מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הכמיהה לארץ של נורה

מרדכי בניה ויצחק עם נורה.
על סיפון האנייה תאודור הרצל בדרך ארצה.
נורה מספרת על הילדות באורוגוואי, על הטבעת הספינה ההיסטורית ״אדמירל גרף שפיי״, ועל עלייתה לארץ ישראל

שמי נורה שפירא. נולדתי במונטבידאו בירת אורוגוואי בשנת 1936. ההורים שלי הגיעו לאורוגוואי מאירופה. הם גרו בטרנסילבניה, בעיירה קטנה בשם מורגיטו שעד מלחמת העולם הראשונה (1914) הייתה שייכת להונגריה, ומאז לרומניה. הם דיברו הונגרית וגם יידיש. המצב הכלכלי באירופה באותם ימים היה קשה מאד. אבא היה מטופל כבר בארבעה ילדים ופרנסה אין. אנשים צעירים התחילו להגר לאמריקה, בהתחלה לארה"ב ואחר כך לארצות אמריקה הלטינית, וגם אבא שלי החליט לעשות כן. הוא הפליג לבד באוניה והגיע למונטבידאו, כשבידיו מזוודה קטנה, בלי להכיר את השפה ובלי כסף. הוא עבד בכל מיני עבודות ולאט לאט התחיל להסתדר. כשנה אחריו הגיעה אמא שלי עם חמישה ילדים. אני כאמור נולדתי באורוגוואי, וכשנתיים אחריי נולד אחי הצעיר.

ילדותי באורוגוואי

הייתה לי ילדות מאושרת במונטבידאו. יום השבתון היה יום ראשון, ככה ששמרנו שבת כרגיל, אבל יום ראשון היה יום לטיולים, ללכת לפארק וכו'. אחד הזכרונות הבולטים שלי הוא עשיית יין לפסח. אז לא מכרו יין כשר בכלל, ולקראת פסח ההורים קנו ארגזים של ענבים אדומים ושמו את הענבים בגיגית ענקית עם מים. אנחנו הילדים ישבנו מסביב לגיגית והכנסנו בתוך בקבוקים ענקים ענב ענב, ברור שכל הזמן אכלנו ענבים. היו שלושה בקבוקים כאלה, וכשהיו כמעט מלאים בענבים אימא שלי הייתה אוטמת אותם עם בד לבן ומשאירה ליין לתסוס, אני לא זוכרת לכמה זמן. ככה היה לנו יין לפסח.

בבית שלנו דיברנו כמה שפות. ההורים בינם דיברו הונגרית וגם יידיש, בעיקר אבא שלי.  אנחנו דיברנו איתם הונגרית ועם אבא גם ספרדית, ובין האחים רק ספרדית. בבית ספר יסודי למדנו רק חמישה ימים בשבוע, אבל בתיכון המצב השתנה כי היו לימודים גם בשבת. אני לא ביקרתי בתיכון בשבת ומכיוון שהיו לי הרבה חיסורים, לפי התקנון של בית הספר הייתי חייבת כל שנה לגשת לבחינות. לשם הבהרה, בית הספר היה ממשלתי (לא יהודי), ככה שכל מה שקשור ליהדות אפשר היה ללמוד בבתי ספר יהודים, לא חובה. בתי הספר היהודים פעלו בבוקר והממשלתיים אחרי הצהריים. אחי ואני לא ביקרנו בבית ספר יהודי וכל מה שקשור ליהדות למדנו בבית עם אבא שלנו. האחים שלי כמובן למדו הכל, גמרא וכו'. אותי הוא לימד כמובן קרוא וכתוב בעברית ויידיש, חומש עם רש"י וכו'.

כשהייתי בת 12 שמעתי שבבית ספר "בית יעקב" לומדים עברית, אז ביקשתי מאבא שלי שייקח אותי לשם. נסענו בחשמלית ובבית הספר המורה שאלה אותי מה אני יודעת ובחנה אותי. אחרי כמה ימים הייתי כבר בכיתה הכי גבוהה. בכיתה הזאת לא למדו עברית אלא למדו בעברית. אני זוכרת שלא הבנתי אף מילה, והמורה נתנה לי לכתוב כל מילה בעברית עם תרגום. הייתי צריכה ללמוד את המילים בבית ולמחרת הייתי צריכה לעבור לקדמת הכיתה ולדבר על הנושא הנלמד בעברית. לא היה קל, אבל אחרי חודש דיברתי עברית, לא מושלם, אבל דיברתי.

