מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הילד שהתחיל ללמוד רק בגיל 13

אני וסבא
אני וחבריי בגדנע
סיפור עלייתו לארץ של מאיר מישאל

שמי מאיר, ושם משפחתי מישאל  (mishael). נולדתי בשם זה בעירק בשנת 1938, בעיר בשם קירקוק. 
אני הבן הבכור ואחרי נולד אח נוסף.
 
כנהוג באותה התקופה, אבי ואימי התחתנו דרך שידוך, אבי אשר ככל הנראה התגורר בעיר קיפרי לפני נישואיו עבר להתגורר בעיר קירקוק, שם נולדה וגדלה אימי.  בהיותו זר בעיר זאת, התקשה להתאקלם ולמצוא תעסוקה ועקב כך מצבנו הכלכלי היה ירוד, משך זמן רב. המצב הכלכלי גרם לויכוח בין הוריי ולא היה נעים עבורי. 
 
עקב מצב זה, החליט אבי לארוז את המטלטלין ולקחת את המשפחה לעירו, בנחה ששם יהיה לו קל יותר למצוא תעסוקה וכך נאלצתי לעזוב את הסביבה המוכרת לי, את חברי הילדות שלי, ונעקרתי למקום זר שבו לא הכרתי דבר וללא חברים ומבודד מעולם הילדות שלי. 
 
כעבור מספר חודשים מאומה לא הסתדר בנושא הכלכלי ולכן החליטו הוריי לשוב לקירקוק ואילו אותי השאירו אצל סבי וסבתי ז"ל בעיר קיפרי, אני מניח כי הורי ביקשו להסתדר כלכלית לפני חזרתי, לרבות מציאת מקום מגורים. הייתי בערך בגיל חמש או שש. וכך ללא הורים וללא חברים בסביבה זרה נשארתי מספר חודשים. במהלך תקופה זו נפטרה סבתי וכך חזרתי להורי ולעיר קירקוק. ושוב גם כאן כבר לא הכרתי חברי ילדות ושוב הייתי זר למשך זמן רב (בשנים אלו נולדו לנו אח ואחות נוספים, שלצערי נפטרו שניהם ממחלות, למרות שהייתי רך בשנים פטירתם גרמה לי לצער רב, מה שהוסיף למצב רוחי שהיה גם כך ירוד).
 
בינתיים השתלבתי בבית ספר חילוני שבו ישבתי בכיתה כל היום, התקשיתי להקשיב ולהשתתף בשיעור והזמן היה עובר עלי בחלומות בהקיץ ללא שאני מתרכז ולומד, מצאתי פתרון לעצמי, כל בוקר יצאתי מבית ובמקום ללכת לבית הספר הלכתי לשוק שם הסתובבתי בחוסר מעש עד שהגיעה שעת החזרה מבית הספר, אז חזרתי לביתי כאילו זה עתה חזרתי מבית הספר. כך עברו ימים וכמה שבועות עד שביום אחד התגלה להורי כל הסיפור, אבי לקח איתו מספר תלמידים באו לשוק, תפסו אותי והחזירו אותי לבית הספר.
 
בבית הספר שוב ישבתי ללא תועלת ובזבזתי את הזמן בחלומות, בקיצור למורים התברר שחבל על הזמן  וכדאי להעביר אותו ללמוד תורה בחדר, אך גם בחדר לא השתלבתי ומאחר והמצב הכלכלי של הוריי היה ירוד, נשלחתי לעבוד כנער שוליה אצל צורף, כאשר אני בן תשע בלבד. כמו בן שהיה לי קשה ולכן לא החזקתי מעמד שם . לאחר מכן נשלחתי לעבוד אצל מרפא שיניים ולאחר מכן במוסך, כך עד גיל 12 וזאת כאשר ילדים אחרים בגילי שיחקו והשתעשעו בשעות הפנאי.
 
