מול הצבא ולבקש שיבטיחו לי אוכל מיוחד. לצערי זה לא עזר והם לא יכלו להבטיח לי דבר כזה לכן היא לא התגייסה לצבא בגלל המחלה.

היו מזמינים אותנו לבדיקות בלילות, לא היה קל כל פעם לנסוע במוניות. בהתחלה אמרתי שלכל ילד יהיה את הילדות כמו שלי אבל במשך השנים נתקלתי בכל כך הרבה קשיים, אבל עם האופטימיות החזקה שלי עברתי כל הקשיים וכל האירועים בקלות.

מלחמת המפרץ

אספר על אירוע שקרה במלחמת המפרץ לבן שלי האמצעי, הדוד של ליאל. הוא היה צריך לעבור בר מצווה בדיוק בתאריך ה-16 בינואר. הכנו כל האירוע, המוזמנים, הכל היה מוכן. ידענו שתהיה מלחמה אבל לא בדיוק ידענו מתי היא תפרוץ. לצערנו לקראת התאריך הזה כל הזמן הודיעו בטלוויזיה התראות למלחמה ובגלל זה ביטלנו את האירוע.

זה היה דבר כל כך לא נעים לשבת ולצלצל לכל המשפחות כי האירוע בוטל, זה בדיוק בשעה שמונה בערב בתאריך ה-16 לינואר 1991 פרצה המלחמה, מלחמת המפרץ, זה היה היום בו הטיל הראשון נפל בתל אביב. היינו צריכים לשים מסכות אב"כ ולהיכנס לחדר אטום.

בתקופה זו עבדתי במפעל עילית (מפעל בו מייצרים ממתקים ושוקולדים) ואני כל כך מודה להם כי הם כל כך הבינו אותי ועזרו לי, בזמן המלחמה הם קיבלו את כל הילדים של העובדים במקלט של המפעל, הביאו מורות וגננות לטפל בילדים כך יכולנו לעבוד בשקט בלי דאגות לילדים.

הזוית האישית

ליאל: היה לי ממש ממש כיף לכתוב את הסיפור עם סבתא שלי, למדתי דברים שלא ידעתי גם לסבתא היה ממש כיף לספר לי עכשיו אני יודעת את הסיפור שלה.

מילון

מסכות אב"כ
מסכות שיש להרכיבם במידה ויש גז רעיל באוויר

צליאק
מחלה של רגישות לגלוטן

ציטוטים

”לא היה חסר לנו שום דבר בבית. אהבתי במיוחד לטייל ביערות, לקטוף פרחים, היו לנו מלא עצי פרי “

”אבל עם האופטימיות החזקה שלי עברתי כל הקשיים וכל האירועים בקלות“