מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הכדור הוא עגול

סבא רחמים והנכד דביר במפגש הפתיחה לתכנית
סבא בצעירותו, לפני שעלה לארץ.
סבא בתפקיד מגן בנבחרת היהודים

נולדתי באיראן (פרס), בעיר טהרן, בשנת 1950.

כשהייתי בן חודשיים בלבד עלינו לארץ. הסיבה היתה אנטישמיות כלפי היהודים, אך גם ציונות ואהבת הארץ. משפחתו של אבי כבר עלתה לארץ, עוד לפני הקמת מדינת ישראל, שני אחיו היו במחתרת והקשר לארץ ישראל היה הדוק.

אפילו סבתא של אבא שלי  קבורה בהר הזיתים שבירושלים.

בגיל שנתיים חזרנו לאיראן בגלל המצב הכלכלי הקשה. להורים שלי היה רכוש, אך כשהגיע לנמל תל אביב הם גילו שהוא נשרף, ולכן חזרנו לאיראן.

עד גיל 6 לא היה לנו חשמל ומים והחיים שלנו התנהלו כמו חיי בדואים. היינו קונים מוצרים בכל יום, לאותו היום, מבשלים אותם על גבי עצים ואת המים היינו מביאים מהבאר. את הבגדים היינו מכבסים עם הידיים. בחצר היה לנו שירותים אחד, ששימשו לכמה משפחות. אם היינו רוצים אור, היינו מדליקים בעזרת נפט.

בגיל 5 הייתי בגן, אך בגיל 6 נשארתי שנה בבית כי בגן לא היה מקום בשבילי ובבית הספר לא רצו לקבל אותי בגלל שנולדתי בסוף שנה. בגיל 7 עליתי לכיתה א' בבית ספר יהודי בשם "אליאנס", למדתי בו עד כיתה י'. הלימודים בבית הספר התנהלו עם הרבה משמעת והרבה כבוד שנתנו למורים.

אני זוכר כי יום אחד ירד שלג כבד ובכיתה היה קר מאוד כי בתנור לא היה מספיק נפט ולכן הוא לא דלק. הילדים רצו להדליק את התנור לכן הם עשו פיפי לתוכו. המורה נכנס לכיתה, הריח ריח של פיפי וכמובן שגילה מי הילדים שעשו זאת. כעונש המורה היכה את הילדים עם המקל שלו על כף היד כי כך היה נהוג להעניש את הילדים שהתנהגו לא טוב.

המקצוע שהכי אהבתי ללמוד בבית הספר היה מתמטיקה, והמורה האהוב עלי היה המורה לצרפתית, שהיה מספר לנו על כל החידושים בעולם.

 

בגיל 13 לא חגגו לי בר מצווה כי אצלנו לא היה נהוג לחגוג. רוב היהודים באיראן היו מסורתיים, אך לא חגגנו אפילו ימי הולדת כי היינו משפחה קשת-יכולת.

בגיל 13 עליתי לתיכון בשם "אליאנס" ולמדתי בו עד גיל 18. רציתי מאוד ללמוד בבית ספר מקצועי, אבל ההורים שלי לא הסכימו כי חשבו שבית ספר מקצועי הוא לילדים שלא אוהבים ללמוד. באותן השנים בהן למדתי בתיכון כתבתי מאמרים בעיתון ביה"ס בנושאים כמו פוליטיקה ועל ניהול בית הספר, כתבות על ספורט ועוד.

התחביב שלי היה ספורט – כדורגל, שיחקתי בנבחרת היהודים.

 

כשסיימתי את התיכון בגיל 19 עליתי לארץ יחד עם משפחתי, בעיקר בגלל האנטישמיות שהיתה באיראן כנגד היהודים.

כשהגעתי לארץ ישראל נשלחתי לקיבוץ "גן שמואל" ליד חדרה. שם למדתי באולפן. בשנותיי בקיבוץ התפתחתי מאוד, בגלל המנטליות שהיתה נהוגה בו. אני עבדתי בלול, במפעל התפוזים ובבריכות הדגים.

 

מאוחר יותר נרשמתי לאוניברסיטה ולמדתי מתמטיקה במשך שנתיים, שנה באוניברסיטת ירושלים ושנה שנייה באוניברסיטה בתל אביב. את הלימודים עזבתי בגלל המצב הכלכלי וב- 1973 התגייסתי לצבא ושירתתי בביטחון שדה, נהניתי מאוד בשירות הצבאי.

לאחר השחרור התחלתי לעבוד עם אבי והייתי קצב כי לאבא שלי היו הרבה חובות והיינו חייבים להעמיד את עצמנו על הרגליים.

בגיל 27 היכרתי את אישתי מרים דרך שידוך שיזמו ההורים שלי ושלה ובשנת 1977 התחתנו.

אחר כך נולדו לנו שלושה ילדים: הגדול רן, האמצעי ניר והקטנה שיר.

כיום אני בפנסיה ועובד בתיקונים למי שצריך.

 

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת מפגשי תכנית "הקשר הרב דורי" בבית הספר.

מילון

אנטישמיות
שנאת יהודים

ציטוטים

”"אין בכוחו של אדם לעקור מתוך ליבו את התקווה לעתיד טוב יותר" (זאב ז'בוטינסקי)“