בתקופה זאת בנוסף לכל הצרות, נדבקתי במחלת עור שהתבטאה בפצעים שלא התרפאו בעור הקרקפת (כנראה שלבקת חוגרת) ברפואה שהייתה קיימת אז לא הצליחו לרפאה. לכן נלקחתי לטיפול "בשיטות סבתא" כאשר המטפלת עטפה את ראשי במדבקה העשויה מבד, מרוחה במן משחה דביקה, משחה זו נדבקה גם לשערות ראשי והתקשתה, בכל חודש היה צורך להחליף את המדבקה וזה נעשה על ידי תלישה שכמובן תלשה גם שערות ראשי דבר גרם לי כאב רב. זה כמובן פגע בי מוראלית כי בנוסף לכאב ימים אחרים לפני מועד החלפת המדבקה הייתי נכנס למצב רוח מדוכא מעצם המחשבה מה מחכה לי. עד היום אני שומע את רעשה המזעזע של קריעת פיסות המדבקה מראשי. זה נמשך מספר פעמים, עד כשנה, עד שלבסוף נרפאו הפצעים אך נותרה לי טראומה נוראית כילד.
 
כירכוכ היום
העיר כירכוכ מנתה כמה מאות אלפי תושבים והייתה בנויה משני חלקים: האחד, החלק המזרחי המקובל היום, כלומר שווקים בזאר וגם היה בה מעין קניון ענק שהיו לו מספר כניסות ויציאות וכל כולו היה מתחת לפני השטח. בצד זה של העיר, בשוליים המזרחיים שלה, הייתה שכונה בה גרו חלק מהמוסלמים ובהמשכה גרו כל היהודים, שמנתה כ-3,000 איש. באזור זה ישנו מקום קברו האחרון של הנביא דניאל (לאחר שקברו הועבר מעיר לעיר בפרס, הועבר לבסוף עד לעיר כירכוכ שם נקבר).
 
מקום קבורתו האחרון של הנביא דניאל                                           
במועדי החגים היו באים יהודים מכל מיני ערים בעירק לתור את קברו של דניאל. חלק מהבתים, בד"כ בני קומה אחת, היו בנויים ברצף, האחד אחרי השני ואנו הילדים היינו רצים על הגגות מבית לבית כמשחק וזה היה מהנה ביותר בקיץ, בגלל מזג האוויר החם היינו ישנים על הגגות יחד עם כל המשפחה היות ולבתים לא היו מספיק חלונות ובתוך הבית היה חם. 
 
החלק השני של העיר, בצידה המערבי, היה מודרני יותר. שם היו כל החנויות, המסעדות, בתי הקפה וגם מספר בתי קולנוע. הכבישים היו רחבים והתחבורה התנהלה בצד זה של העיר. ישנו גבול ברור בין שני צידי העיר, המזרחי והמערבי, באמצעות נחל אכזב גדול ורחב, כאשר בחורף זרמו בו מים רבים בשצף קצף רב. את שני חלקי העיר חיבר גשר רחב וארוך בו זרמה גם תחבורה וגם שימש למעבר הולכי הרגל. 
 
זכור לי, שמיד בסוף הגשר בצידו המערבי, היתה כיכר גדולה מאוד במרכזה היה עמוד בעל קוטר גדול וגבוה מאוד וכל כולו היה משובץ במאות נורות שאותן הדליקו כאשר היו מאורעות מיוחדים ובלילה זה יצר אפקט מדהים. 
 
היחס בשנים אלה של הערבים אל היהודים היה בתקופה הראשונה נסבל ואפילו נרקמו יחסי חברות בודדים פה ושם, בין היהודים לבין הערבים, אף שמידי פעם היו התנכלויות בודדות ביהודים מצד המוסלמים. 
 
