מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הילד שרצה לחיות

בבית הספר בתל אביב עם סבא שלי 2019
סבא בגיל 8 בסלובקיה, 1942
ממחבואים לחיים חדשים

שמי תומר סיבור אני משתתף בתכנית הקשר הרב דורי עם סבי את דוד סיבור (סוכו). בקשתי ממנו לספר לי על תקופת השואה.

סבא מספר:

"בתקופת השואה הייתי יותר צעיר ממך. כל הנושא של גירוש היהודים התחיל כשהייתי בן שש וחצי. הפחד מה יקרה היה הדבר הכי קשה. כילדים ידענו שזה משהו לא טוב, שמגרשים ילדים… הפחד היה הנקודה הכי בולטת אז. הרגשתי כיהודי, שהגרמנים הנאצים רוצים לחסל אותנו"

שאלתי את סבי מאיפה הכוח להמשיך לשמוח ולחייך אחרי כל מה שהוא עבר? וסבא המשיך ואמר: " אני פשוט אהבתי את החיים גם כילד. בכל זאת, בתקופה הצעירה שלי היינו משחקים ובמילה מאוד פשוטה – רציתי לחיות, וזה מה שמלווה אותי עד עצם היום הזה. אני בדרך כלל אוהב לעשות דברים שאני נהנה מהם. מה שמחייבים אותי לעשות, או דברים שלא אהובים עלי, אני משתדל לא להתעסק בהם.

בכפר מכבי אהבתי לעבוד ברפת, הייתי רפתן, חלבתי פרות זה כיף שאתה עושה דברים, יוצר דברים שאתה עושה טוב. עזבנו את הקיבוץ עם עמרי ועידו ואז הייתי מאמן שחייה ואהבתי את החלק של האימון ויותר את החלק של הטיפול בילדים, בצעירים."

סבא בגיל 8 בסלובקיה, 1942

סבי כתב ספר ובו תיאר את כל שעבר עלי, שאלתי את סבא: "איך יש לך אומץ לכתוב ספר על הדברים הקשים שקרו לך?" וסבא ענה: "לא הייתי אומר שזה אומץ, זה לא אומץ, זה להגיד את האמת. בתקופות הקשות בחיי הילדות שלי, היו גם רגעים יפים אבל בתקופות הקשות לא אהבתי לדבר על זה. גם אצל אבא שלך אף פעם… אבל אח״כ אמרו לי שאני חייב לספר, אז סיפרתי, כשהדגש בסיפור הוא על הדברים שקו לי, (חלקם אתה מכיר) והכל היה באותו כיוון, שאני מאוד רציתי שלא יתפסו אותי, שלא יהרגו אותי, שאני אחיה!"

"המסר העיקרי של הסיפור והמטרה, שהבאים אחריי או החברים שאני קשור איתם וגם אתם נכדי, תראו שהנקודה המרכזית הייתה לעשות את כל המאמצים כדי לשרוד! אפשר ללמוד מדרך ההישרדות שלי. הייתי מייעץ לאחרים שילמדו את האופן שבו אני מנסה להסביר את הדברים, שלא יחביאו את הדברים, את החוויות שלהם, שלא יחביאו אותם – שיספרו עליהם. אני לא אוהב להיות עצוב ואני מנסה לשדר, שגם בתקופה הזאת אני עשיתי דברים שהם ממש מצחיקים ואני גם מעביר את זה בצורה כזאת.