בדצמבר שנת 1939, בתחילת מלחמת העולם השנייה, התנהל קרב ימי בפתח נהר ריו דה לה פלטה מול חופי מונטבידאו, אורוגוואי, בין אנייה גרמנית בשם "אדמירל גרף שפיי" לבין כוח בריטי. היו קרבות ימיים באוקיינוס האטלנטי בין אניות אספקה שהפליגו בין קנדה וארצות הברית לממלכה המאוחדת, לבין אניות גרמניות שניסו למנוע זאת ואף הצליחו להטביע כמה מהן. האספקה הזאת הייתה חשובה מאד, מכיוון שאנשים בממלכה היו מגויסים, לא נשאר מי שיעשה משהו והאוכלוסייה סבלה מרעב. אחת האניות הגרמניות שניסתה ולפעמים הצליחה למנוע מאניות האספקה להגיע ליעדה היתה ה״אדמירל גרף שפיי״. הבריטים רדפו אחריה וכך הגיעו לחופי אורוגוואי, שם התנהל קרב גדול. הגרמנים ביקשו לרדת ולשהות כמה ימים במונטבידאו אך השלטונות סירבו. לא היתה להם דרך מילוט מפני שבחוץ חיכו להם הבריטים ואז הם החליטו להטביע את עצמם. אני הייתי בת שלוש ושמונה חודשים, והאירוע הזה כל כך השפיע עלי שעד היום אני רואה את התמונה הזאת מול עיני. גרנו מול חוף הים ועמדתי שם עם משפחתי ועם עוד הרבה אנשים וראינו את טביעתה של הגרף שפיי.

בשנת 1945 הסתיימה מלחמת העולם השנייה, ולאט לאט נחשפנו לשואה שהתרחשה ליהודים. היו אצלנו שתי עמותות, יהודיות כמובן, ג׳וינט והיאס, שפרסמו כל הזמן רשימות של ניצולים. אבא שלי היה עובר על הרשימות בחיפוש קרובי משפחה. מצד אמי שרד אח אחד שאחר כך היגר לאוסטרליה. סבתא שלי נרצחה באושוויץ יחד עם בתה ונכדתה. לאבא שלי היו 11 אחים, כולם נשואים עם ילדים, ורובם נספו. אבא מצא ברשימות כמה אחיינים שלו, ובעזרת העמותות האלו הביא שישה מהם מאירופה אלינו לאורוגוואי. כל המשפחה הצטלמה והתמונות נשלחו להם כדי שיכירו אותנו. הם גרו אצלנו בבית, לא כולם בבת אחת. אבא דאג להם לעבודה, חיתן כמה מהם וההורים דאגו להם לבית חם. אנחנו חיינו בצניעות ואני זוכרת כשחיכינו לבואם, אימא הסבירה לנו שהם באים מהמלחמה, שאין להם הורים, וכל מה שיש לנו נתחלק בין כולנו.

החיים באורוגואי היו שלווים. לא סבלנו מאנטישמיות בדרך כלל, אבל לפעמים ראינו על הקירות ברחוב כתובות בגנאי היהודים. אמנם בחיי היום יום – ברחוב, בבית הספר ובעבודה – לא הרגשנו שום עוינות. ההורים שלי היו דתיים מאד. אבא שלי היה תלמיד חכם, נואם בחסד עליון, בעל תפילה למופת. הוא קרא הרבה והיתה לו השכלה כללית רחבה. בתחילת דרכם באורוגואי היה קשה להיות דתי, אבל הם התגברו על כל המכשולים. יותר מאוחר הוקל המצב כי הגיעו הרבה יהודים דתיים, בעיקר אחרי המלחמה, והיתה קהילה יהודית גדולה, דתיים וחילונים.

אני בהדרכה עם החניכות בבני עקיבא

מגיל צעיר הלכתי לבני עקיבא, ונהייתי מדריכה. בגיל 17 נשלחתי לישראל למכון למדריכי חוץ לארץ למשך שנה. במשך חצי שנה למדנו וחצי שנה נוספת היינו בקיבוץ. חברי בני עקיבא נשלחו לקיבוץ עין צורים. אירוע שהרשים אותי מאד היה מצעד חיילי צבא הגנה לישראל ביום העצמאות החמישי למדינה שנערך בחיפה. היתה גאווה גדולה להסתכל על החיילים והחיילות שצעדו. בתום השנה חזרתי למונטבידאו, להדריך בבני עקיבא. הייתי חברת ההנהלה וגם מדריכה בהכשרה.