המצב החמיר בתחילת שנות הארבעים, וזאת בעקבות מלחמת העולם השנייה, בה נוצרו קשרים בין המופתי המוסלמי לבין נציגי הנאצים. בתקופה זו היו התנכלויות שגרמו להרג, ביזה, והשחתת רכוש של היהודים. זכור לי שביום מסוים כל היהודים הסתגרו בבתיהם ולא יצאו כמובן מביתם מפחד הפוגרומים. בבית בו גרתי כדי לקדם את הרעה העלו לגג אבנים, מוטות ברזל ואפילו הצטיידו בנשק לצורך הגנה עצמית, למזלנו לא היה צורך להשתמש באמצעים. ההסגר התרופף לאחר מספר ימים והחיים חזרו למסלולם, אם כי בצורה זהירה לשנים בודדות. אך הרדיפות שוב התחדשו מצד השלטון והאוכלוסייה המקומית ואפילו ביתר שאת בקופת מלחמת השחרור והקמת מדינת ישראל. בתקופה זו המשטר היה עורך חיפושים בבתי היהודים כדי למצוא הוכחות של קשר כלשהו עם מדינת ישראל 
 
אפילו מוצרי יודאיקה, כתוצאה מכך אנשים נשלחו לכלא לשנים ארוכות, באשמת קשר עם ישראל, ואף היו מקרים של הוצאה להורג בתלייה, באשמת בגידה. 
 
במקביל ולמרות הפחד, התקיימה מחתרת ציונית בכירכוכ, במסגרתה נשמר הקשר עם מדינת ישראל בסתר. כל האוכלוסייה הייתה שותפה בסוד ועקבה אחרי ההתפתחויות ואחרי גורלה של המדינה הצעירה, וחיכתה בציפייה ליום בו ניתן יהיה לעלות לישראל, ואף זכור לי שיר הלל למדינה שנישא כמובן בשקט ובהסתר "שבע מדינות נלחמו נגדנו ולנו הניצחון", אותו שרנו בסוד כיוון נזכיר כי עירק לחמה בישראל במלחמת העצמאות וחזרה מובסת. אף היו מקרים של עליית בודדים גיבורים שעלו לארץ ברגל, בתלאות נוראיות ותוך סיכון חיים ממשי. כך אותה התקופה נמשכו פרעות מעת לעת, כפי שתואר, עד שהחלה העליה לישראל. 
 
העליה התאפשרה כאשר גורמים מטעם מדינת ישראל שילמו שוחד ממש לשלטון המקומי כדי שיאפשר את עליית היהודים לארץ. הייתה התרגשות של ממש בקהילת היהודים, הועד של היהודים החל בהרשמה בכמה סבבים אליהם נרשמו כל האוכלוסייה ללא יוצא מן הכלל.
 
זכור לי שהורי היו נרגשים כינו את העליה לישראל כ"נס" של ממש וגאולה, לא היה לנו וליתר היהודים בקהילה שבעירי ספק כי נעלה למדינת ישראל. 
 
בתחילה, המשטר אפשר לכל משפחה יהודית לקחת עימה ציוד אישי, כסף ותכשיטים, עם הזמן, חלה הרעה משמעותית בנושא זה, אופן בו לא אפשרו לקחת תכשיטים וכסף אלא ציוד אישי מועט בלבד והלאימו את כל הרכוש של היהודים, בתים, חנויות, מפעלים ועוד לטובת השלטון. חלק מהיהודים, אפילו רובם, היו מבוססים ובעלי רכוש לעיתים רב, אך למרות זאת כולם ללא יוצא מן הכלל בחרו לעזוב את כל הנכסים בעירק ולעלות לישראל. ביציאתנו מעירק חתמנו כולנו על מסמכים לפיה שוללים לנו את האזרחות העירקית ויצאנו ללא דרכונים. נסענו לבגדד, עיר הבירה, ברכבת כל הלילה, שם שהינו במקום ריכוז – בבית כנסת – כשלושה עד ארבעה ימים ומשם טסנו לארץ, ומשם הגענו למחנה שער העליה, הנמצא בחיפה, ומשם אחרי מספר ימים הגענו למעברה בבאר שבע וזאת כאשר אני בן כ-12 שנה.
 
