מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

היציאה מטוניס והקליטה בארץ ישראל

אני וסבא בתכנית הקשר הרב דורי
סבא בכפר נוער
העלייה לארץ מטוניסיה

סבא שלום כפיר מספר לנכדו ברי על חווית העלייה מטוניסיה:

"בשנת 1953 הייתי בן 9, בדיוק בגילך, ומהסוכנות היהודית בטוניס פנו למשפחתי לשקול אפשרות להעלות אותי, את אחי ואחותי לארץ במסגרת עליית הנוער. לאחר התלבטויות רבות הסכימו הוריי לאשר זאת.

לאחר אין סוף הליכים עלינו לאונייה בחודש דצמבר בנמל טוניס השטה למרסיי שבצרפת. ההפלגה הייתה אמורה להימשך 24 שעות. יצאנו ב – 10 בבוקר, ביום שטוף שמש, באנייה חדשה והים היה שקט, לאחר 8 שעות של הפלגה שקטה לקראת הערב, נקלענו לסופה נוראית. האנייה הטלטלה כמו קליפת אגוז וכל הילדים סבלו ממחלת ים והקאות. במקום להגיע ב-10 בבוקר הגענו ב-12 בלילה לאחר 14 שעות בהם היטלטלנו בים גועש. לאחר נסיעה קצרה במשאיות הגענו לכפר נוער של הסוכנות היהודית שנקרא קונבוס ליד העיר מונפולייה. בכפר קיבלנו שיעורים בעברית והכרת החיים בארץ. לראשונה התוודענו לחג ט"ו בשבט שלא היה מוכר לנו בטוניס.

סבא בכפר הנוער

 

מפת אגן הים התיכון

 

לאחר כחודש בכפר חליתי בדלקת ריאות שיותר מאוחר התפתחה לדלקת פרקים, בהנהלת הכפר יצרו קשר עם אבי שיבוא לצרפת להחזיר אותי לטוניס. אבי הגיע באנייה עשינו את הדרך חזרה לטוניס. בגלל הטראומה ישנתי 24 שעות מרגע שעליתי לאנייה עד שעגנו בטוניס. לאחר מספר חודשים של החלמה נרשמתי לבית ספר אור תורה. במסגרת הלימודים היינו חייבים כל בוקר לקום בשעה 6 ולהתפלל שחרית. תמורת כל יום של הגעה לתפילה קיבלנו 10 סנטים. במידה ולא הופענו מספיק פעמים לתפילה היינו מקבלים מכות עם סרגל באצבעות. עם הכסף שקיבלתי הייתי קונה חוברות קומיקס שאותם נהגתי למכור לאחר קריאה.

שנה מאוחר יותר החליטה המשפחה לעלות לארץ בחודש אפריל 1956. הפלגנו מטוניס לפלרמו שבסיציליה שם העברנו את השבת. ביום ראשון בבוקר עלינו על האנייה הישראלית "נגבה" לכיוון חיפה.

באנייה בדרך לישראל

 

אחרי 4 ימים של הפלגה בים שקט הגענו ביום רביעי לפנות בוקר לנמל חיפה. לאחר אינסוף הליכי קליטה שנמשכו חצי יום כמעט, העמיסו אותנו על משאיות בדרך לדימונה. לאחר שמונה שעות של נסיעה הגענו בלילה, קיבלנו דברים אלמנטריים כמו מיטות סוכנות מברזל ומזרונים ממולאים בקש. כאשר הוכנסו לצריף לא היה מקום לזוז.

דימונה

היישוב דימונה היה בגודל 2 מגרשי כדורגל. פרט לצריפים והמגורים לא היו כל שירותים נוספים כמו בתי ספר וגני ילדים. הייתה צרכנייה עם מספר מאוד מצומצם של מוצרים כמו: לחם לבן ולחם שחור. ביום שישי חלות ומוצרי חלב, היה רק חלב לבן וגבינה לבנה. חלק מהתושבים הסכימו להגיע לדימונה כי הובטח להם שיש ים בקרבת מקום, ובאמת נראו עולים עם חכות. הים הכי קרוב היה במרחק 100 קילומטר. כאמור לא היה חשמל ובשעה 5 כבר היה חושך מצרים. אבי ייבא מטוניס טנדר. זה היה כלי הרכב היחידי ביישוב ושימש גם כאמבולנס וגם כאוטובוס. למשפחה ניתן צריף נוסף ששימש כקיוסק וזה היה המקום שבו התאספו אנשים לבלות. בפינה אחת של הקיוסק התמקם ספר, ובפינה אחרת סנדלר. הקיוסק היה מעין הקניון של היישוב. אחת לכמה שבועות זכינו לראות סרט שהוקרן בחוץ  תחת כיפת השמים.

מעברת דימונה של פעם

לחצתי על אבא שלי להגיע לכפר הנוער אלוני יצחק שבו שהו אחי ואחותי שהגיעו לארץ לפניי. לאחר מספר חודשים התקבלתי לכפר הנוער ובזה הגיע לקיצו סיפור עלייתי לארץ.

 

הזוית האישית

סבא שלום כפיר: הרבה זמן איכות ביחד החוויה הייתה מאוד טובה.

מילון

צרכנייה
חנות של אגודה שיתופית המוכרת מצרכים, מזון ומוצרים נוספים לשימוש ביתי, במתח רווחים נמוך ולחברי האגודה בלבד.

ציטוטים

”אבי ייבא מטוניס טנדר. זה היה כלי הרכב היחידי ביישוב ושימש גם כאמבולנס וגם “