אני מופיע הרבה, בבתי ספר ומספר לילדים את סיפורי, כשילדים שואלים אותי (למשל) איך אתה ניצול שואה? אני עונה להם – 'אני לא ניצול שואה, אני ילד שרצה לחיות!' ועובדה שאני חי ואני שמח. דוגמה למשהו מצחיק שקרה לי: ההצלה וההישרדות נבעו הרבה מכך שהתחבאנו, והיו אנשים טובים שהיו מוכנים להחביא את הילדים או את האנשים היהודים, להציל אותם. בצורה כזאת הייתי במקום אחד, אצל משפחה ענייה, היה להם בן משפחה שהיה מבוגר ממני בשנה-שנתיים, והיינו יוצאים יחד לשדות לאסוף מלפפונים ולעשות כל מיני עבודות חקלאיות. ופתאום, כשראיתי מהכביש שבאים שני שוטרים נאצים, היה לי ברור שהם באים לקחת אותנו, כי איתי הייתה סבתא שלי. אני בטוח, שמישהו מהשכנים, במקום שהיינו הלשין למשטרה שבמקום זה מתחבאים יהודים. הוא לא אהב יהודים. ואז, כששני השוטרים האלה הגיעו אליי ושאלו אותי מי נמצא בבית? אמרתי: 'ההורים'. הייתי מאוד רגוע, לא הראיתי התרגשות או משהו והם הרי לא ידעו שאני יהודי. ואז – מה אני עושה עכשיו? מאחורי הבית היה למשפחה הזאת דיר חזירים – חזיריה. והיה שם חלון קטן, אני הייתי ילד זריז, כמוך בערך. אז קפצתי דרך החלון הקטן ונפלתי לתוך הרפש, הקקי של החזירים. אותו זמן היו שם כ – 12-10 חזירונים, שהחזירה לא מזמן המליטה,  הם התחילו לצווח. לא ידעתי מה לעשות שלא ישמעו? אז שמתי את האצבעות וכל אחד מהחזירונים הקטנים התחיל למצוץ לי את האצבעות וכך היה שקט. כך עברה חצי שעה עד שהשוטרים לקחו חלק מהמשפחה ואני נשארתי שם בריא ושלם בזכות החזירים, שמצצו את האצבעות שלי.

בוא תשמע, שואה זאת תקופה שחולשת על כל אירופה, הרבה אנשים עברו את המלחמה ואת השואה, זה לא רק יהודים. הגרמנים הנאצים רדפו גם אנשים שהיו להם נטיות קומוניסטיות, שיותר נטו לכיוון של המשטר הקומוניסטי, או צוענים, הצוענים היו מיעוט אתני. הייתי אומר, שיתנהגו כמוני ואז אולי היו יותר ניצולים. שיחפשו דרכים להיות זריזים ולחפש דרכים איך להינצל. כל אחד בסיטואציה אחרת, לא תמיד אותו דבר.

בכל התקופות האלה היו גם דברים מצחיקים. אני התחבאתי אצל כמה משפחות ותמיד הייתה סכנה של מלשינים, שייקחו אותנו … בתאריך האחרון התחבאתי אצל משפחה שלא היוו להם ילדים והם בעצם קיבלו אותי וגם אמרו לי, שאם השכנים יראו אותי או ישאלו משהו, שאגיד שאני הילד שלהם אז הייתי שם ובתקופה מסוימת. לקראת סוף המלחמה הגיע להתחבא שם גם אבא שלי. הוא היה במקום אחר, כי את אמא שלי לקחו למחנה ריכוז. שיכנו אותנו בבקתה בחצר הבית, בקתה שהייתה בנויה מענפי גפנים. שמו לנו קש על הרצפה והיינו יושבים שם. היה קר אבל… לא יצאנו החוצה והיה חורף, היה שלג בחוץ, ואנחנו בני אדם, צריכים לעשות פיפי … מה עושים? אי אפשר היה לצאת. אז בעלת הבית נתנה לנו איזה דלי והיינו עושים שם את הפיפי בדלי ובערב היינו שופכים. אבל אני המצאתי איזה משחק. היה שם אבא שלי ואח שלו, הדוד. לא היה מה לעשות. היה לי רק איזה ספר שהייתי קורא הלוך-חזור עשרות פעמים כי לא היה משהו אחר לעשות. אז המצאתי משחק, תחרות פיפי – לקחנו צנצנת וכל אחד עשה פיפי לצנצנת, והייתי מודד. עשיתי מזה ספורט – היה שיא יומי, שיא שבועי וכו’ ובלילה היינו יוצאים ושופכים את זה. דברים כאלה עזרו לי לשרוד.

בחודש פברואר עלינו ארצה, קבוצת צעירים בני 14, משהו כזה. כולנו היינו מאוד חדורי שליחות – ארץ ישראל, לעלות ולעשות, לבנות, וזה היה החלק המשמח של החיים בצעירותנו. כי לא הייתה לנו ילדות כמוכם, כי אנחנו היינו כילדים צריכים להתחבא וכל הזמן משהו לעשות כדי להינצל. זה הפרט הכי מעניין".

הזוית האישית

תומר סיבור משתתף בתכנית הקשר הרב דורי עם סבו דוד סיבור (סוכו) ומתעד את סיפורו על תקופת השואה.

מילון

חדור מטרה
נכונות להשיג מטרה שנבחרה

ציטוטים

”אני לא ניצול שואה אני ילד שרצה לחיות“