באותה התקופה לא היה אולפן כמו שהעולים החדשים עוברים היום, ואני ומשפחתי הגענו לארץ כאשר השפה העברית היא שפת קודש בלבד. בהתאמה, בהתאם לגילי, הייתי אמור להיות תלמיד בכיתה ו', אך שיבצו אותי בכיתה ד' בבית ספר יסודי בבאר שבע, כיוון ולא ידעתי את השפה העברית. למרות זאת היה לי קשה ללמוד בגלל שעוד לא שלטתי בשפה העברית. זה נמשך עד לסוף שנת הלימודים.
 
העשרה
מטלטלין: "מיטלטלין הוא כל רכוש פרטי מוחשי שהוא נייד, זאת בניגוד למקרקעין (קרקע וכל המחובר אליה) שהם נכסים לא ניידים (נכסי דלא ניידי- נדל"ן),[1]. מיטלטלין הם אותם עצמים שאינם נמכרים יחד עם מכירת קרקע, כך למשל, עדר הרועה על חלקת קרקע לא ימכר בעת מכירת החלקה, זאת בניגוד לעצים הנטועים בה והבתים הבנויים עליה. מכאן גם מקורו של המונח הנפוץ במשפט המקובל למיטלטלין: "שאטלס" (chattels) מצרפתית עתיקה "ראש בקר" (chatel)".
 
כירכוכ: "כירכוכ (ערבית: ?????, טורקית: Kerk?k, כורדית: ????????, ארמית חדשה: ??? ????, כרכ סלוכ) היא עיר בצפון עיראק, בירת מחוז כירכוכ (א-תאמים). כירכוכ שוכנת בתחומי האזור הגאוגרפי של כורדיסטן, במקום שבו ניצבה בימי קדם העיר חוריה וכן עיר הבירה החורית ערפה. העיר נמצאת על גדת נהר ח'סה. העיר ערפה הייתה עיר מרכזית באשור במאות ה-10 וה-11 לפני הספירה. הודות למיקומה האסטרטגי של העיר, כירכוכ הייתה לזירת קרבות בימי שלוש אימפריות: אשור, בבל ומדי, אשר שלטו בעיר בתקופות שונות לאורך ההיסטוריה.
ויקיפדיה
 
תשע"ו

מילון

מטלטלין
מיטלטלין הוא כל רכוש פרטי מוחשי שהוא נייד, זאת בניגוד למקרקעין (קרקע וכל המחובר אליה) שהם נכסים לא ניידים (נכסי דלא ניידי- נדל"ן),[1]. מיטלטלין הם אותם עצמים שאינם נמכרים יחד עם מכירת קרקע, כך למשל, עדר הרועה על חלקת קרקע לא ימכר בעת מכירת החלקה, זאת בניגוד לעצים הנטועים בה והבתים הבנויים עליה. מכאן גם מקורו של המונח הנפוץ במשפט המקובל למיטלטלין: "שאטלס" (chattels) מצרפתית עתיקה "ראש בקר" (chatel).

כירכוכ
כירכוכ (ערבית: ?????, טורקית: Kerk?k, כורדית: ????????, ארמית חדשה: ??? ????, כרכ סלוכ) היא עיר בצפון עיראק, בירת מחוז כירכוכ (א-תאמים). כירכוכ שוכנת בתחומי האזור הגאוגרפי של כורדיסטן, במקום שבו ניצבה בימי קדם העיר חוריה וכן עיר הבירה החורית ערפה. העיר נמצאת על גדת נהר ח'סה. העיר ערפה הייתה עיר מרכזית באשור במאות ה-10 וה-11 לפני הספירה. הודות למיקומה האסטרטגי של העיר, כירכוכ הייתה לזירת קרבות בימי שלוש אימפריות: אשור, בבל ומדי, אשר שלטו בעיר בתקופות שונות לאורך ההיסטוריה.

גדנע
גדודי נוער או גדודי נוער עברי

ציטוטים

”זכור לי שכל היהודים הסתגרו בבתיהם ולא יצאו כמובן מביתם מפחד הפוגרומים.“