העליה לארץ

באנייה "קבו סן רוקה"

 

בחודש יולי בשנת 1960 עליתי לארץ עם אימא שלי (אבי נפטר שנתיים קודם). בימים ההם אנשים נסעו באניות. מן הסתם גם היו טיסות לישראל, אבל זה היה מאד יקר, ככה שרוב האנשים נסעו באניות, בעיקר עולים. יצאנו מנמל מונטבידאו באנייה ספרדית בשם "קאבו סן רוקה", אנייה גדולה המיועדת לשיט באוקיינוס. נמל היעד היה מרסיי שבצרפת וההפלגה ארכה כשבועיים, בהם רק ראינו ים ושמים. החיים על האניה היו נחמדים, לפעמים קצת משעממים, אבל העסקנו את עצמנו. היו תכניות ומשחקים. אני שיחקתי הרבה טניס שולחן, קראתי ספרים או סתם ישבנו על הסיפון ודיברנו. אהבתי במיוחד לשבת על הסיפון ולראות את הים האינסופי מסביבי. באנייה הספרדית לא היה אוכל כשר, כמובן. אז לקחנו סיר קטן, ואימא שלי בישלה ביצים קשות ותפוחי אדמה. אכלנו פירות וירקות והרבה סרדינים, עד כדי כך שעד לא מזמן לא הייתי מסוגלת להסתכל על סרדינים.

ממונטבידאו נסענו עד ריו דה זניירו שבברזיל, שם האניה עגנה לכמה שעות ואנחנו ירדנו לחוף לסיור בעיר.  מכאן האניה חצתה את האוקיינוס, עברה את קו המשווה מחצי הכדור הדרומי לחצי הכדור הצפוני והגענו לדקר, בירת סנגל שבאפריקה.חציית קו המשוה היה אירוע חגיגי. חגגו כל היום, היו טקסים בסיפון וארוחת ערב חגיגית. ההפלגה נמשכה ולבסוף הגענו לנמל מרסיי שבצרפת.

מסלול המסע

החלק השני של הנסיעה נעשה באנייה אחרת, מפני שאניות גדולות לא יכלו לשוט בים התיכון, היה צורך באניה קטנה יותר. ממרסיי נסענו, אימא שלי ואני, ברכבת עד פריס שם שהינו כמה ימים. אחר כך המשכנו לגנואה שבאיטליה, שם המתנו לאניית ההמשך באכסניה שהסוכנות היהודית סיפקה לנו. שם פגשנו עוד עולים שהמתינו להפלגה.

על האנייה "תיאודור הרצל"

מגנואה נסענו באנייה ישראלית בשם "תיאודור הרצל". היא היתה אנייה יפה מאוד, והעיקר שהיה אוכל כשר ויכולנו סוף סוף לאכול. אחרי שעברנו את קפריסין והתקרבנו לחופי הארץ, כל העולים עלינו לסיפון והסתכלנו קדימה בציפיה והתרגשות. בהתחלה לא ראינו כלום, רק שמים וים. ופתאום – נקודה קטנה בגובה, שלאט לאט גודלת וכבר מבחינים בהר – הר הכרמל! האנייה מתקרבת לאט לאט ואז כבר רואים את בניני הנמל ונקודות קטנות על הקרקע, היו אלו אנשים שבאו לקבל את פני העולים. כבר מתחילים לראות אנשים קטנים עד שבסוף ממש רואים אותם וגם אפשר לזהות אותם, ואני זיהיתי בהתרגשות גדולה את אחי ומשפחתו.

הזוית האישית

נורה: נהניתי מאוד לעבוד עם הילדים. הם היו סקרנים והתעניינו בנושאים שסיפרתי עליהם וגם הציעו הצעות. הם הרשימו אותי בהתנהגותם ואדיבותם.

מרדכי יצחק, צבי ובניה: זו הייתה חוויה בשבילנו להיפגש עם נורה ולשמוע את סיפור עלייתה. נפגשנו עם אישה מיוחדת ודרכה למדנו על הכמיהה לארץ ישראל שליוותה את העולים בשנות ה-60. תודה על תכנית חשובה שמפגישה בין הדורות.

מילון

אדמירל גרף שפיי
אדמירל גרף שפיי הייתה אחת האוניות המפורסמות ביותר במלחה״ע השנייה, פרסום שזכתה לו לאחר המרדף המקיף שערך הצי המלכותי הבריטי בעקבותיה, וקרב נהר לה פלטה שבו נלחמה נגד שלוש סיירות בריטיות. בעקבות הקרב, החליט קפטן האונייה להטביע אותה, מכיוון שחש שהגיע למצב אבוד.

ציטוטים

”כל העולים, עלינו לסיפון והסתכלנו קדימה בצפייה והתרגשות“